הניכוס כערך: קריאה להנחיות בינוי עדכניות בישראל

רשימת מבוא לעבודה שפירא של רועי קופר ויואב מאירי (לקטלוג), על מרחב המגורים בישראל.

מרחבים עירוניים לא-פורמליים מעוררים תשומת לב רבה בקרב חוקרים, ארגונים וקובעי מדיניות, ונתפסים כתופעה חובקת עולם. יתרה מכך, כמיליארד בני אדם – כשליש מאוכלוסיית העולם – חיים כיום במרחבים עירוניים לא-פורמליים, ב”סלאמס”, רובם ממוקמים במדינות הדרום הגלובלי ובמדינות מתפתחות. התחזיות מתריעות על כך כי העוני הוא כיום במגמה ברורה של התפשטות וגדילה, וצופות כי עד שנת 2030 מספר דיירי ה”סלאמס” יזנק ויכפיל את עצמו לכשני מיליארד. האסדרה של המרחב העירוני, גם בעולם המערבי, אינה מוחלת בצורה מלאה. נשאלת השאלה כיצד ניתן להתמודד עם מצב עניינים זה, ומה ניתן לעשות.

ההתייחסות למרחב הלא-פורמלי היא מגוונת. סכמתית אפשר לקבוע ולומר, כי מן הצד האחד יש מי שקובעים כי הלא-פורמלי הוא כאוטי, ומתקשר עם “סלאמס” ועם “יישובים פולשים”. מפרספקטיבה ויזואלית, המצדדים בגישה זו רואים במרחבים אלו מרחבים א-אסתטיים (a-esthetic). מן הצד האחר נשמעת קריאה של חוקרים ושל פעילים לשנות גישה זו ולראות במרחבים הלא-פורמליים אלטרנטיבות לקולקטיביות עירונית כמו גם יצירתיות. גישה זו רואה גם צדדים אסתטיים במרחבים הללו. כך מבשילה ההכרה, בעיקר בדרום הגלובלי, בדבר הנוכחות העיקשת של הא-פורמליות והצורך באימוץ התופעה, תוך תכנון אדפטיבי המקדם את השכבות המוחלשות. המטרה של הגישה השנייה אינה לעורר רומנטיזציה של התופעה או אידיאליזציה שלה, אלא לעורר מחשבה על המציאות הקיימת, על הקושי של תהליכי האסדרה ועל ההזדמנויות בדפוסי פיתוח אלה.

מובן שהמרחבים הלא-פורמליים אינם שמורים רק לדרום הגלובלי. גם בסביבות המגורים בישראל הלא-פורמלי קיים בכל פינה, בכל עיר. השאלה היא אם אכיפה ואסדרה מתקנת יכולים לסייע, או שהגיעה העת לשנות גישה ולבחון את הסיבות ואולי גם את ההזדמנויות שיש בלא-פורמלי.

סביבת המגורים הישראלית

סביבות המגורים בישראל מעוררות דרך קבע אי-נוחות בקרב התושבים, בקרב מקבלי ההחלטות ובקרב האדריכלים, כל אחד וסיבותיו הוא. יש מי שמלינים על הסביבות המוזנחות, אחרים על הממד האדריכלי הלא- פורמלי ועל התוספות של הדיירים; מתכננים ובעלי דעה דנים בסביבות המגורים בישראל כסביבות אנטי-עירוניות. כך או כך, סביבות המגורים בישראל זוכות לקיתונות של ביקורת.

התפתחות המגורים בישראל היא בקפיצות. כל שלושה עשורים לערך ¹ מתפתחת מדיניות חדשה וטיפולוגיה חדשה של מגורים. אפשר לזהות שלוש תפיסות ארגוניות מרחביות בולטות של מגורים שלהן משמעות ומובהקות: תבנית, מרבד ומתחם; כל אחת מהן נטועה בהקשר פוליטי והיסטורי מסוים, ותכנונה משקף במידה רבה את הלך הרוח המקומי והבינלאומי.

עם הקבוצה הראשונה של שכונות – מסוג תבנית – נמנות סביבות מגורים מבוזרות, נעדרות כיווניות מובהקת. התבנית משקפת במהותה את האידיאולוגיה החברתית-כלכלית של מדינת הרווחה ואת היותה כלי תכנוני ליישום מטרות פוליטיות-לאומיות בהקמתה של מדינה חדשה. בשונה מהתבנית, סביבת המגורים מהסוג השני, המרבדית, מאופיינת ביצירת משטחים רציפים של בינוי בצפיפות נמוכה, שבהם ניתן לתושבים חופש יחסי בארגון היחידה הפרטית. את התפשטותה של סביבת המגורים המרבדית יש להבין על רקע התמורות שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת 1967, אשר כללו ארבעה תהליכים מרכזיים התלויים זה בזה: עלייה ברמת החיים, ביזור של הסמכויות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות, היאחזות בקרקע והתכנסות אל תוך היחידה הפרטית ואל תוך התא המשפחתי. מתווה המגורים השלישי, המתחם, מאופיין בבנייה רוויה, התורמת ליצירתן של סביבות מגורים אוטונומיות ומופנמות. המתווה המתחמי נוצר בזיקה לעלייה ברמת החיים, לתרבות צרכנית מפותחת, לניידות גבוהה ולהתפתחות טכנולוגית מואצת. את התפשטותו של מודל זה החל משנות התשעים בישראל ניתן לראות כתוצר של המעבר ממשק ריכוזי סוציאליסטי למשק ניאו-ליברלי, המתיימר להיות חופשי ופתוח. אמנם האיתור והתכנון המתארי של סביבות המתחם נעשה בידי המדינה, אך הקרקע משווקת ליזמים ולקבלנים פרטיים שאחראים לתכנון המפורט של הבתים ולשיווקם לציבור.

כל סביבות המגורים בישראל – תבנית, מרבד ומתחם – מבוססות על היגיון פוליטי (לאומי) המעוגן ביעילות כלכלית (גלובלית). ככלל, מאז ראשית ימי המדינה נקודת המוצא התכנונית של סביבות המגורים בישראל היא גיוס האישי בידי הפוליטי; אמנם צורת הגיוס משתנה מתקופה לתקופה, אך הפוליטי הוא עדיין כלי מרכזי בעיצוב הנוף המקומי. המשותף לסביבות המגורים בישראל הוא הניסיון להמציא סדר יום חדש. אף אחת מסביבות המגורים אינה תולדה של צורכי המקום או מבוססת על לימוד של חיי היומיום של הישראלי המקומי; בכולן ניכר ניסיון למצוא הנחיות בינוי חדשות, אשר יקבעו סדר מרחבי המתאים להלך הרוח הכלכלי והפוליטי של אותו עידן.

סדר כפוי, סדר גמיש  

העבודה של רועי קופר ויואב מאירי (לקטלוג) מציעה להתבונן ולפעול בסביבת המגורים מתוך הכרה ומתוך היכרות עם ה- “DNA” של הדייר הישראלי. הדייר הישראלי לפי קופר ומאירי הוא דייר בעל יכולת יוצאת דופן ויצירתית למצוא חופש בתוך הסדר והחוקים. הדייר הישראלי הוא דייר מנכס.

ניכוס הוא שימוש ושיוך מכוון המבוצע בידי פרטים, קבוצות או רשויות במטרה להפוך מרחב שאינו בהכרח בבעלות הדיירים לשלהם. הביצוע הוא באמצעות שינוי פיזי של אותו מרחב. הדרך של מוסדות התכנון להתמודד עם תופעת הניכוס היא באמצעים חוקיים של אכיפה. אולם ברוב המקרים אכיפה זו נכשלת. ניכוס של תושבים מגיע על רקע צרכים, אך גם על רקע תרבותי. הישראלי, אם כן, הוא דייר בונה, יוצר ומאלתר.

העיסוק באסתטיקה של מרחב המגורים בישראל ניכר בעבודות מוקדמות של קופר, שם הוא מנסה לבודד אלמנטים בולטים בסביבת החיים הישראלית. בסדרה של 12 צילומים, שצולמה ברחבי הארץ, קופר מזהה אלמנטים מבניים ופרוזאיים בולטים בנוף המגורים הישראלי: בניין, גדר, שיח הרדוף. כולם חלק מן הנוף הישראלי. האובייקט האדריכלי הוא רק חלק קטן, שלב באבולוציה של המקום.²

נקודת מוצא זו ניכרת גם בעבודות קודמות של מאירי, שהתמקד בתוספות של הדיירים כבעלות ערך חברתי ואסתטי. לדבריו, “סימני הבעלות מעידים על היכולת של אדם לעשות (כמעט) כרצונו במרחב נתון. בעולם בו האדם כפוף יותר ויותר לסייגים חוקיים ונורמטיביים יש בהצגת העצמאות משום ביטוי של סוברניות האופיינית למרחבים פרטיים. גם כאן אנו רואים את פעולתה של המהוגנות: סימני הבעלות מייצגים את יכולתו של היחיד לפעול כראות עיניו, אך תמיד מתוך האינוונטר של ה’מותר’ והמקובל“.³ במיוחד העסיקו אותו הזיקה שבין הצורות החדשות המתפתחות על מעטפת הבניינים והנושא של ביתיות. באמצעות חקירה של הארכיטקטורה כמערכת סמיולוגית שחושפת את השימושים היומיומיים, הסימבוליים והאידיאולוגיים ביקש מאירי לאתגר את התפיסה של בנייני השיכון ככישלון. עבור מאירי, “הצורות המופיעות על בלוק המגורים הישראלי מעידות סימולטנית על הקשר ההדוק שבין ארכיטקטורה לגוף האדם בהקשר של מגורים, ועל תהליכי העומק התרבותיים המתחוללים בחברה הישראלית”. מבחינתו מדובר בשפה אדריכלית מורכבת, דינמית ועשירה, היוצרת סביבות מגורים בעלות אפיונים מובהקים וערכים הראויים לציון. הבנת הסימנים, מקורם ומשמעותם ופענוח התחביר הקושר בינם לבין עצמם ובינם לבין הבניין המקורי עשויים להציע אסטרטגיות חדשות לאבולוציה של אדריכלות המגורים המודרנית בישראל.

עבודה של יואב מאירי מתוך פרויקט סמיולוגי: סימני ביתיות בשיכון הציבורי

עבודה של יואב מאירי מתוך פרויקט סמיולוגי: סימני ביתיות בשיכון הציבורי

לשנות את המבט, לעדכן את הנחיות הבינוי  

ליבת העבודה הנוכחית בשותפות שבין רועי קופר ויואב מאירי היא ניסיון להציע אסטרטגיות חדשות לאדריכלות המגורים בישראל. נקודת המוצא של העבודה של קופר (צילום) ומאירי (אדריכלות) מציעה שני שינויים מרכזיים – שינוי של נקודת המבט שלנו על סביבות המגורים ובעקבותיה שינוי של הנחיות הבינוי בישראל. ההנחה היא כי שינוי נקודת המבט יאפשר שינוי בדפוסי התכנון והפעולה האדריכליים. שתי העבודות משלימות זו את זו, וכל אחת בדרכה מציעה לקבל את האסתטיקה ואת הסדר של המרחב הישראלי – המתפורר, המטולא, הנבנה והמוזנח.

מבט. עבודתו של קופר מבקשת להסתכל על סביבות המגורים בישראל בעיניים מפוכחות, בעיניים אוהדות. העבודות הן התבוננות על המרחב כ”סדר” ישראלי ייחודי ובעל ערך; זהו “סדר” שאין צורך ל”תקנו”, אלא לנסות להכירו, להבינו לעומק ולהכיר את יסודותיו כדי לדעת טוב יותר מי אנחנו וכיצד כדאי לפתח את הסביבה שלנו, לא באמצעות ייבוא של חוקים ושל סדר מבחוץ, אלא דרך הבנה של התרבות שלנו. כפי שכותב קופר, “הצילומים מתבוננים אל הבתים במבט תמים לכאורה, הם בונים קומפוזיציות אסתטיות מלאות הוד והדר, בוחנות את מעשה הדייר שכמו ביצע פשע על המבנה המקורי ובסופו של התהליך יצר אובייקט מרשים ומעורר מבט לא מקובל”.⁴

עבודות הצילום של רועי קופר מתארות את החופש שבתוך הסדר, את הרגולציה התכנונית ואת החוקים. עבודת המצלמה מבודדת אלמנטים, מורידה מן העומס ומציעה התבוננות על התוספות ועל החריגות בבנייה הישראלית כקישוטים. קופר מציע להסתכל על הפואטיקה ועל האסתטיקה של תוספות אלו. החופש היצירתי של הדיירים אינו נתפס כקפריזה, אלא כביטוי של צורך פונקציונלי של אנשים בעוד חדר, סככה או מרפסת.

פעולה. יואב מאירי מתייחס לתופעה של כישלון מערכת התכנון לסדר את העולם דרך כלים בירוקרטיים תחיקתיים ומשטרתיים. מאירי מזהה אלמנטים חזרתיים כמו מדרגות, סככה, דודי שמש או מרפסת, ומציע לעבוד עימם ולא להילחם בהם. באמצעות מודלים של עבודה (שאינם עוסקים בתיעוד) של יחידות מגורים הוא יוצר אפשרויות חדשות לעבודה עם האלמנטים הלא-חוקיים, שאפשר למצוא כמעט בכל סביבה בנויה בישראל. המודלים הם קומפוזיציות פתוחות, שעליהן ניתן להוסיף אלמנטים. למעשה מאירי מציע שעל השפה האדריכלית תתווסף שפה נוספת – של תוספות.

צילום מתוך העבודה שפירא | רועי קופר ויואב מאירי

במניפסט המלווה של העבודות מאירי קובע, כי המרחב הציבורי והפרטי אינם בהכרח נפרדים. הוא מציין כי יש להתייחס לכל סיטואציה בצורה ייחודית ולפי השכל הישר, וכי גם מעטפת הבניין שייכת לדיירים (מבפנים ומבחוץ). כל דייר רשאי לעשות בחלק התוחם את דירתו כרצונו; ואולי נקודת מוצא זו אינה כה מהפכנית אלא מקומית. ההמלצות במניפסט של מאירי מעלות שאלות מורכבות לא רק על הפרופסיה אלא בעיקר על ההוויה הישראלית, שנמצאת בשלבי התהוות ומתקשה לשמר סדר קבוע לאורך זמן. אולי, כפי שמציע מאירי, הלא- פורמלי הוא תכונה שראוי שמתכנני ערים ואדריכלים יכירו וילמדו לעבוד עימה.

הגישה של קופר ומאירי מתכתבת עם ניסיונות להתמודד עם הנושא במקומות אחרים בעולם, אשר הבינו את הערך היצירתי והכלכלי שבפעולת הניכוס והבנייה העצמית של הדיירים. מדיניות של תכנון מגורים בכל העולם, בייחוד כאשר מדובר בדייר עם אמצעים מוגבלים, היא צמצום של מרחב המגורים או העתקתו. באין משאבים, הדייר דל האמצעים מורחק לסביבות מגורים שהן מרוחקות ממרכזי הערים או שהוא חי בדירה קטנה מאוד. על מנת לפצות על כך דיירים בוחרים להרחיב בעצמם את דירתם. כדי להתמודד עם אתגר זה מציע למשל משרד האדריכלים אלמנטל (Elemental) פרויקטים, המאפשרים הרחבה בידי הדיירים לפי הצרכים שלהם בתוך מגבלות של סטרוקטורה נתונה; המעטפת שייכת כולה לדיירים, הם רשאים לצבוע אותה ולהוסיף עליה ובתוכה. הניכוס מובנה בתוך הפרויקט ונותן לו אשרור. גם אם הוא אינו מתממש במלואו, הוא אינו פוגע באסתטיקה של המבנה או חשוב מכך – ביציבות של המבנה. התוספות הן קונסטרוקטיביות. זוהי תפיסת עבודה המניחה שעבודת האדריכל היא שלב ראשוני בבנייה של סביבת המחייה.

++

קופר ומאירי קוראים להכיר את המאפיינים התרבותיים של הדייר בישראל ואת צרכיו, כמו גם להבין את תכונותיו. ניכוס הוא ערך. כיום כבר ברור לכול שקשה להילחם בתופעת הניכוס. אולם מתכנני סביבת המגורים בישראל וקובעי המדיניות אינם מכירים עדיין בערך הניכוס, ולכן נכשלים שוב ושוב.

השאלה היא אם וכיצד ניתן לקדם שכונת מגורים המבוססת מראש על תוספות ועל בנייה עצמית. אם התפיסה התכנונית היא פורמלית וכל מה שאינו חוקי הוא לא-פורמלי, האם יש אמצע? האם ניתן לבנות שכונות מגורים המבוססות על פורמליות חלקית או על פורמליות גמישה, כזו המאפשרת ליחידים ולמשפחות ליצור התאמות בתוך מרחב המגורים שלהם לאורך זמן, ללא כניסה לתהליכי היתר מורכבים? האם ניתן להשתמש ביצירתיות של הדייר הישראלי בעיצוב סביבת המגורים?

שתי העבודות משלימות זו את זו. עבודת הצילום מבודדת אלמנטים המסייעים לנו להסתכל אחרת על סביבות החיים שלנו. עבודת האדריכלות מבקשת להשתמש באלמנטים כשפה בעיצוב הבית בישראל. שתי העבודות מציעות לנו שלא לראות במרחב הישראלי “פרטצ’ ” – מושג שמתלוות אליו קונוטציות שליליות – או אפילו אלתור, אלא לראות בו שפה, שפה שאינה מופשטת, אלא קונקרטית וממשית. באמצעות שפה זו יש לפתח ולכונן את סביבות המגורים בישראל.

טוב יעשו קובעי המדיניות אם ישקלו פיתוח של סביבות מגורים מסוג זה, המתאימות את עצמן לדייר בישראל.

בשתי רשימות יוצגו עיקרי עבודתם של קופר ומאירי. ברשימה ראשונה, “התנהלות משפחתית”, מציע רועי קופר פרשנות אסתטית ונקודת מבט פואטית לסביבת המגורים.  ברשימה השנייה “המלצות בנייה”, או “מניפסט רטרואקטיבי של העיר הישראלית,” מציג אדריכל יואב מאירי דרך אחרת להתייחס לתהליכי הבינוי בישראל.

** רשימה זו היא חלק מהסדרה שפירא |  יואב מאירי ורועי קופר לקטלוג

לרשימה הבאה