הגירה לאומנות ופחד מפני מלחמת עולם שלישית, רשמים מהכנס הסוציולוגי האירופי

מה מעסיק את אירופה ומה חוקרים הסוציולוגיים? משבר ההגירה, הברקזיט, הזדקנות האוכלוסייה ועליית הלאומנות והפופוליזם הם הנושאים שעומדים במרכז. מה היה לסוציולוגיים לומר בנושא והאם המחקר מגלה אודותן משהו חדש?

כאשר אנו מגיעים לערי אירופה, אנו נהנים וצורכים את הארכיטקטורה, התרבות של המקום. זה לא סוד שערים רבות מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים, שרבים מהם אינם נראים לעין של התייר הממוצע. הכנס הסוציולוגי האירופאי, שהתקיים השנה באוגוסט במנצ’סטר, אנגליה מספק הצצה חלקית למה שפחות גלוי לעיין של עובר האורח. הכנס, אליו מגיעים אלפי חוקרים, רובם ממדינות אירופה ומקצתם מארצות הברית ואסיה, מספק הצצה לנושאים המרכזיים שמעסיקים את קובעי המדיניות, חוקרים ופוליטיקאים באירופה. כותרת הכנס: “אירופה ומעבר לה- גבולות, מחסומים ושייכות” (Europe and Beyond: Boundaries, Barriers and Belonging), כבר מרמז על הסוגיות המרכזיות. האיחוד האירופאי שהגדיר מחדש את יחסי הגבול, ופירק מחסומים וגבולות, עובר בשנים האחרונות תמורות שמאתגרות את הגבולות הפנימיים בתוך אירופה ואת הגדרתה כישות מאוחדת. אך ההגירה ממדינות שמחוץ לאירופה והכלכלה הגלובלית, אינם מאפשרים לדבר על אירופה כישות אוטונומית. המושגים גבול, מחסום, ושייכות קשורים לטריטוריה, בירוקרטיה ולממד החוקי-מוסדי, אך בה בעת הם גם מושגים בעלי משמעות בתחום החברתי, האינטימי והאישי. מושגים אלו היו למושגי בסיס בסוציולוגיה והם נבחנים במחקר בקני מידה שונים: בזירה הפרטית, החברתית, וברמה הלאומית, בין-לאומית, דיספלינרית ועוד.

מבין התחומים הרבים שנידונו בכנס, ניתן לזהות ארבעה נושאים מרכזיים שמעסיקים את אירופה:¹

1. הגירה ופליטות
2. הזדקנות האוכלוסייה (aging)
3. לאומנות ופופוליזם
4. Brexit

(צילום: יובל הידש)

ארבעת הסוגיות הללו קשורות זו לזו במידה רבה. תהליכי ההגירה ובעיקר מה שמכונה “משבר הפליטים” באירופה, ניתפס כאחד הגורמים המרכזיים לעליית הלאומנות. התחזקות הימין הבדלני הפופוליסטי, שקורא לחזק את הגבולות ולשמור על הומוגניות אתנית ותרבותית. כך גם הברקזיט (יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי) ניתפס כתופעת-נגד לגלובליזציה שמתבטאת בכניסת מהגרים, אובדן מקומות עבודה והעברת הייצור למדינות זולות יותר. הגלובליזציה פגעה במעמד הפועלים, בתעשייה, באנשים ש”נשכחו מאחור” באזורים הכפריים, לעומת הערים הליברליות שנהנות מן התעשייה הגלובלית: הטכנולוגית והפיננסית. הזדקנות האוכלוסייה באירופה היא נושא בעל השלכות בכל תחומי החיים: דיור, כלכלה, שוק העבודה, בריאות ופוליטיקה. אירופה כבר שנים מתאפיינת במבנה של פירמידה הפוכה שבה האוכלוסייה המבוגרת, הנהנית מפנסיה ונסמכת על שוק העבודה, הולכת וגדלה ואילו אחוזי הילודה מצטמצמים. המשבר עשוי להחריף בשנים הקרובות עם הגידול באוכלוסייה של הגיל השלישי וצמצום כוח העבודה. לכן מסבירים סוציולוגיים, ההגירה היא דווקא תהליך חיוני לאירופה הזקוקה לידיים עובדות, לאנשים צעירים ואחוזי ילודה גבוהים. מצב עניינים זה מסביר את מדיניות קבלת המהגרים בחלק מן המדינות, ובמיוחד של בעלי מקצועות נדרשים ובעלי השכלה. מחקרים שונים מתמקדים בהזדקנות האוכלוסייה ודיור על רקע משבר הדיור והפיכתו במקומות רבים ללא בר השגה. היכן יגורו המבוגרים במדינות שמושתות על שוק שכירות, האם תיווצר סגרגציה מרחבית בין אזורים יקרים שגרים בהם צעירים חזקים לבין אזורים זולים שבהם גרים מבוגרים? ובמדינות שבהן שוק הדיור הוא שוק  של בעלות פרטית, השאלה שמעסיקה את החוקרים היא כיצד התארכות החיים תשפיע על הסטגנציה בשוק הדיור והזוגות הצעירים. הדיון נסוב סביב תפקידה של המדינה, באיזו מידה היא צריכה להתערב ובאילו אופנים ².

הגירה ופליטות: “משבר הפליטים”

אחד הנושאים הנידונים ביותר בכנס היה “משבר הפליטים” של אירופה, מושג שנכנס לשיח הציבורי בשנת 2015 לאחר מספר אירועים טראומטיים של סירות מהגרים שטבעו בלב ים. עיקר ההגירה היא ממדינות אפריקה (בעיקר אריתריאה), המזרח התיכון (סוריה, עיראק) ואסיה (אפגניסטן). מדיניות קבלת הפליטים, בדיקת בקשות המקלט וניהול התנועה שלהם בין מדינות אירופה, הם מושא למחלוקת בשיח הציבורי והפוליטי בין מדינות אירופה ובתוכן.

פליטים מסוריה ועירק שהגיעו מטורקיה לאי לסבוס ביוון וצוות מתנדבים שמציל אותם מהמים (צילום: Ggia, Wikimedia).

מעניין היה להיווכח למדיניות ההגירה השונה במדינות אירופה. למשל הולנד אשר מספקת דיור למבקשי מקלט משקיעה מחשבה ומאמצים בפיזור שלהם במרחב הלאומי. היא מקצה מכסות לכל עיר ואף דואגת לפיזור הפנים עירוני. עובדי ההשמה אינם רק מספקים דיור למשפחה על לפי מספר הנפשות והחדרים בדירה, אלא חושבים על המוצא האתני של הפליט ושילובו במרחב העירוני. כך למשל הם עוסקים בשאלות כגון: איזו שכונה תתאים למשפחה מוסלמית, היכן ישתלבו טוב יותר צעירים אריתראים והיכן יהיה בטוח למי שקיבל מקלט בשל רדיפה על בסיס נטייה מינית. בגרמניה מלבד דיור מחויבים מבקשי המקלט להשתתף בקורסי אינטגרציה שכוללים שפה, הכרות עם התרבות, חוקים ולעיתים הכשרה מקצועית. לעומת זאת באיטליה, כמו גם בישראל, המדינה איננה מספקת סיוע בתחום של דיור, תעסוקה ושפה.

המחקר הסוציולוגי בנושא המהגרים מרבה להתמקד בחוויה של היחיד. הפליט ושאלת זהותו, קורבנותו מול המערכת וחוויות הגזענות והזרות בחברה החדשה. נקודת המוצא של החוקרים שהפכה לשקופה, כזו שאינה עומדת לביקורת, היא עמדתם הליברלית ופרדיגמת זכויות האדם שמתוכה הם קוראים את המציאות.³  סוג אחד של מחקרים הם כאלה המתמקדים ביחסי אדם-חברה בסוגיות של זהות, גזענות, קבלת האחר כאשר לרוב הסובייקט הנחקר הוא הפליט שאליו מופנית האמפתיה, או התושב המקומי ה’גזען’ שאינו זוכה לאמפתיה, אלא לביקורת סמויה וניסיון להבין ולהמשיג מחדש את ‘גזענותו’. הסוג השני של המחקרים מתמקדים ביחסי אדם-מדינה או אדם-ממסד והם מתמקדים במערכת המיון וההסדרה של המדינה ומוסדותיה. במקרים אלה הסובייקט הנחקר יכול להיות עובד מדינה שמגלם ומוציא לפעול את המדיניות. דרכו מבקשים להבין את ההגיונות ותפיסת העולם של הממסד. גם במחקרים אלה יש הנחת מוצא מובנית בייחס לאלימותה של המדינה לעומת פגיעותו וקורבנותו של היחיד.

לא “משבר פליטים” אלא משבר של האיחוד האירופי

הפרופ’ הגרמני לודגר פרייס (Ludger Pries) מחבר הספר ‘פליטים, חברה אזרחית והמדינה’ (2018)⁴, טוען כי אין זה ‘משבר הפליטים’ אלא משבר של האיחוד האירופאי לנהל מדיניות משותפת. מספר הפליטים שפקדו את היבשת, איננו בעייתי או מאיים על קיומה, בתקופת מלחמת העולם השנייה יבשת אירופה התמודדה עם כמות גדולה יותר של פליטים אך שיתפה פעולה וייצרה מדיניות שאפשרה להעביר, ליישב ולשכן את הפליטים. ואילו בעידן הנוכחי המדינות בתוך האיחוד אינן מצליחות לעבוד ביחד וזהו למעשה המשבר האמיתי. חלוקה אחת שעלתה בדיונים שונים בכנס היא בין מדינות השער, המדינות הדרומיות והחלשות יותר באירופה לבין המדינות הצפוניות מערביות העשירות יותר, שמצליחות לספק מדיניות קליטה מסודרת יותר. ספרד, איטליה, יוון, מדינות הבלקן, מדינות חלשות כלכלית נאלצו לשאת בעול של היותן מדינות שער, ולכן חלקן בחשאי העבירו פליטים לגרמניה. הסכם דבלין שקבע כי פליטים יהיו מחויבים להגיש את בקשות המקלט במדינה הראשונה שבה דרכו, היה אמור לפתור את הסוגיה, אך לדברי לודגר וחוקרים נוספים, ייצר חוסר איזון ובעייתיות רבה יותר בין מדינות אירופה. בעיקר נוכח ההבדלים בין המדינות, כמו למשל הקשיים של יוון ואיטליה לנהל את מכלול הבקשות ולהתמודד עם המעמסה התקציבית והחברתית שנוצרת. זוהי דוגמא אחת למה שהוא מכנה “חוסר אחריות מאורגן” (non organized responsibility) של האיחוד האירופי.

סיבה נוספת לחוסר התפקוד של האיחוד האירופי קשור לטענתו בחברותן של מדינות שהיו לפני כן באיחוד הסובייטי. הן יצאו לעצמאות בשנות התשעים וכעשור וחצי לאחר מכן נכנסו לאיחוד האירופי. אותן מדינות לדבריו, עסוקות בשאלת האוטונומיה ומידת הריבונות שלהן ולכן הן מתקשות לקבל את המסגרת המאחדת החדשה. האם הגירה ומדיניות הגירה היא עניין מדיני שהן רשאיות לנהל, או שהוא עניין כלל אירופאי? מדינות אלו אינן נכונות לשתף פעולה במדיניות הגירה כלל אירופאית שתקצה מכסות של פליטים.

שביתה של פליטים סורים על הרציף בתחנת רכבת בבודפשט, 2015 (צילום: Mstyslav Chernov, Wikimedia)

יחד עם זאת, הוא טוען כי לצד ‘חוסר האחריות המאורגן’ שנקטו המדינות, ואולי בשל כך, אפשר לראות במשבר ההגירה גם נקודת זמן משמעותית מבחינת צמיחתה של תנועה אזרחית ענפה. הוא מתייחס בכך לארגוני הסיוע וההתנדבות של החברה האזרחית אשר פועלים בהיקף אדיר במדינות אירופה ומעבר לה. הוא רואה בתהליכי הפליטות מעשה קולקטיבי של תביעת זכויות מטעמם של המהגרים, ומעשה קולקטיבי של החברה האזרחית במדינות המקבלות.

לטענתו התפקיד של האקדמיה, של המחקר הוא להבין לעומק את הסיבות האמתיות להגירה, התנאים והנסיבות שמניעות את ההגירה המאסיבית ממדינות המוצא (בעיקר קונפליקטים אלימים במדינות המקור, תנאים פוליטיים ומלחמות אזרחיים) ומתוך כך לנסות להבין לעומק ולהציע פתרונות ראויים. אולם, הסוציולוגיים האירופיים, לפחות כפי שעלה מהכנס, מתמקדים בחצר הפרטית שלהם, במדינות המקבלות ולא במדינות המוצא. מדיניות ההגירה במדינות השונות (או היעדרה), הקבלה והשיח החברתי, הזהות המורכבת של הפליטים במדינות החדשות, הם עיקר עיסוקם. ויותר מכך ניתן לומר כי הם בעיקר חוקרים את עצמם, את האדם והחברה האירופית, שכן הם רואים ביחס לפליטים שיקוף של המוסריות והתפיסות החברתיות של תושבי אירופה.

על מה לא דיברו הסוציולוגיים

עליית הלאומנות באירופה והתחזקות הימין מעוררת חרדה בזירה הליברלית האירופית שהסוציולוגיים נמנים עימה. ההרצאות על פופוליזם, הברקזיט והימין הפשיסטי לוו בתחושת דחיפות ואזהרות מפני מלחמת עולם שלישית וימים חשוכים הקשורים בזיכרונות הכאובים של אירופה של תחילת המאה העשרים. ההסברים שהוצעו אינם חורגים מהסברים מוכרים לעייפה בשדה הסוציולוגי: פחד מן האחר, הפחדה והסתה של התרבות הפופולריות והפוליטיקה שמרוויחה מיצירת פחדים, שנאה וקיטוב כלפי המהגרים. כלומר מצביעי הימין הם המון מוסת, מפוחד, מופעל על ידי פוליטיקאים או גזענים בתחפושת מעודכנת.

דווקא בתקופה של ברקזיט, כאשר באנגליה מתנהל וויכוח המוכר גם לנו בישראל- מי ‘באמת’ דמוקרטי ומי פועל נגד הדמוקרטיה, האם השמאל שנאחז בבית המשפט העליון הוא דמוקרטי או שמא דווקא אלו שמבקשים לחולל מהפכה חוקתית ולהישמע לרצון העם? חסר דיון מעמיק יותר בהבנת הגורמים לתהליכים אלה המאתגרים את ההנחות שלנו באשר לדמוקרטיה. חסר מחקר שיבין מה בדמוקרטיה המערבית לא עובד ואולי צריך לדון בדמוקרטיות מסוג אחר. מול מה מתקוממים מצביעי הימין באירופה ולאן הולך השמאל? מדוע מבקש הרוב בציבור באנגליה להתנתק מאירופה, מה היא מייצגת עבורו? כיצד מתמודדים עם הפער הגדל בתוך אנגליה (כמו במדינות אחרות) בין הציבור הליברלי לבין מי שמתנגדים לתפיסת עולם זו?  וכל זה מבלי שנגענו בסוגיית הטכנולוגיה והאופן שבו היא משבשת ומעצבת מחדש את השיח הציבורי ובחירות ‘דמוקרטיות’, ראה פרשת ‘קימברידג’ אנליטיקס’.

ההסברים המוכרים הובילו אותנו עד הלום וכנראה לא סייעו לנו מספיק להבין את המציאות וודאי שלא להשפיע עליה כסיוציולוגיים. אולי צריך לחקור ולחשוב על הדברים אחרת.

(צילום: LeoLondon, Flickr.com)