רוית חננאלתוכנית האסטרטגית לישראל 2040 מציבה יעד כמותי אבל מעבר לכך אין הכרעות באשר למהות, לאוכלוסיות היעד, כלים לאוכלוסיות השונות- אין חזון! ד”ר רוית חננאל מגיבה למאמר של פרופ’ יוברט לו-יון ומצטרפת לביקורת שלו על מערכת התכנון
במאמר “הדילמה של התיכנון”, סוקר ומבקר יוברט לו-יון את השינויים שחלו לאורך השנים בתפקיד של התכנון העירוני בחברה. לדבריו, התכנון מעולם לא היה ביקורתי, ולאורך השנים הוא עוסק פחות ופחות בסוגיות נורמטיביות ותיאורטיות, ומתמקד בעיקר בפרקטיקה התכנונית היומיומית והפורמלית. בכך למעשה, התכנון כיום עוסק בעיקר בשאלות: “כיצד” ו”באיזה אופן” וחדל להתעסק בשאלות בסיסיות ורחבות יותר, כמו: מדוע? ולמה?
ברצוני, להמשיך את הנקודה זאת של יוברט, ולטעון שלאורך השנים, תהליך קביעת המדיניות בנושא תכנון עירוני הצטמצם, במיוחד בשני העשורים האחרונים עם התפשטות הניאו-ליברליזם ברחבי העולם. הכוונה לכך, שאנחנו עדים פחות ופחות למדיניות שעוסקת בשאלות ערכיות ויותר בפתרון בעיות אד-הוק נקודתיות, חסרות חזון וערכים.
החוקר הרולד לאסוול (1936), מגדיר קביעת מדיניות כתהליך בו מחליטים: “מי מקבל מה, מתי וכמה” (“who get what, when, and how”). בהקשר של תכנון מרחבי, מאוד מקובל להתייחס גם למיקום ולשאול – היכן (Where). ואולם, בהמשך לטענות של יוברט לו-יון, אני טוענת, כי השאלות הגדולות הללו פחות ופחות רלבנטיות לתהליך קביעת המדיניות התכנונית העכשווית. זאת מאחר שהחזון, ערכים והמטרות הרחבות הושמטו מהתהליך. תהליך קביעת המדיניות כיום, הוא מצומצם ופרוצדורלי ומתמקד בעיקר בשאלה אחת – כמה (how many). ונוספה שאלה חדשה – על ידי מי (by whom), כשהכוונה במרבית המקרים היא למגזר הפרטי, תוך התעלמות מכל ממדי המדיניות האחרים.
דוגמה בולטת לכך, ניתן למצוא בתוכנית האסטרטגית לישראל 2040, ובמיוחד בפרק הדן במדיניות הדיור. התוכנית נעדרת חזון ומטרות, ובעיקר מפרטת את היעד של 2.6 מיליון יח”ד שאליו יש להגיע, ואת התוספת של 1.5 מיליון יח”ד שצריכות להתווסף למאגר הדירות בישראל בשני העשורים הקרובים. “היעד האסטרטגי של מדיניות הדיור הלאומית של ישראל הוא 2.6 מיליון יח”ד בשנת 2040”, כך פתחה דלית זילבר, ראש מינהל התכנון מפגש של מינהל התכנון עם האקדמיה שהתקיים באוגוסט 2019.
שנתיים קודם לכן, באוקטובר 2017, התבטא באופן דומה אביגדור יצחקי, מי שעמד בראש קבינט הדיור, באומרו: “כשרק נכנסתי לתפקיד שמתי לי למטרה. כמו במבצע צבאי. המטרה הוגדרה על ידי ונכתבה על הלוח שמעלי. אני, ליתר דיוק, ממשלת ישראל, צריכה לאפשר לבנות די דירות בהתאם לצרכי המשק, ואני צריך לגרום לזה לקרות. כדי לגרום לזה לקרות, כל הפעולות חייבות להיעשות, והשוק הפרטי חייב לעבוד, כחלק מתפיסת העולם של הממשלה … הממשלה לא תבנה … כדי שזה יקרה עלינו לתכנן והרבה … אנו נערכים לקראת השלמת תוכנית אסטרטגית לשנת 2040, בה עלינו לתכנן 2.6 מיליון דירות מתוכן אנו בונים 1.5 מיליון יחידות דיור חדשות. “. הדברים נאמרו בכנס באוניברסיטת תל אביב.
מעבר לציון היעד האופרטיבי של 2.6 מיליון דירות בשנת 2040 ותוספת של 1.5 יח”ד לאורך עשרים השנים הבאות, התוכנית איננה מפרטת את המטרות של אותה תוספת. לא הוגדרו מטרות, לא הוגדרו קהלי היעד; לא צויינו כלי המדיניות שנבחרו לסייע לאוכלוסיות השונות; אין התייחסות לאסטרטגיות התיכנון שנבחרו; וכמובן שאין חזון. סוגיות ערכיות בסיסיות וחשובות, נעדרו לחלוטין מהתוכנית האסטרטגית, וגם לא הוזכרו בדבריהם של ראש קבינט הדיור או של ראש מינהל התיכנון ונעדרו גם מהמצגת המפוארת שהוצגה במפגש של מינהל התיכנון עם חברי האקדמיה. בצער רב, ניתן לומר, כי תהליך קביעת המדיניות הצטמצם במידה משמעותית, כך שכיום הוא מתמצה במסמך שמסביר את השורה התחתונה בטבלת האקסל של הפרוגרמה, ומתמקד בעיקר בשאלה – כמה, איפה ועל ידי מי.
נוכח השינויים הללו, אני סבורה, שהיום, יותר מתמיד חשוב לדון בתפקיד התכנון העירוני ובתהליכי עיצוב המדיניות התכנונית באופן ביקורתי, תוך התייחסות לשינויים שחלו באלה לאורך השנים, כפי שמציע יוברט לו יון. המשך המצב הקיים, ללא דיון ערכי והבנת הצרכים של האוכלוסיות השונות והפתרונות המותאמים שיש לייצר עבורם, ימשיך להטיב עם האוכלוסיות האמידות ויבוא בהכרח על חשבון האוכלוסיות המוחלשות בחברה. מצב זה, יקצין עוד יותר את הפערים החברתיים, הכלכליים והמרחביים, שקיימים כבר היום במדינת ישראל.
++
ברמה האישית, חשוב לי לומר, כי במשך שנים, יוברט ביקר את תהליכי התכנון ואת המדיניות העירונית ששמה במרכז שיקולים הגמוניים והתעלמה מן הצרכים והאינטרסים של אוכלוסיות מגוונות בחברה, ובעיקר האוכלוסיות המוחלשות. בכך למעשה, יוברט לו-יון, היה הוגה פורץ דרך, שמבקר את הממסד התכנוני ופועל למען המוחלשים בחברה מתוך האקדמיה. ואולם, העיסוק הביקורתי של יוברט לא עצר באקדמיה. אני זוכרת עד כמה התרשמתי מכך, שכפרופסור בכיר בטכניון, יוברט לא היסס לפקוד אירועים אקטיביסטיים, כמו פסטיבל אקטיביזם, שהתקיים מידי שנה לפעילים ופעילות חברתיים במגוון תחומים, והיה מגיע להרצות בפסטיבל בהתנדבות. אני זוכרת אותו יושב במעגל בדשא ופורס את משנתו בפני צעירים וצעירות אקטיביסטיים. בכך, יוברט תמיד היה שונה ומיוחד ואין ספק שהוא יצר מורשת אקדמית ביקורתית וחשובה בתכנון העירוני בישראל שתישאר אתנו לתמיד.