לדמיין עבר אחר

ראיון עם איאד ברגותי מחבר הנובלה סיפור עכא’אי, על ההיסטוריה והזיכרון של העיר עכו, ייחודה ומעמדה בהיסטוריה והתרבות המקומית. ולבסוף התייחסות גם למצב הנוכחי ולאירועי האלימות שלדבריו לא ניתן לנתק מן התהליכים התכנוניים שמתרחשים בעיר.

השיחה עם הסופר איאד ברגותי על העבר הלא רחוק של העיר עכו, מציירת תמונה אזורית אחרת ואף קשה לדמיון כאשר אנו נטועים עמוק כל כך בסדר הקיים שמגדיר גבולות ומצייר אויבים. אך במפה והסיפור שהוא פורש בפנינו מצטיירת תמונה מורכבת של מערכת קשרים ענפה בין לבנון, סוריה, עירק, חיפה ועכו. במאה השמונה עשרה, עכו הייתה עיר נמל חשובה באיזור בילאד אלשאם (סוריה) באזור שהתאפיין בגבולות רחבים וקשרי מסחר ותעשייה שקשרו בין הכותנה שבעמק יזרעאל לצריכתה באירופה, ובין חיפה ללבנון. ברגותי סבור שהעיר עכו איננה מקבלת את המקום הראוי לה בהיסטוריה של הערים הפלסטיניות בישראל לעומת יפו וחיפה שזכו למעמד אייקוני. אך כמי שצלל אל סיפורי העבר שלה ברגותי רואה בעכו עיר לא פחות משמעותית ומרובדת מבחינת השכבות ההיסטוריות, הדמויות והמפגשים שהצטלבו בה ובנו אותה.

לאחרונה התפרסמה בעברית הנובלה של ברגותי ‘סיפור עכא’אי’¹, המתרחשת בשנות הארבעים של המאה העשרים בעיר עכו. הסיפור מאיר את החיים העירוניים שהתרחשו בה, בתי הקפה, קבוצת הכדורגל, הטיילת, סיפור אהבה בין צעירים, קנאה, תככים, מתחים, מוסיקה, שאיפות לאומיות וחלומות של צעירים.

“צלילי הגרמופון של בית הקפה חאבו נישאו על כנפי הרוח הקלה והפרו את השלווה של שעת השקיעה ברחוב אלרשאדייה. התנועה ברחוב היתה ערה, ורבים ישבו בכיסאות שברחוב וגם בבית הקפה המתחרה “גראנטה”. האוטובוס שחסם את הרחוב בכניסה לקולנוע “אלאהלי” בלע לתוכו נגנים, כלי נגינה, מזוודות ורקדניות מותשות מאימונים ומחזרות.” (סיפור עכאא’י, איאד ברגותי, עמ’ 27)

הסיפור מתרחש בתקופת המנדט, בין המרד הערבי הגדול שמותיר טראומה בחברה הפלסטינית מעט לפני הנכבה. מלחמת 48 אמנם איננה מוזכרת בספר, אך הידיעה של הקורא באשר למה שעתיד להתרחש ולקטוע באחת את חיי העיר ותושביה, תורמת לקריאה שיש בה עצב על הטרגדיה שצפויה להתרחש. בראיון שקיימתי עם ברגותי אנחנו משוחחים על העיר עכו ומעמדה בהיסטוריוגרפיה המקומית. על אף שסיפורו מתרחש בשנות ה-40 את הסיפור של עכו הוא בוחר להתחיל במאה ה-18.

“כל סיפור צריך להתחיל מנקודה כלשהי וזה משפיע על שאר ההתרחשויות. את הסיפור של עכו המודרנית צריך להתחיל  מהמאה ה18 בה מחליט דאהר אל-עומר אלזידאני, השליט המקומי בתקופה העות’מנית להפוך את עכו לעיר הבירה שלו. עיר הבירה של הולאיה, שבה הוא שלט. עכו הייתה הרוסה, אחרי שהממלוכים הרסו אותה כי הייתה בעצם הבירה של הממלכה הצלבנית השנייה, ולא רצו שיהיה להם לאן לחזור. עד הגעתו של אל-עומר היא הייתה כפר דייגים עם נמל  קטן יחסית אבל חשוב כשער למזרח. הוא החליט שאחרי שטבריה הייתה מרכז השלטון שלו, להפוך את עכו לעיר מרכזית. הוא התחיל לבנות בה את כל המוסדות וכל התשתיות לפי התכנון של עיר עות’מנית. זה היה חלק מהפרויקט הגדול שלו, שהוא פרויקט כלכלי, פוליטי, תרבותי, לדעתי אם מתייחסים ברצינות רואים בו סממנים נותני השראה גם לזמן בו אנחנו חיים.”

הוא מסביר שהעיר יכולה להוות השראה מבחינת הסובלנות הדתית שהייתה בה באותה תקופה. בעכו חיו ערבים עירוניים וכפריים, נוצרים, מוסלמים, יהודים, שכן אל-עומר הביא אוכלוסייה נוצרית ויהודית ממקומות שונים. “הוא רצה לבנות ורצה כוח אדם מיומן של בעלי מקצוע, אז הוא הביא כוחות חדשים לעיר ולאזור כולו.” הוא הפך את עכו לבירה חזקה ומבוצרת, בנה את חומות העיר המוכרים לנו עד היום. “יש אספקט כלכלי מאד חשוב, כל הענף של הכותנה שפיתח עומאר היה מהמקורות החשובים ביותר לכותנה ששימשה גם במהפכה התעשייתית של הטקסטיל באירופה, לכן לצרפת היה עניין במקום הזה. גידלו כותנה בעמק זבולון, בעמק יזרעאל. אם היו מסתכלים מההרים על העמקים של הגליל ושל החוף היה נראה כאילו ירד שלג, הכל היה לבן. עומר  בנה ונתן ביטחון לאנשים ובנה ערים שתמכו בכל האזורים הכפריים החקלאיים ויצר סולידריות בין האנשים. הוא השתלט על כל כך הרבה אזורים בפלשתינה ההיסטורית, נכון שהוא התקשה להשתלט על הרי שכם אבל אזורים נרחבים היו תחת שלטונו הישיר ועכו הייתה אז העיר המרכזית. ואז הוא החליט אחר כך לבנות את חיפה. לפני כן, חיפה הייתה גם כפר דייגים קטן, הוא העתיק את חיפה לאזור של קריית הממשלה היום, עיר בין החומות. כך שחיפה היא הבת של עכו.” אחריו תפס את השלטון אחמד פאשא אל-ג’אזר שהיה חלק מקבוצה שבעצם רצחה את דאהר אל-עומר כדי לתפוס את השלטון והוא המשיך את הקו של עומר במתן חשיבות ומרכזיות שלטונית צבאית לעכו.

בשנות הארבעים של המאה ה-19, כבש איבראהים פאשא את עכו, הבן של מוחמד עלי פאשא עכו והביא אותו אוכלוסייה מצרית שנשארה עד היום. חלק מהמשפחות של עכו הם ממוצא מצרי, חלק מהקצינים, הרופאים, חלק מהאליטה והחיילים היו מצרים וזה מרכיב שהוא עד היום חלק מעכו. היא הייתה קרובה ללבנון וסוריה ולתנועה של המסחר הימי. עד סוף התקופה העות’מנית, קצינים, חיילים, פקידים עות’מניים חיו בה ומשפחותיהם נשארו בה עד היום. היא הייתה כור היתוך לכל מיני אוכלוסיות מהאימפריה העות’מנית. לצד האוכלוסייה המקומית.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 השתנו היחסים בין ערי האזור בעקבות סלילת הרכבת העות’מנית בשנת 1905. “ביירות שגשגה ותפסה מקום מרכזי וגם חיפה. הרכבת הגיעה מלבנון, ועברה בעכו אבל הרכבת המרכזית שבאה מסוריה, הגיעה עם כל התכולה של הייצור החקלאי, מאזור חורן, התחנה המרכזית הייתה חיפה וזה הביא לפיתוח של העיר חיפה ושינה הרבה מאד דברים. אבל לעכו נשאר מעמד מרכזי באזור הגליל והצפון. בסוף המאה ה-19 היו רפורמות עות’מנאיות ועכו הייתה מרכז של מחוז (קדאא׳- בעות’מאנית) הייתה לה מרכזיות צבאית. עד היום יש את המבצר של עכו שהיה חשוב לצבא העות’מאני ובית הכלא הגדול באזור כולו, עם המבצר, עם החומות.”

שימור וזיכרון – של מי ושל מה

“העיר העתיקה של עכו עודנה במקומה אבל הסיפור שלה לא מסופר. השמות של הרחובות, הסיפור שמספרים מדריכי התיירות מתחשב במה שמתחת לאדמה יותר מאשר מה שמעל האדמה. גם לתיירים אין גישה לסיפור העמוק של העיר. כשמתהלכים בעיר, אנשים מרגישים שהיה פה משהו יותר מאשר יודעים. הרבה מהנרטיב הציוני הולך לארכאולוגיה ומחפש משום מה את ההיסטוריה הצלבנית תוך התעלמות מלאה מעומר שבנה את העיר. כל עכו היא עיר מורשת עולמית, עיר כל כך חזקה בזה שהיא שמרה על עצמה, את כל כולה, והיא קיבלה את ההכרה בה כעיר מורשת עולמית מאונסקו, כעיר נמל עות’מאנית מוקפת חומות ששמרה על הרקמה העירונית שלה ועל התרבות שלה.” אך הנראטיב הנוכחי מעצים את התקופה הצלבנית, אך הארכיטקטורה שבה אנחנו צועדים בסמטאות עכו ונהנים ממנה היא של דהאר אל עומר ואחריו אלג’אזר.

ברגותי הוא סופר ולא היסטוריון העניין שלו בהיסטוריה הוא חלק מהאופן שבו הוא מבין את הסיפור של המקום.  ההיסטוריה שהוא מתייחס אליה היא לא היסטוריה עתיקה אלא היסטוריה שיש לה המשכיות לקיום הנוכחי. יש דורות של אנשים שחיים במקום הזה או חיו כאן שהם המשכיות של אותה תקופה.

כסופר, מה היה לך חשוב לספר?

את הנובלה שלי כתבתי על תקופה אחרת לגמרי, על שנות ה-40 של המאה העשרים. אבל ניסיתי להבין את המקורות, מאיפה כל זה התחיל.  כסופר אתה צריך לספר את הסיפור שאחרים לא מספרים, ובכלל עכו זה לא סיפור שמספרים אותו, היא כאילו לא חשובה. יפו מעניינת אנשים, חיפה, מקומות שהקונפליקט היה יותר מרכזי, גם במחצית הראשונה של המאה ה-20 בתקופת ההתיישבות הציונית. עכו הייתה מקום מעניין, אבל פחות מסופר.

“ברור לך שיש הרי מאבק נרטיבי וחלק מהמאבק הזה, זה מה היה פה לפני. וחלק מזה זוהי השאלה על העיר. אפשר לדבר על כפרים, אבל כאשר מדובר על עיר בעלת חשיבות אזורית מדובר על קיום של אנשים. כל הטיעון של “עם ללא ארץ לארץ ללא עם” כפי שמסופר בנראטיב הציוני, אינו מדויק ואינו נכון. אני לא בא כסופר להתמקח פוליטית, אלא כדי לספר סיפור שמאפשר לאנשים לדמיין עבר אחר ולתפוס את המציאות עצמה אחרת ולהיות ביקורתיים כנגד אידאולוגיות מסוימות שמנסות לספר את הסיפור אחרת, או בעצם למחוק את הסיפור, את הקיום. אי אפשר להתייחס למקום הזה בלי ההקשר של האימפריה העות’מנית, גם כאשר מדברים על קהיר, על אלכסנדריה, על העיר חלב, כי הייתה פה אימפריה. אי אפשר להתייחס לאזור בלי להבין איך נבנו וחיו ערים בתקופה העות’מנית. ואני לא אומר את זה רק לקהל הישראלי, ולא מדבר על התקופה הזו כמשהו אידאלי, כאוטופיה, אני מספר את זה גם עבור העם הפלסטיני.”

עכו ואני

“אני מנצרת, סבתא שלי מעכו, התאהבתי באישה עכואית, התחתנו החלטתי לעבור לגור בה, כי משהו משך אותי. ניסיתי להבין מה היה פה, מי האנשים שחיו בבתים האלו, בין הבתים האלו. את באה לעיר שעברה טיהור אתני, היו בה 20,000 איש ונשארו בה 1,500 איש. עכו הייתה יעד לאוכלוסייה שגורשה מחיפה וחלק מהתושבים שלה הגיע ללבנון, לסוריה ומקומות קרובים.”

הניסיון לספר את הסיפור של עכו כאשר מעט מאד אנשים נשארו בה הוא קשה ובמיוחד כאשר מעט מאד נכתב אודות המקום, אין ארכיונים, אין ספרות וגם מי שיכלו לספר לא רק שאינם, חלקם חיים במדינות ‘אויב’ שהגישה אליהם מוגבלת.

“אתה בא לעיר שהרוב המכריע שמי שחיו בה כבר אינם. אבל לסיפור יש כוח משלו. הוא לא פיזי. יכולתי לדעת, שוחחתי עם אנשים, שאלתי אנשים, פגשתי ושאלתי, התעניינתי בפרטים הקטנים של החיים, יכולתי כסופר ולא כהיסטוריון להגיע לכל מיני סיפורים מעניינים ולהבין איך בכל התקופה שאני מדבר עליה של המנדט, עם כל התהליכים המהירים והמורכבים, איך היו החיים בעיר הזו. ובלי שום הנחות לאף אחד. לא לאנשים שכתבו, ולא לאנשים שלא יכלו לכתוב. הבנתי כמה כוח יש לאנשים שיכלו לכתוב, קראתי המון ספרי זיכרונות של אנשים שחיו בעכו”. הוא מספר על ספר זיכרונות של פליט שאחרי 48 מצא את עצמו בעיר קרקוק בעיראק וכתב משם על עירו עכו בפרטי פרטים: על האדם שעבד בניקיון הרחובות, ועל מוכר מיץ הלימון, והמורים בבית הספר, והרכב הראשון שנכנס לעיר ועמוד החשמל הראשון. “זה העצים בעיני את כוחו של הסיפור בשימור הסיפורי של העיר”. הנובלה שלו מתמקדת בחיים החברתיים והתרבותיים, חיי היומיום שהעכו המנדטורית של האנשים הרגילים שחיו בעיר חשובה אבל בינונית. הוא ניסה כדבריו “לתאר את החיים העירוניים שלא קיבלו את החשיבות שלהם בספרות הפלסטינית. בגלל האירוע הגדול של 48 החיים לפני נשכחו.”

ומה אפשר לומר על החיים העירוניים הפלסטינים באותה תקופה?

“עכו הייתה עיר שמרנית, לא כמו שאר  הערים של החוף, הייתה דומה יותר לערי הפנים בפלסטין המנדטורית, כמו שכם, חברון, ג’נין היו שמרניות. חיפה יפו היו יותר קוסמופוליטיות. אבל עכו באותה תקופה דווקא, בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, הייתה עיר שהסירה מעליה את הרעלה, הייתה בתהליך של מודרניזציה והשפעות קולוניאליות ותרבותיות, עיר שהייתה בשלב מעבר ויזואלי ואינטלקטואלי, מעיר מסורתית לעיר שיוצאת מחומותיה העתיקים, אנשים באותה תקופה בנו באופן מואץ מחוץ לשכונות הוותיקות, בבתים מופרדים. כל האזור של עכו החדשה, שכונת אל עמאראת, נבנה אז. באותה תקופה בתי הקולנוע, המועדונים, התאטרון שהיה, בתי ספר חדשים, עיר שעברה מהמבצר למקומות יותר חופשיים או פתוחים.”

כמעט ולא היו בה יהודים אבל היא הייתה מגוונת מבחינת האוכלוסייה הערבית שחיה בה, שהשפה איחדה ביניהם. היא גם הייתה מרכז דתי בעל חשיבות לאיסלאם, לבהאים ולתנועה הסופית-השאדלית, וגם לנוצרים. הנובלה שלו מציעה גם נקודת מבט חדשה על אירועי המרד הגדול של שנת 1939 כאשר הוא מצביע על סיפור נשכח בנרטיב הפלסטיני עצמו “של כל ההתגוששות והאירועים שהיו בסוף המרד שהרבה אנשים היו קורבנות של האירועים האלו. היו קבוצות של מורדים שהאשימו אנשים בבגידה כדי לסחוט אותם ואז הרגו אותם. אני הסתכלתי על הקורבנות של המאבקים הפנים פלסטינים בסוף המרד. האנשים שנמחקו מספרי היסטוריה כי הם לא גיבורים שנרצחו במהלך המאבק לשחרור לאומי והם גם הואשמו בבגידה שזו האשמה חמורה מאד וייתכן והם לא היו כאלה. הספר שלי מעורר את השאלות הרגישות האלה, מהי בגידה, מיהו בוגד, לתוך החיים של עכו. כי עכו איבדה חלק מבניה² ואני מטפל בפצע הזה, בכתיבה  אני מטפל בפצעים העמוקים של העיר ושל העם שלי.”

מן העבר אל הווה: הרוח של העיר נשמרת

אנחנו מסיימים בשיחה על העיר עכו של היום, הג’נטריפיקציה בעיר העתיקה על ידי פרויקטים אידאולוגיים של התיישבות לצד יזמי נדל”ן ומלונות בוטיק. ההזנחה וההרס של שכונת עכו המנדטורית ושכונות חדשות של דתיים-לאומיים ומשרתי קבע. “בשני העשורים האחרונים יש בעיר תהליכים שהם חלק מהקונפליקט הערבי-יהודי.” אך עדיין הוא רואה בעכו העתיקה עיר ערבית שהאוכלוסייה והתרבות שלה נמצאת שם, לא כמו צפת או טבריה. לעכו משמעות סמלית: “עכו היא חג, היא בילוי, עיר שיש בה מורשת אבל היא גם תוססת, האופק של הים, העוצמה של החומות”. רבים ממאפייני העיר של אז נשתמרו בה, היא עדיין עיר קטנה, שקטה, שאין בה מתח מעמדי ויש בה סולידריות. “זה מסקרן איך הנשמה של העיר נשמרת גם ללא האוכלוסייה כולה. למרות כל מה שקרה עדיין יש בה הערכים, הסממנים שדיברו עליהם לפני 48 כמו הסולידריות הקהילתית וגם המסורתית. זה חלק מהרוח של העיר. וזה מעניין איך היא משתנה ונשארת, והרוח הזו ממשיכה לזרום בה.”   

בזמן שבין קיום הראיון לפרסומו התרחשה ‘המלחמה’ או ‘המבצע’ (מאי 2021) שבהם הפציעה אלימות ישירה בין אזרחים ובין המשטר לאזרחים בערי ישראל ובעזה. אך האלימות הישירה, הברורה, העוברת כמופע ראווה במדיה, מסתירה או קשורה באלימות השקופה המבנית והממושכת המתרחשת בערים המעורבות כלפי הפלסטינים. שאלתי אותו כיצד הוא מבין את מה שהתרחש? 

״עכו עברה אירועים קשים של עימותים בין יהודים לערבים בשנת 2008, בזמנו ראיתי את זה כחלק מתהליכים יותר רחבים שקרו בעיר: ייהוד, ג׳נטריפיקציה בעלת אופי לאומי בעיר העתיקה ומדיניות של נישול, התרוששות ודילול האוכלוסייה הערבית שם. היה תהליך מאוד אגרסיבי של רכישת בתים מאנשים עניים בעיר ההיסטורית בסכומי עתק, גם מכרזים של החברה לפיתוח עכו העתיקה שמכרה נכסים שקיבלה מהווקף המוסלמי בכוח הסכם מזמן הממשל הצבאי, גם עמותות של התיישבות יהודית כמו עמותת ״איילים״ התחילה לעבוד בעכו העתיקה. במקביל,  מדיניות של הפרדה על בסיס אתני במרחב של השכונות החדשות, חלוקת העיר בין מזרח למערב שקו הרכבת מפריד ביניהם, ומתח בשכונות מעורבות מסוימות, כמו וולספון, על רקע פעילות גרעין תורני בשכונה באותה תקופה.

לצערי הסיפור שהתקשורת סיפרה לאנשים על ״אירועי יום כיפור״ הוא שהמהומות התחילו בגלל שנהג ערבי נכנס לשיכוני המזרח באוטו שלו ביום כיפור. אגב, באותם אירועים גורשו משפחות ערביות מהשכונות במזרח העיר ובתיהם נשרפו במהלך האירועים, הם לא חזרו לשם. אני זוכר אותם יושבים בבית המלון בעיר המומים. 

ב2021, אחרי 13 שנה אנו חווים עוד משבר בעיר בין יהודים וערבים, בכל השנים האחרונות בעיר העמיקה הג׳נטרפיקציה, ותהליכי ההפרדה המרחבית הורחבו, במקביל חיי התיירות בעיר פרחו, עד הרגע שהכל שוב התפוצץ. במהלך השנים האלה, בין 2012-2020 גרתי בחיפה, אז לא עקבתי אחרי כל הפרטים, בימים אלו אני מנסה להבין מה קרה. שוב התקשורת בחרה לספר סיפור אחר, שטחי ולאומני. מסתירה ומסיתה. ושוב הרשויות מתייחסים לאזרחים הערבים במדינה כאל אויבים, ולתושבים הערבים בערים המעורבות כאל נטולי זהות לאומית. מי שמתעלם מההשלכות של תהליכי תכנון עירוני אלימים, סופו להיות מופתע מפרצי אלימות של אוכלוסיות שרוצות להגן על קיומן במרחב העירוני, ועל זכויותיהם בכלל.  אחת הזכויות הבסיסיות היא לספר את הסיפור של העיר, וזה מה שאני מנסה לעשות.”