איך מקרי אלימות משפיעים על עיצוב המרחב בעיר? מחשבות על הקשר בין מעשי אלימות וטרור לתכנון, 20 שנה אחרי הטבח במערת המכפלה.
מערת המכפלה, חברון. צילום: Yuvalhuck, אתר Wikimedia Commons
20 שנה חלפו מאז הטבח במערכת המכפלה בחברון וככל שהזמן חולף, ועל אף שזה עשוי להישמע פרובוקטיבי, כך הולך ומתחדד הקשר בין אותו רצח מתועב ובין המרחב העירוני. התקרית, בה רצח ברוך גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים ופצע למעלה מ-100 בני אדם, היתה חוליה נוספת במעבר של המלחמות מזירת השדות הפתוחים (“שדות הקרב”) אל תוך העיר. גולדשטיין הוא דוגמה כיצד האלימות חודרת אל המרחב העירוני- לא מדובר בסכסוך נקודתי, אלא באירוע שהתקיים מיוזמה עצמאית להשפיע על הביטחון במרחב. זוהי אולי המשימה המרכזית של המדינה כיום המנסה למגר את האלימות ולחזור ולשלוט במרחב באמצעות הפיכתו לאזור מבוקר. מעצרים בלתי פוסקים של אזרחים בכל מקום, בכניסה לקניון בה אנחנו נדרשים לפתוח את התיק, בכניסה לחניון בה אנחנו מתבקשים לפתוח את תא המטען, במהלך הליכה או נסיעה בה אנחנו מצולמים במצלמות המקושרות למרכזי בקרה ומעקב ועוד, הם דוגמה לחלק מן הכלים של הבקרה. האזרח מצדו אינו מתנגד אלא מציית בצורה כנועה משהו, התנגדות מעוררת חשד. הרצח במערת המכפלה הוא חולייה אחת בשרשרת של מקרים אלימים שהתרחשו ומתרחשים עדיין במזרח התיכון. כעת 20 שנה לאחר שארע, ראוי לחזור ולעיין בו מנקודת מבט אחרת, ולעמוד על ההשלכות של האירוע האלים על המרחב העירוני.
(1) הצגת האירוע
ברוך גולדשטיין מהגר יליד ארה”ב ותושב קרית ארבע בן 35, רופא במקצועו, לובש מדי צה”ל, מותיר את מפתחות רכבו בידיו של חבר שהקפיץ אותו בטרמפ למערת המכפלה – מוקד דתי בחברון המשרת את האוכלוסייה היהודית והמוסלמית. תוך שעה קלה פותח גולדשטיין באש על המבקרים המוסלמים ברובה הנמצא ברשותו. מהירי נהרגו 29 איש ולבסוף נהרג גם גולדשטיין עצמו.
(2) סדר ויציבות
ישראל והרשות הפלסטינית היו באותה עת בעיצומו של שינוי שאחד מתוצריו היה “הסכמי אוסלו”. התקופה היתה תקופת מעבר בה כל אירוע קיצוני יכול היה לקפד את תהליך השלום המיוחל. גולדשטיין שייצג רק את עצמו כאזרח ולא ארגון או ממשלה, התקיף באירוע קבוצת אזרחים. המשותף לגולדשטיין ולקבוצה שהתקיף היתה העובדה שכולם היו אנשים דתיים שראו במערת המכפלה מוקד דתי לתפילה ולהתכנסות, וכן העובדה שכולם היו שכנים (הוא מקרית ארבע והם מחברון הצמודה).
(3) מסגור
בעקבות האירוע בחרו קובעי המדיניות משני הצדדים לבודד את המקרה ולא לאפשר את השפעתו על סדר היום. המונח “איפוק” שב וחזר בסיקור באמצעי התקשורת. התקשורת הימנית הציגה את האירוע כ”רצח גולדשטיין” ובספר “ברוך הגבר” (הוצאה עצמית, תשנ”ה) שיצא לאור תקופה קצרה לאחר האירוע צוין כי הספר מכיל את “ספור גדולתו וגבורתו של הקדוש, ומעשה הנס וההצלה שנעשה לקהילת חברון בפורים תשנ”ד”. גולדשטיין נקבר בקצה הגן העירוני של קרית ארבע וסביב מצבתו פותח אתר מפואר (שחוסל מאוחר יותר בלחץ הממשל והתקשורת). התקשורת הכללית הציגה את המקרה כ”טבח מערת המכפלה” תוך הוקעת פעולתו של גולדשטיין. בקריאה הזו, גולדשטיין הוא רוצח ספק מטורף ספק חמום מח שטבח במתפללים תמימים. חשוב לציין, 20 שנה לאחר מכן האירוע מצוין בכל כלי התקשורת הכללית, אך נעדר מהתקשורת הימנית.
(4) סיבתיות
מאז התמסדות ההנהגה הציונית בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל, לא הצליחה או לא רצתה ההנהגה להגיע להסכם שיסיים את המאבק האזורי. פעולות של גופים ממשלתיים ולא ממשלתיים משני הצדדים ביקשו לערער מצד אחד את הביטחון אצל האוכלוסייה הנגדית ומצד שני לחזק את הביטחון בקרב אוכלוסיית המקור.
(5) דפוס
גולדשטיין פעל בזירה גלובלית בה גופים (בודדים או מאורגנים) שאינם ממשלתיים (כמו צבא או משטרה) פועלים בזירה העירונית וכוחם הולך ומתחזק. הפעולה שלהם באה למלא את החלל הריק שהותיר הממשל שלא הצליח לפתור את המאבק בין הצדדים ויצר מציאות של חוסר יציבות וביטחון.
(6) התגובה
תגובת הממשל לאירוע ביקשה כאמור לבודדו ולמנוע את התפתחותו. לכן, נעשו במרחב העירוני פעולות של הפרדה וחלוקת המרחב על בסיס אתני. חברון הערבית הלכה ונפרדה מחברון היהודית ומקרית ארבע הצמודה לה, ובמערת המכפלה שהפכה ליעד מבוצר, הוחלט על הפרדה מוחלטת בין מבקרים יהודים למוסלמים.
קברו של ברוך גולדשטיין. צילום: מיכאל יעקובסון
(7) המשמעות למרחב העירוני
20 שנה עברו מאז האירוע. אירועים אלימים התרחשו מאז בכל רחבי העולם הופכים את האזרח והתושב העירוני לפגיע. פגיעות בשל החשש מהפיגוע הבא כמו גם בשל אמצעי הביטחון והבקרה המוכלים וכפויים על האזרח ללא יכולת התנגדות. הלך רוח זה מעצב את המרחב העירוני כזירה צבאית המבוססת על ארגון, שליטה והגבלה: חומות, מחסומים, מצלמות מעקב, קודים להתנהגות, הגבלת תנועה, פיזור וריבוי כוחות שיטור. כלים אלה מחלישים אמנם את מעמדו של המרחב כזירה אזרחית, דמוקרטית וחופשית, אך הופכים אותו באמצעות כוח הריבון למרחב בטוח יותר. לפי דיאן דיוויס (Davis 2009) המציאות בה אנו חיים השתנתה והיכולת של המדינה להגן (ביטחונית וכלכלית) על האזרח נחלשת. הזירה כיום רוויה ברשתות חדשות שאינן לאומיות, המבקשות לקדם צורות ריבונות חדשות. לכן בהתמודדות עם המציאות החדשה קיימות בפנינו שלוש חלופות עיקריות: (1) חיזוק הריבון הקיים במטרה למגר את האלימות וחוסר היציבות על ידי חיזוק הכוח המשטרתי והצבאי במרחב העירוני; (2) קידום סדר חברתי-פוליטי חלופי כזה המבקש להתמודד עם השינויים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים התורמים להתחזקות של האלימות; או – (3) קידום סדר עולמי חדש המבוסס על תפיסה ארגונית אחרת המאתגרת את מדינת הלאום.
בחזרה לגולדשטיין. למרות ההתעלמות מן האירוע חשוב לדון בו בראייה עכשווית. ברור כי גולדשטיין לא ביקש לפרק את מדינת הלאום, אך חולשת הריבון, כפי שנתפסה על ידו, עוררה אותו לצאת לפעול בדרך הטרור. בתגובה למעשה שלו המדינה חיזקה את מנגנוני אכיפת החוק אך לא השכילה לטפל בחברה האזרחית הממשיכה כיום לאיים עם פעולות תג מחיר. בעידן שלא ניתן למגר את האלימות יש מקום לחשוב על העיר כזירה של מפגש המעודדת שיח בין שכנים, גם כאלה שביניהם יש חילוקי דעות עמוקים. השאלה היא האם ניתן לקדם סדר יום כזה בערים של ימינו ומה התפקיד של האזרח בכל הנוגע לאלימות במרחב העירוני, האם יש לו חשיבות בקידום הסדר או שעלינו להפקיד את גורלנו בידי הצבא והמשטרה השומרים באמצעים של כוח על הביטחון האישי שלנו.
הניתוח לעיל עוקב אחרי מהלך לבחינת אירועי אלימות בעיר שהוגדר במסגרת הקורס “תכנון עירוני בעידן של קונפליקטים, אלימות ופשע” אותו מנחה ד”ר טלי חתוקה בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב.
לקריאה נוספת:
Davis D. E.(2009). Non-State Armed Actors, New Imagined Communities, and Shifting Patterns of Sovereignty and Insecurity in the Modern World, Contemporary Security Policy,30:2,221 — 245
Gur-Arye M. (2003). Can Freedom of Expression Survive Social Trauma: The Israeli Experience, Duke Journal of Comparative and International Law 13(1), 155-202