פשע ועיר: ‘קרימינולוגיה עירונית’

רשימה זו מציגה את הפרדיגמה החדשה של קרימינולוגיה עירונית שקוראת לחיבור מחודש בין לימודי פשיעה ולימודי עיר. היא מבקרת את הגישות המיקרו-גאוגרפיות לפשיעה ומקום שמתעלמות מההקשרים הסציו-מרחביים שמשפיעים על פשיעה ומיקומה בעיר.

קריאות שונות מבקרות את הקרימינולוגיה הסביבתית או התיאוריות של פשיעה ומקום (ראה רשימה קודמת) על כך שהן ממוקדות ‘מקום’ אך לא מבינות ‘מרחב’. הן מנתקות את הנקודה הגאוגרפית מההקשרים הרחבים שלה לעיר כקונפיגורציה פוליטית וחברתית מורכבת. ברמה הרעיונית, מוסרית ותיאורטית הכמיהה להשליט סדר והפרדות מרחביות וחברתיות במרחב העירוני נתפסת כמנוגדת לעצם הרעיון או המהות של העיר. מי שמקדמים את הפרדיגמה של קרימינולוגיה עירונית מנסים לחבר בין לימודי עיר לקרימינולוגיה ולקשור בין סוגיות של פשיעה לבין תהליכים עירוניים כמו למשל פיתוח עירוני מואץ, ג’נטריפיקציה, משבר הדיור ואי שוויון. לטענתם יש לראות כיצד אלה מניעים או קשורים בפשיעה. המסורת של פשיעה ומקום מתייחסת לפשיעה בעיר כמקום התרחשות (city) אך לא מתייחסת לעיר כתהליך (urban).¹  כלומר איננה בוחנת כיצד תהליכי עיור, אורבניזציה קשורים ומשפיעים על פשיעה. טענה ביקורתית יותר גורסת שגישה זו היא אף אנטי-אורבנית במהותה²  שכן בפתרונות שהיא מציעה היא משתפת פעולה עם המנגנונים שמיצרים ערים חֲרֵדוֹת, עוינות, מבוגרות ומופרדות (סגרגטיביות). זאת מבלי להבין או להכיר באופן שבו שוק הדיור העירוני, הארכיטקטורה, הרווחה והמדיניות העירונית והכלכלית, למעשה יוצרות אי-שוויון חלוקתי (מרחבי וחברתי) שמייצר את הסיכונים שאליהם מגיבים הקרימינולוגיים המסורתיים.

אטקינסון ומילינגטון (Atkinson and Millington) שכתבו את הספר קרימינולוגיה עירונית שיצא בשנת 2018 מגיעים מרקע של סוציולוגיה ולימודי עיר.³ רולנד אטקינסון הוא פרופסור במחלקה ללימודי עיר ותכנון באוניברסיטת שפילד בבריטניה. הוא התפרסם במחקריו שעסקו בג’נטרפיקציה ובחנו לאן עוברות האוכלוסיות ממעמד נמוך כתוצאה מכניסתם של מעמדות הבינייים לשכונות שהיו בעבר מוחלשות. הוא מתעסק רבות בבעיית הדיור בעיר ובעניים העירוניים. גארת’ מילינגטון הוא סוציולוג עירוני במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת יורק שחקר את ההצטלבות שבין הגירה ועיר. על כן נקודת המוצא שממנה הם חוקרים פשיעה איננה קרימינולוגית אלא מעוגנת בתהליכי עומק של שינוי וקונפליקט (מעמדי, אתני, אזרחי) שמתרחשים בעיר. הם מציעים הסתכלות שמחזקת את המימד העירוני, הגאוגרפי והסוציולוגי בחקר פשיעה.

השניים מבקרים את הפטיש של זיהוי “נקודות חמות” שלטענתם מנתק את הגאוגרפיה מהקשרים סוציו-מרחביים, מוביל להשקעה של משאבי שיטור באופן נקודתי ומצדיק תגבור של מעקב אחר אוכלוסיות עירוניות ספציפיות(ראה רשימה 2). כלומר הם מאירים את העובדה שאותן גישות לא רק שהן בעיתיות בהסברים שהן מציעות לפשיעה ובהסתכלות הנקודתית שלהם, אלא יש להן גם השלכה מסוכנת ובעייתית על העיר. שכן אותם כלים יישומים של תיאורית מניעה מצבית ושיטור נקודות חמות לא רק מפתחים טכניקות של כליאה ונישול אלא גם מפתחים ומכשירים רעיונית ועקרונות של שליטה, צורות ידע ומומחיות שנועדו לנקות אתרים בעיר מקבוצות שנתפסות כהפרעה. ⁴ מעבר לכך, גישות אלה מקדמות תפיסה שהיא כמותית, חישובית ואדמיניסטרטיבית לטיפול בפשיעה תוך התעלמות מהיבטים כלכליים, מעמדיים, תרבותיים ופוליטיים שמובילים לפשיעה או התנהגות אנטי-חברתית. הקרימינולוגיה העירונית היא גם ביקורתית ורפלקסיבית כלפי עצם ההגדרה של התנהגויות מסוימות כפשיעה או כהתנהגות אנטי חברתית.  אתן לכך דוגמה מתוך מאמר שפירסמתי לאחרונה שעוסק ב”התהוותה של זנות בלתי נראית בעיר תל אביב: משטרה, חוק וניהול המרחב”,⁵ המאמר מראה כיצד באמצעות ארגון הזנות במרחב למעשה מארגנים את הסדר המוסרי והמגדרי בעיר ומגדירים התנהגויות מיניות מסוימות כלגיטימיות ואילו אחרות כאנטי-חברתיות. דרך השארתן של צורות מסוימות של צריכת מין במרכז העיר (למשל מועדוני חשפנות) ודחיקתן של צורות צריכת מין אחרות לשולי העיר (למשל זנות רחוב) יוצרים הבחנה בין מיניות טובה למיניות אחרת שמסומנת כמפריעה, לא מוסרית מלוכלכת, ואנטי-חברתית⁶. כלומר המרחב הוא שחקן פעיל המשתתף ביצירת אבחנות של מוסר, פשיעה, התנהגות אנטי-חברתית וכן הלאה. נוסף על כך המאמר מראה שהמקום והתצורה של הזנות בעיר איננו מקרי או ‘טבעי’ אלא תוצר של משא ומתן, מדיניות בלתי פורמלית של מוסדות שונים שדוחקים וקובעים אילו התנהגויות יכולות להתקיים באיזה אזור בעיר. דרך אכיפה בררנית, פרויקטים של פיתוח והתחדשות עירונית, שיח תכנוני, שיח מוסרי ופרקטיקות של שיטור, נקבעת הגאוגרפיה של הזנות.⁷ אם כן המיקום של הזנות בעיר, כמו גם תופעות פשיעה אחרות הוא תוצר של משא ומתן במרחב ויחסי כוח. לכן יש להתייחס לסביבה לא רק כמיקום גאוגרפי אלא כתוצר של יחסי כוח, דינמיקה תרבותית וחברתית, נורמות ומשמעות .⁸ הייוורד (Hayward, 2012) טוען שקרימינולוגים נוטים לעיתים קרובות מידי לקחת את המרחב כמובן מאליו ולהתייחס אליו בפשטות כמיקום גאוגרפי ולא כתוצר של יחסי כוח.

הסבר נוסף למתח שבין הקרימינולוגיה האנטי-אורבנית לאורבניסטים, לטענת אטקינסטון ומילינגטון ⁹ טמון בכך שלקרימינולוגיים לטענתם, אובססיה אנטי-עירונית לארגון חברתי וסדר, ואילו לאורבניסיטים יש הערצה ליצירתיות, צפיפות, חוסר סדר, וערבוב חברתי. אלה מקשים על התאמה בין קרימינולוגיה למחקרים עירוניים. לתפיסתם קרימינולוגיה עירונית צריכה להיות מחויבת נורמטיבית לערים טובות וצודקות יותר, לשאוף או להחזיק בחזון פוליטי-עירוני של דה-סגרגציה, הפחתת אי שוויון והשקעה בדיור ציבורי ודיור הוגן ובר השגה. אמנם הקרימינולוגיה של פשיעה ומקום היא בבירור בצד של הקורבנות, ומטרתה לצמצם פגיעה וסיכון, יש בכך לעיתים פגיעה במרחב העירוני. למשל בכך שזה מייצר הדרה של אוכלוסיות, פגיעה במגוון האנושי, יצירת מרחבים פרטיים או מגודרים שמונעים שימוש מכלל הציבור, החדרה של טכנולוגיות מעקב וכן הלאה. מעבר לכך אותן תפיסות אינן מכירות בכך שצמצום פשיעה כרוך לרוב בשינוי המרחב העירוני; אם זה באמצעות יצירת בטחון דיורי, שיטור לא גזעני, אספקת תשתיות, טיפול בסטיגמה של מקום, שיפור הגישה לשירותים ציבוריים, מיגור רעב וכ’ו.

הקרימינולוגים העירוניים אם כן מדגישים היבטים מבניים המובילים לפשיעה בדומה לתפיסות הסוציולוגיות של תחילת המאה העשרים של בית הספר שיקגו (ראה רשימה 1). גם הם הדגישו היבטים מבניים שמשפיעים על פשיעה והתייחסו למאפיינים של שכונה, תעסוקה, אבטלה, אי-שוויון, לכידות חברתית, הגירה ועוד. עם זאת, הזרם הנוכחי מדגיש את ההשפעות של הסדר הניאו-ליברלי וטוען כי לא ניתן להסתכל על פשיעה במנותק ממשבר הדיור בעיר הניאו-ליברלית ותהליכים של ג’נטריפיקציה למשל ומיקסום השטח לטובת ההון והפעילות הכלכלית בעיר. לכך אוסיף שלא ניתן לנתק את הדיון בפשיעה ותופעות כגון חסרות בית, זנות והתמכרות באופן מנותק מהדיון בצמצום מדינת הרווחה והשתנות רשת הביטחון והדאגה (ראה סדרת רשימות על הגאוגרפיה של הדאגה). לכן לטענתם קנה המידה שבו צריך לחשוב על פשיעה ואלימות הוא לא השכונה אלא העיר. הקרימינולוגיה העירונית מסתכלת על פשיעה בהקשר כלל עירוני, אזורי ומדינתי של כלכלה ואי שוויון.

התנועה בין גישות וקני מידה – מעגלי או אבולוציוני?

בעוד שבית הספר שיקגו התייחס ליחידה השכונתית כיחידת הניתוח ובחן כיצד המאפיינים הסוציו-אקונומיים והקהילתיים והחברתיים משפיעים על הנטייה לעבור על החוק והופכים את השכונה לפגיעה לפעילות עבריינית, התיאוריות המאוחרות של פשיעה ומקום מתייחסות לאזור קטן מאוד, בדרך כלל פינת רחוב, כתובת, בניין או קטע רחוב (מיקרו-גאוגרפיה). ההתמקדות במקום מנוגדת לתיאוריות השכונה (Neighborhood theories) שמדגישה בדרך כלל את התפתחותם של עבריינים, בעוד שהסברים ברמת המקום מדגישים אירועי פשיעה. ואילו הקרימינולוגיה העירונית מבקשת להתרחק ממבט המיקרו חזרה אל המקרו ולקשור בין פשיעה (גם אם בנקודות ממוקדות בעיר) לתהליכים עירוניים רחבים יותר כמו פיתוח כלכלי, בניה מואצת, אי-שוויון ופוליטיקה עירונית.  בעידן שהולך ונעשה עירוני יש להסתכלות זו חשיבות רבה. כמי שחוקרת אלימות ופשיעה בעיר אני סבורה כי יש חשיבות להכרות עם מגוון הגישות הללו. הן מציעות כלים שונים, משתנות ברמת היישומיות שלהן ובנקודת המוצא הפוליטית והמחקרית שלהן. על כן הן יכולות גם לשמש לצרכים שונים, מחקריים ויישומיים. כיום הגישות המיקרו-גאוגרפיות מובילות בשדה הקרימינולוגי והגישות הסוציולוגיות עירוניות בתחום של לימודי עיר. אך מתוך עבודת המחקר שלי בשטח עם שוטרים אני רואה את המתח בין המוגבלות של הכלים המיקרו-גאוגרפים מחד, ואת המשיכה אל האופרטיביות שלהן מאידך. על מנת לאתגר את המתח הזה ולהבינו דרושה אינטגרציה ויכולת לנוע בין הגישות השונות. האינטגרציה היא גם הגישה שתאפשר הסתכלות וכלים חדשים. לכן אני מסכימה עם החוקרים Atkinson and Millington שטוענים שלימודי עיר וקרימינולוגיה התנהלו במשך זמן ארוך מידי כפרויקטים נפרדים וכיום יש צורך לחבר ביניהם מחדש. בעבודת המחקר שלי אני רואה כיצד קשה להפריד בין תהליכים של ג’נטרפקיציה, הגירה, שיטוריזציה וריבוי של תופעות פשיעה ואלימות, ולכן רק הבנה של היחסים המצטלבים הללו תסייע לחדד את הזיקה בין פשיעה למקום, לעיר.