מה קורה כאשר “השוק החופשי” מאפשר, ויש שיגידו מחייב, את העירייה לסחור בשטחי הציבור בתחומה ולהעניק בהם זכויות לגורמים עסקיים? המרחב הופך לאמצעי למקסום רווחים, ואנחנו משלמים את המחיר.
למי שייכות המדרכות? רחוב אבן גבירול, תל אביב. צילום: יואב לרמן, www.flickr.com
הולך רגל שמסתובב ברחובות תל אביב וצועד במדרכות העיר עלול להתבלבל בניסיונו לענות על השאלה למי שייך המרחב הציבורי? ברחוב אבן גבירול למשל, ניכר כי שטח המדרכה המוקצה עבור הולך הרגל מצומצם יחסית לרוחב המדרכה כולה. עסקים רבים, ובראשם מסעדות ובתי קפה, מתפרסים על חלק נכבד מהמדרכה ברחוב זה, וברבים מרחובות העיר. בנוסף, לאורך רחובות העיר חשוף הולך הרגל, מבלי שייבחר בכך, לאינספור מודעות פרסומת מסחריות שהוצבו במקום על ידי עיריית תל אביב.
כמו כן, חלק מהשטחים הפתוחים בעיר (בין אם מדובר בשטח ציבורי פתוח או בשטח פרטי פתוח), מוחזקים או מנוהלים בצורה שלא מאפשרת לציבור להשתמש בהם; דוגמא לכך ניתן למצוא בשטחים פרטיים פתוחים למרגלות מגדלי מגורים, כמו זה בקרן הרחובות השופטים ואבן גבירול (חלק ממתחם מגדל G). אם לא די בכך, מידי שנה מתקיימים ברחבי העיר מספר מרוצי ספורט, והעירייה בוחרת שנה אחר שנה לקבל חסות לאירועים אלו מחברות פרטיות. החברות המסחריות דואגות לקשט את המרחב הציבורי בלוגואים ענקיים הניתנים לקריאה ממרחק רב, יותר מכל אלמנט אחר במרחב.
כיכר רבין מופקעת לצרכי מסחר. צילום: יואב לרמן, www.flickr.com
דוגמאות אלו מוכיחות כי עיריית תל אביב “השכילה” לנצל את המרחב הציבורי והיא מבקשת למקסם את רווחיה באמצעות מכירה, השכרה או מתן זכויות יתר במרחב זה בהתאם לשיקולים כלכליים. לכאורה קיים שוק משוכלל במסגרתו ניתן לסחור בשימוש בשטחים אלו וזכויות שימוש/השכרה מועברות מגורם אחד לשני. אבל למי למעשה שייך המרחב הציבורי? האם לעירייה הזכות לסחור בשטח הציבורי? האם “כוחות השוק” מנהלים אותו? האם קיים מנגנון שוק והאם הוא יעיל? האם זה משנה אם הוא יעיל או לא? האם שוק חופשי משמעותו שניתן למכור או להשכיר את המדרכות למסעדה כזו או אחרת במטרה להגדיל את קופת הרשות?
במצב הנוכחי עיריית תל אביב למעשה תופסת בעלות על המדרכות ובוחרת להעניק לגורמים עסקיים את זכות השימוש בקרקע/שטח. נראה שלפי הפרדיגמה השולטת בישראל כיום, ההתנהלות של שוק חופשי מאפשרת, או מחייבת, את העירייה לסחור בשטחים בתחום השיפוט שלה עם כל המרבה במחיר. עם זאת, אני חולק על הפרדיגמה הרווחת. לטענתי, אין זו זכותה של העירייה היות והיא נציגת הציבור. השטח שייך לתושבים והאפשרות ללכת בעיר על מדרכות, ללא הפרעות מפרסומות וללא אפליה אל מול שימושים מסחריים כאלו ואחרים, היא זכות חשובה יותר ממקסום רווחים.
אנחנו צריכים להתעורר ולשאול מי ממקסם את הרווחים ועל חשבון מי? לרוב מדובר במשחק סכום-אפס ואם מישהו מרוויח, הצד השני כנראה יפסיד. יש לעצור ולבחון את המושג “שוק חופשי”, את המשמעות ואת הקונטקסט המקומי שלו. במקרה הישראלי נראה שמעטים וחזקים משחקים את המשחק ולכן לא נכון בכלל לקרוא לו “שוק חופשי”. לפיכך, יש צורך לקיים דיון ציבורי בנושא, במסגרתו אנו התושבים נוכל להיות חשופים לתהליך ולהשפיע עליו ולא לתת לפרדיגמה הניאו-ליברלית להשתלט על כל תחומי החיים שלנו.
לקריאה נוספת:
– “מרחב ציבורי למכירה“, מאת כרמל חנני