רונן בן-אריההמסמך “מרחב משותף בעיר מעורבת“, שנכתב על ידי ד”ר מריק שטרן וניצן פייביש ופורסם על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מציע מודל לניתוח ולאפיון של מרחבי מפגש בערים מעורבות. המודל מאפשר לזהות את היתרונות והחסרונות של מרחב מפגש נתון, ובהתאם לכך להציע התערבויות פיזיות, קהילתיות וניהוליות, אשר ישפרו את תפקודו ויהפכו אותו למרחב משותף, בטוח ומכיל. המסמך מציע מודל של ניתוח ופעולה לפיתוח מרחבים משותפים, ומדגים את השימוש במודל בשני מקרי בוחן בירושלים – שדרות אלרוב ממילא וגן הפעמון. שוחחנו עם ד”ר מריק שטרן, כיום איש סגל בפקולטה לעיצוב ולאדריכלות במכללה האקדמית להנדסה ע”ש סמי שמעון בבאר שבע, על המודל המוצע ועל התפיסות העירוניות, החברתיות והפוליטיות, עליהן מבוסס המסמך.
- כפי שאתם מציגים במסמך, המציאות כיום היא בי-פולרית, מצד אחד מציאות של קיטוב הולך וגובר, עם נטיות מתחזקות להפרדה והתבדלות, ומצד שני, מציאות שבה המרחב הופך למעורב יותר ושמתרבים בו המפגשים בין קבוצות שונות באוכלוסייה, במקומות עבודה, במוסדות לימוד ובמרחבי צריכה שונים. מדוע לדעתך חשוב דווקא במציאות הנוכחית לקדם את הנושא של מרחב משותף?
הטענה שלנו היא שלמעשה למקבלי ההחלטות ברמה המקומית והאזורית אין ברירה אלא לעסוק בניהול מרחבי המפגש בישראל. גישה זו נובעת משתי ההנחות הבאות. א) בשל שינויים דמוגרפיים-מרחביים, כמו הגירה של משפחות ערביות וחרדיות אל ערים ברחבי הארץ, שילוב תעסוקתי וגידול במעמד הביניים באוכלוסיות אלו – כמות המרחבים המייצרים מפגש בין קבוצות בישראל גדלה כל הזמן. ב) ברגע שאנחנו נותנים לאוכלוסיות אנטגוניסטיות להיפגש באופן ספונטני ללא התערבות זה עשוי במקרה הטוב לייצר משחק סכום אפס, כלומר השתלטות (לא בהכרח מכוונת) של קבוצה אחת על המרחב ותחושת הדרה אצל הקבוצה השנייה. במקרה הרע – זה יהפוך למרחב של התנגשות אלימה. לכן, המטרה של המסמך הייתה לייצר עבור מתכננים ואדריכלים, וגם לאחרים, כלי עבודה לעיצוב ותכנון מרחבי מפגש בכדי לממש את הפוטנציאל החיובי של מפגש בין קבוצות שונות.
- עד כמה לדעתך יכולה להשפיע היצירה של מרחבים של מפגש, על יחסים חברתיים מבניים של אי שוויון, ניכור ופחד, בין קבוצות שונות באוכלוסייה?
להגיד שמרחבים משותפים טובים יפתרו את בעיות המאקרו של החברה הישראלית – זו תהיה הפרזה. מדובר בפרקטיקה שמטרתה לשפר את חיי היום-יום ואולי לייצר גם מפגשים חיוביים שעשויים להפחית ברמת הפרט תחושות של פחד, חוסר אמון ורתיעה. זה בעיקר יוצר בסיס לנרמול הרעיון של חיים משותפים, ולהפוך את המצב הזה לטבעי והגיוני. זה אמנם לא פותר את בעיית אי השוויון, או יחסי המאקרו-פוליטיים הבין-קבוצתיים – אבל כן מחזק ממד שבעיני עדיין מחזיק אותנו בפני פירוק מוחלט – והוא חיי היום-יום והתלות הפונקציונלית (גם אם לא סימטרית) שיש ביננו. בספרות תפיסה זו מכונה אזרחות של שותפות גורל – לא בחרנו לחיות ביחד -אבל זו המציאות.
- המודל מוצע ליישום בערים מעורבות, למה בדיוק הכוונה, והאם לדעתך הוא רלוונטי ומתאים יותר לערים מסוימות או למקומות מסוימים?
המונח “ערים מעורבות” רחוק מלהיות מושלם, הוא בעייתי באופן בו הוא הופך את המרחב ההומוגני לטבעי ואת המרחב המגוון למשהו עם קונוטציה שלילית. הבחירה בו עבור המסמך נבעה מטעמים יותר פרקטיים – כדי לסמן שאנו מדברים על ערים שיהודים וערבים חיים בהם ביחד. בפועל – המודל הזה רלוונטי למרבית המרחבים הציבוריים בישראל, כיוון שגם אם היישוב הוא ברובו המוחלט יהודי, במקרים רבים אזורי המסחר והפנאי משרתים תושבים מכל האזור, כמו למשל בערד, בבאר שבע או בעפולה.
- מהם המקומות המתאימים לדעתך ליצירה של מרחבים משותפים בתוך הערים עצמן? האם יש מקומות או מרחבים עירוניים מסוימים שבהם המודל יהיה יותר אפקטיבי ובעל השפעה משמעותית יותר? האם המודל מתאים יותר למקומות שבהם היחסים מאוד מתוחים ונפיצים, או דווקא למקומות שהם יחסית מתונים ורגועים?
בעיני הדרך הנכונה ביותר היא לעבוד על מרחבים שכבר בפועל מתפקדים כמרחבי מפגש ולאו דווקא לייצר מרחבים חדשים יש מאין. אם המקום כבר מושך אוכלוסיות מגוונות, אז זה היגיון שכבר קיים במקום ואפשר לעבוד איתו ולהיבנות עליו. בתוך זה, אני תמיד מעדיף למקד את הפעילות באזורי תפר בין טריטוריות קהילתיות מוגדרות. למשל, גן משחקים שחוצה בין שכונה יהודית וערבית. במחקרים שלי זיהיתי יכולת הכלה גבוהה יותר של המפגש באזורי תפר מאשר בתוך מרחב הומוגני, שם זה עשוי להתפרש יותר כ”פלישה”. דוגמא מצוינת לכך היא קניון ממילא בירושלים, המקום בו רמת הביטחון של יהודים ופלסטינים היא גבוהה באופן זהה. זה קשור למגוון גורמים (עיצוב המתחם, שיטת האבטחה, ועוד), אבל בעיקר העובדה שהמקום יושב ממש על התפר, במקום שיהודים ופלסטינים כבר מצפים לראות אחד את השני.
- מהם לדעתך התנאים הבסיסיים שצריכים להתקיים כדי שיהיה מרחב משותף חיובי, אפקטיבי ובעל משמעות בעיר?
ברור שהתנאים החשובים ביותר הם חיצוניים למרחב עצמו וקשורים לשוויון זכויות ושלטון דמוקרטי. לצערי, אנחנו חיים במציאות אחרת לגמרי. אלו הקלפים שיש לנו כרגע. אני עדיין מאמין, ולכן כתבתי את המסמך הזה, שיש משמעות לעבודה שורשית מלמטה למעלה. גם בהינתן התנאים החיצוניים הקשים של המציאות הנוכחית, אפשר לייצר מרחבים שבהם יהודים ופלסטינים יכולים לחוש בטחון ושייכות, זה לצד זה – באמצעות עיצוב נכון (מרווח ונעים), השקעה תקציבית (תשתיות איכותיות), ניהול קבוע ועמוק (כוח אדם בשטח, פעילויות) וייצוג של שני התרבויות, לפחות ברמת השפה. הדברים הללו ישימים, וככל שנייצר יותר מרחבים כאלה – נבנה תשתית פיזית לשינוי עתידי גם ברמה הפוליטית. לכל הפחות, נייצר עבור הקבוצות המוחלשות בחברה גישה למרחבים ציבוריים איכותיים, בהם הם ירגישו שייכות ובטחון.
- במודל שלכם, יש תפקיד משמעותי לניהול המרחבים המשותפים. זה עולה למשל בבירור בהבחנה בין מרחבי צריכה כמו קניון, לבין מרחבים ציבוריים כמו פארק עירוני. בידי מי לדעתך צריכה להיות האחריות ליצור ולנהל את המרחבים המשותפים? האם אתה רואה אפשרות שהמגזר הציבורי יגלה אחריות דומה לזו שמגלה המגזר הפרטי משיקולים כלכליים ועסקיים?
אכן שאלת הניהול היא קריטית בעינינו. בישראל אין תפיסה ניהולית של מרחבי פנאי פתוחים – לכל היותר יש תחזוקה פיזית. הטיעון שלנו במסמך אומר שכדי שמרחבי המפגש יהיו באמת חיוביים ומשותפים, הנושא הזה צריך להיות מנוהל ומתוקצב באופן קבוע, כדי שאם יש בעיות – יהיה כוח אדם שייתן מענה, כדי לייצר מענה תרבותי לכל הקבוצות ובעיקר כדי שהמרחבים לא יהפכו לשטחי הפקר, אלא יהיו שטחים שיש בהם תחושה שהם מפוקחים ומנוהלים. באופן אידיאלי, המגזר הציבורי אמור לדאוג לכך, ואכן יש רשויות מקומיות מסוימות שמוכנות באופן גלוי להשקיע בנושא. אבל לרוב – הדרג הנבחר מפחד לעסוק בכך מטעמים פוליטיים, ודאי שלא באופן גלוי, ומעדיף להפריט את הנושא למגזר הפרטי או לחברה האזרחית. בתנאים הנוכחיים – צריך לברך את כל מי שמוכן לקחת על עצמו את המשימה. אגב בנושא האבטחה, שהוא סופר קריטי לדיון במרחב יהודי-ערבי משולב – אז דווקא המגזר הפרטי יודע לתת מענה מותאם יותר מאשר המשטרה (שנוקטת באופן גלוי בהעדפה של הצד היהודי).
- לסיכום, מה אתה צופה להמשך המחקר שלכם? איזה עתיד היית רוצה לראות בתחום הזה?
לעתיד, נראה לי שהדבר החשוב ביותר הוא לפתח כלי עבודה נוספים לעיצוב מרחבים משותפים איכותיים, כאלו הבנויים על ידע מקומי וניסיון מצטבר של עשרות ארגונים ויוזמות שפועלים בתחום החיים המשותפים בישראל. במקביל, המאמץ העיקרי צריך להיות מופנה להפנמה ולמיסוד של הנושא בתוך סדר העדיפויות המוניציפאלי. החלום שלי הוא שבכל רשות מקומית בישראל תהיה מחלקה שתעסוק ביחסים בין הקהילות, כולל תקצוב פעילות אזרחית ועירונית בנושא, הסבת תשומת הלב העירונית לסוגיה, ובעיקר יצירת מעטפת של תמיכה מוסדית לכל מי שעוסק בתחום.