טלי חתוקהעם השינויים הדרמטיים הכרוכים בהתפתחויות הטכנולוגיות והכלכליות של המהפכה התעשייתית הרביעית, משתנה גם המרחב בו אנו חיים, מתגוררים ועובדים. אזורי תעשייה נרחבים ושטחים של מפעלים ותיקים, מתרוקנים ומתוכננים ונבנים מחדש, ומעלים סוגיות שונות, החל מהצורך להתמודד עם קרקע מזוהמת ועד לשאלות של זיכרון ומורשת. רשימה זו סוקרת שני מקרים של תכנון ושימוש מחדש בערים תעשייתיות בגרמניה, ומעלה לדיון את את השאלה מה ניתן לעשות במרחב העירוני הפוסט-תעשייתי?
לאחרונה יצא לי לבקר בחבל הרוהר, במדינת נורדריין-וסטפאליה, בגרמניה. חבל שהוא בעצם האזור המטרופוליני הגדול במדינה, שבו שוכנות הערים דוֹרטמוּנד, אֶסֶן, דויסבורג ובוכום. במובנים מסוימים, היחס אל האזור הוא כאל מרחב גיאוגרפי אחד. היסטורית, זהו אזור המזוהה עם התעשיות הכבדות והחזקות של גרמניה, אולם בעשורים האחרונים האזור עובר תמורות דרמטיות בעיקר על רקע השינויים והמגמות התעשיתיות החדשות.
אז מה השתנה? בעבר, חבל הרוהר התמחה בייצור ברזל, פלדה ופחם. כיום, הציוד התעשייתי והמפעלים נמכרים למדינות שונות, ומפעלים שאין להם דורש, נותרים מיותמים. חלק מהשינויים הן על רקע המגמות של המהפכה התעשייתית הרביעית, וחלק הן על רקע משבר האקלים והרצון של הממשל הפדרלי להיפטר מהתעשיות המזוהמות ולהתקדם לתעשיות ירוקות ונקיות.
המגמות ביחס לאתרי המפעלים הותיקים כבר סוקרו בהרחבה על ידי סאני מנוזי, אשר ברשימותיה המצוינות התייחסה למגמות הקיימות באזור: האחת שימור וחיזוק המורשת התעשייתית, והשנייה פיתוח וקידום של התחדשות עירונית באמצעות הריסה של אזורי התעשייה. ברשימה זו אתייחס למגמות הללו שוב, דרך ביקור בשני אתרים, ואעלה מספר שאלות ביחס למרחב ולזירה המקומית שלנו.
מסורת, שימור והתחדשות באזורי תעשייה
באזור שעובר תמורות מהירות הדילמה ברורה. להחזיר את הקרקע והאתרים לציבור או למכור אותם ליזמים פרטיים? גם אם מוכרים את הקרקע ליזמים, הדילמה היא כמובן האם ניתן ואפשר לבנות על קרקע שזוהמה שנים רבות בפסולת תעשייתית? שתי דוגמאות מתוך מנעד מגוון ורחב של פרויקטים בחבל הרוהר משקפות את הדילמה.
מוזיאון הרוהר: החשיבות של הזהות המקומית
ב-9 בינואר 2010, מוזיאון הרוהר נפתח בחגיגיות בנוכחות הנשיא הפדרלי דאז הורסט קוהלר, יחד עם ההכרזה על העיר אסן כבירת התרבות של אירופה. מוזיאון הרוהר הוא אחד המוזיאונים העתיקים ביותר באזור הרוהר ומביט אחורה על יותר ממאה שנות היסטוריה. המוזיאון המקורי הוקם בשנת 1901 וכיסה בתחילה את תחומי האמנות, היסטוריה מקומית וטבע. הוא השתנה והשתכלל לאורך השנים, והושפע ממלחמת העולם השנייה שגרמה לאובדן של חלק מן הממצאים. אולם חשוב לציין כי המוזיאון תמיד היה מרכזי וחשוב עבור תושבי האזור.
ב-20 בנובמבר 2006 החליטה מועצת העיר אסן להקים את מוזיאון הרוהר החדש במתקן שטיפת הפחמים של מכרה הפחם צולוריין, שהוכרז כאתר מורשת עולמית. תכנית האב של האתר רחב הידיים תוכננה על ידי משרד האדריכלים OMA. המוזיאון כולל תערוכה קבועה במתקן שטיפת הפחם במפלס העליון, אליו ניתן להגיע באמצעות המדרגות הנעות החיצוניות הגדולות, משרד כרטיסים ומרכז מידע, בית קפה וחנות המוזיאון. מוזיאון הרוהר כיום הוא מעין חלון ראווה של האזור, ומתעד בתערוכת הקבע שלו את הטבע, התרבות וההיסטוריה של האזור.
חשוב לציין כי המוזיאון מתפקד כפארק גדול ויש בו מגוון פעילויות הפתוחות לציבור חינם אין כסף. לכן, ניתן לראות שם רוכבי אופניים, מבקרים ומשוטטים בפארק שעבר שיקום אקולוגי משמעותי. האתר במקרה זה חזר לציבור והמוזיאון (העצום יש לומר) מתפקד כתזכורת משמעותית למורשת ולהיסטוריה של המקום.
אגם פיניקס: להמציא מחדש את המקום
בדומה לערים אחרות בעולם, העיר דורטמונד שאפה לקדם מתחם של ידע וטכנולוגיה במערבה ולשקם אזורי תעשייה נטושים. המיקום עליו הוחלט הוא אזור פיניקס מערב שם הפסיק מפעל הפלדה ב-Phoenix East את הייצור ב-23 באפריל 2001 ובשנת 2004 נמכר חלקית לחברה סינית. בהחלטת מועצת העיר שהתקבלה פה אחד, פרויקט דורטמונד יצא לדרך בניהולו של משרד ראש העיר ומחלקת הפיתוח הכלכלי והתעסוקתי של העיר.
המודל של הפרויקט הוא שותפות פרטית-ציבורית. תמורת כ-15 מיליון יורו העיר דורטמונד קנתה את השטח של 98 הקטרים מחברת Thyssen Krupp Stahl AG . במקור תוקצבו 186 מיליון יורו לעיצוב מחדש של האתר, אך בסופו של דבר הפרויקט עלה כ 230 מיליון יורו. כמעט מחצית מסכום זה מומן באמצעות ההכנסות מהבנייה, ומשאבים נוספים הגיעו באמצעות מניות שהנפיקה העיר עצמה ובאמצעות מימון ציבורי. חלק מן המשאבים נתרמו לתהליכי ההתחדשות העירונית באזורי המגורים הסמוכים לאגם, לשבילים הציבוריים ולשטחים הירוקים, וכן לכיכרות ולרחובות ברובע הנמל. מכיוון שהיה במקום מפעל פלדה כבר ב-1841, ההנחה הייתה שיהיו מזהמים באדמה. לכן, הוחלט להקים אגם מלאכותי בגודל של כ-24 דונם באתר של מפעל הפלדה לשעבר. בסביבות 2,000 יחידות דיור נבנו סביב אגם פיניקס. בעוד שבגדה הצפונית והצפון מזרחית נבנו בעיקר בתים חד ודו-משפחתיים, בגדה הדרומית של האגם ישנם סוגים שונים של דיור עם צפיפות מגורים גבוהה יותר.
מראשיתו, הפרויקט הוגדר כפרויקט ראווה לשינוי מבני בעיר דורטמונד ובאזור הרוהר. אגם פניקס והסביבה מהווים אזור מגורים ונופש עם מסעדות ופיתוח מסחרי. גם במקרה זה, האתר פתוח לציבור, ואין ספק שהסביבה של האגם והפנאי מזמינים מבקרים רבים להנות מהאתר.
מסקנות והזירה בישראל
שני הפרוייקטים מציגים פרדיגמות מתחרות, יש שיגידו משלימות. האחת, כוללת פיתוח האתר כאתר מורשת עבור הציבור, השנייה כוללת מיתוג מחדש של אזור התעשייה ובנייה מחדש של האתר בכללותו. שתי הפרדיגמות מובילות לתהליכי ג’נטריפיקציה, שתיהן תורמות לפיתוח של מרחבים ציבוריים ושתיהן כוללות מעורבות גבוהה של העירייה והשקעה של משאבים אדירים, שמשפיעים על תהליכים חברתיים שונים. הבחירה בפרדיגמה כזו או אחרת אינה אידאולוגית ואינה יכולה להישפט באופן אוטונומי אלא ביחס לכלל השינויים בזירה האזורית. כלל השינויים הם חלק מאסטרטגיה תכנונית אזורית כוללת ואלו רק שני פרויקטים מיני רבים. תמהיל הפרויקטים וסדר היום האזורי הוא קריטי להצלחה.
אך בשיטוט בתוך הפרויקטים הללו גיבשתי שתי מסקנות עיקריות:
הראשונה. ההתעלמות ממימד הזמן בתכנון אזורי תעשייה. הזמן בזירה העסקית והתעשייתית שונה. תוחלת החיים הממוצעת של מפעל קצרה יותר משל בן האנוש, ולכן מפעל בן 70 שנה, נתפס לרוב כמפעל ותיק. למעשה, כל מהפכה תעשייתית מביאה עמה טכנולוגיות חדשות ועימן נסגרים ונפתחים מפעלים חדשים. זהו תהליך בלתי נמנע אבל המשמעות שלו לעומק לא נחקרה ולא נבדקה במחקר התכנוני והאדריכלי. איך אנחנו צריכים לתכנן אזורי תעשייה מפרספקטיבה של זמן ולא רק של מרחב? העדיפות והעליונות של המרחב בעשורים האחרונים אינה מתאימה לחשיבה על הזירה התעשייתית.
השנייה. הפגיעות והמוגבלות בשליטה וניהול הזירה העירונית. בהמשך לנושא של הזמן, השינויים באזורי התעשייה ממחישים כל הזמן את קצרות הרואי שלנו. תחשבו על עובד הפחם במוזיאון הרוהר. כאשר שוטטתי במוזיאון חשבתי לעצמי כי עובד הפחם לא היה יכול לדמיין שהמדרגות עליהם טיפס, מיוזע ומפויח, יהיו פעם אתר תיירות, המוכרז כאתר שימור מורשת עולמי. שאלתי את עצמי, האם עובדי המפעל זכו לבקר במוזיאון ואם כן, מה חשבו עליו? השאלות האלו היו עוד תזכורת כי קשה לצפות את העתיד ואת הזירה העירונית, ושאיננו באמת יכולים להעריך את העשייה התכנונית בטווח של למעלה מעשור. זה היה עבורי שיעור בצניעות.
ומה בישראל? ישראל היא מדינה צעירה. המשבר והשינוי הגדול שחוותה התחולל בשנות השמונים, עת נסגרו מפעלים רבים בתחום הטקסטיל, נושא שתואר בהרחבה בספר המפעל. מה קרה לאותם מפעלים? המפוזרים בדימונה, קרית שמונה, יבנה ועוד? בישראל עדיין לא התגבשה תפיסה לגבי טיפול/שיקום/בנייה מחדש של אזורי תעשייה נטושים. חסרה אסטרטגיה רחבה וכוללת ברמה הלאומית לגבי הנושא הזה. אינני משוכנעת שאנו יכולים ורוצים לקדם אסטרטגיה כמו בחבל הרוהר, אבל גם החלטה להרוס מפעלים ישנים ולבנות במקומם רקמות מגורים, לשקם קרקע תעשייתית ולהכשיר אותה לשימושים אחרים, היא אסטרטגיה. אבל בישראל אין לנו עדיין התייחסות לנושא. אולי הגיע העת.