כשהחיים סוטים ממסלולם

רגע לפני הלחימה הקשה בעזה, תשומת הלב הציבורית עוד התמקדה בהתפרעויות בירושלים שזעזעו את שגרת החיים בעיר. בחלוף אירועי האלימות, מיהרה העיר להשיב את הסדר במטרה לייצר אשליה של יציבות.

ביום שאחרי, מנסים להשיב את הסטאטוס קוו. המהומות בקו הרכבת הקלה בשכונת שועפאט, ירושלים, לאחר מציאת גופתו של הנער מוחמד אבו-חדיר (צילום: חטיבת דובר המשטרה)

“העניינים שבים אט, אט למסלולם

לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.

לומדים לחזור להרגלים הישנים.

אבל פניך, נערי, נותרו שונים.”

                           (“הייתי נער”, להקת הנחל, 1967. מילים: דוד עתיד, לחן: יאיר רוזנבלום)

.

הדלתות נפתחו בתחנת שועפאט, או במה שהיתה תחנת שועפאט עד לא מזמן. עכשיו התחנה עומדת עירומה. רק רציף, ללא קירוי, ללא מקומות ישיבה, ללא מפות התמצאות, ללא מכונות לממכר כרטיסים. במקומן, נציגי חברת סיטיפס, מפעילת הרכבת הקלה בירושלים, יושבים על כסאות גבוהים, לבושים במדים בצבע לבן-אדום, ממתינים ללקוחות שאינם ממהרים להגיע.

זה היה בוקר יום ראשון, כעשרה ימים אחרי מציאת גופתו של הנער מוחמד אבו-חדיר. באותו בוקר נפתח לראשונה קו הרכבת הקלה ששובש במהומות שפרצו לאחר הרצח. הקו, מתחנת גבעת המבתר צפונה, עובר דרך השכונות שועפאט ובית חנינא וממשיך צפונה לפסגת זאב. במהלך המהומות הוא ספג לא מעט נזקים, יחד עם תשתיות עירוניות וממסדיות נוספות כמו פחי אשפה או רמזורים. אולי אין זה מפתיע שהמהומות כוונו דווקא נגד הרכבת, שלא רק מזוהה עם הממסד אלא גם תוארה פעמים רבות כסמל לדו-קיום ירושלמי. הקלישאות שהורעפו על הרכבת הקלה בימים כתיקונם ותיארו אותה כגשר בין מזרח העיר למערבה, בין יהודים וערבים, הפכו אותה לזירה מועדת לפורענות בימי קונפליקט.

כעשרה ימים לאחר המהומות, ביום “החזרה לשגרה”, כבר צריך לפקוח עיניים היטב כדי למצוא סימנים למה שקרה כאן. פה ושם נראה רמזור שבור, ארון בזק שרוף, פח אשפה חרוך, סרט משטרה כרוך סביב תמרור ומתבדר ברוח. בצד הכביש חונים רכב מג”ב ורכב משטרה ממוגן. על אחד הבתים תלויה תמונה ענקית של מוחמד אבו־חדיר. ולמרות כל אלו, המראה הכללי מסודר. סימני האלימות הוסרו ונוקו. ניכר כי אנשי התחזוקה של העירייה עבדו כאן מסביב לשעון. גם בתחנה של שועפאט, שנהרסה כליל, מכונות הכרטיסים השרופות כוסו ביריעות לבנות ונעטפו בסרט אדום-לבן. יותר מכל אלו, בולטת כאן החזרה לשגרה, או לפחות לאשליה של שגרה. גם ההתלבטות האם על הרכבת לעצור בתחנות שנפגעו הוכרעה לטובת החזרת הסדר שקדם לאירוע. לטובת הריטואל.

הנסיעה ברכבת הקלה באותו יום סיפקה הצצה למה שטלי חתוקה מכנה “רגע תיקון”, תהליך של נרמול והשבת אשליית הביטחון והסדר.[i] המעשה האלים, טוענת חתוקה, סודק את אותה אשליה של סדר ויציבות ומחליף אותה באי ודאות ובחוסר אפשרות לצפות את העתיד. התיקון, לעומת זאת, משקף את השאיפה של הקולקטיב הנפגע לעבד את הטראומה ולחזור למצב יציב של סטאטוס קוו, כתגובה לערעור על הסדר ולפגיעה בתפיסת עולמו. בניגוד לאירועי האלימות שנתפסים ככאוטיים ומקריים — תהליך התיקון הוא תהליך של נורמליזציה והסדרה, במעגל חזרתי, בו היציבות מושבת על כנה עד לאירוע הבא.

בתוך רגע התיקון הירושלמי, לפני שהכל חוזר בדיוק למה שהיה, שני דברים עדיין חרגו מהשגרה. ראשית, כמות האבטחה היתה חריגה מהרגיל, אפילו בסטנדרטים ירושלמים. בדרכה צפונה, בתחנת גבעת המבתר, הרכבת עצרה לדקות ארוכות, בזמן שהמאבטח סרק את כל הקרונות וכשישה-שבעה מאבטחים נוספים עמדו בתחנה. האבטחה היתה כבדה גם בתחנות של שועפאט ובית חנינא, כשמדי פעם עלה מאבטח לקרון וסקר במבט בוחן את הנוסעים הספורים שישבו בו. וזה גם ההבדל הנוסף לעומת ימי שגרה: הקרונות היו כמעט ריקים. בדרך הלוך ובדרך חזור הנוסעים הבודדים היו רובם ככולם יהודים. כמעט אף אחד לא עלה או ירד בתחנות בשכונות הערביות, באופן שמצביע על כך שהקו אולי נפתח, אבל הוא עדיין לא הערב-רב הירושלמי שהוא היה שבועיים לפני כן. התמונה משתנה לחלוטין דרומית לתחנת גבעת המבתר, ככל שאנחנו חוזרים לכיוון מרכז העיר. הקרונות שוב מתמלאים, אנשים נאלצים לעמוד, מצטופפים ביחד. האבטחה עדיין נוכחת אבל נבלעת בבליל האנשים.

ברגע התיקון יש ניסיון להשיב את החיים למסלולם, ואיתם את אשליית היציבות. הרכבת הקלה בירושלים (צילום: Zivya אתר wikipedia)

הרגע האלים והתיקונים שבאים אחריו, טוענת חתוקה, מעוררים את השאיפה לחזור לאשליה של קהילה מאוחדת — שאיפה שכיחה, בעיקר בהקשר החילוני, שלרוב נפגעת מנוכחותם של “אחרים”.[ii]  כך, ברגעי התיקון, מושג האזרחות עובר רדוקציה לטובת אחדות וקונצנזוס. אולם, במקרה הירושלמי, בו האיום אינו חיצוני אלא פנימי, ומגיע משני הצדדים, ומושג האזרחות אינו מובן מאליו, בעיקר עבור תושביה הערבים של העיר (שאינם אזרחים), קשה יותר לזהות התכנסות סביב קונצנזוס כלל-עירוני. בעוד שהקהילות היהודיות והערביות מתכנסות כל אחת בנפרד סביב קונצנזוס אחר, דווקא העירייה מנסה באופן אקטיבי וסימבולי לייצר חזות של שגרה משותפת.

תפקידה הפעיל של העירייה מתגלה גם בהיבט נוסף, של אבטחה ופיקוח. בנוסף למאבטחים ולמצלמות האבטחה הרבות בקרונות וברציפים, רחפן מצויד במצלמה מלווה בימים האחרונים כל נסיעה של הרכבת הקלה ומשדר בזמן אמת צילומי וידאו באיכות HD לחדר הבקרה. כך, ניתן להתריע מפני אירועים פוטנציאליים בהמשך המסלול, כמו יידוי אבנים או השלכת בקבוקי תבערה. מעבר לשכלול טכנולוגיית המעקב והפיקוח של מצלמות האבטחה הנייחות, אולי הדבר המעניין ביותר ברחפנים החדשים הוא מי שיזם את השימוש בהם. לא צה”ל, לא המשטרה, לא משרד הביטחון ולא מפעילי הרכבת הקלה. לפי המקומון mynet, היה זה ראש העירייה, ניר ברקת, שיזם את השימוש ברחפנים. לא המדינה אלא העיר היא זו שלוקחת על עצמה את רגע התיקון; את ההסדרה והנרמול – ואת אמצעי האבטחה לקראת האירוע הבא.

הנסיעה המתוארת כאן התרחשה לפני כעשרה ימים, כמעט נצח בכל הקשור לקונפליקטים עירוניים והזירה הישראלית בכלל. קצב האירועים המהיר והידרדרות המצב הביטחוני מאז הרצח מזרזים עוד יותר את תהליך ההדחקה, והאירועים בירושלים כבר נדמים כזיכרון רחוק. מהר מאוד הקרונות יתמלאו, הזיכרון יתעמעם, והשגרה תחזור למסלולה. עד לפעם הבאה.

לקריאה נוספת:

– “העיר כמחנה צבאי“,  מאת שרון אשל

– “הצד האפל של הטכנולוגיה“, מאת טלי חתוקה