חן רוזנקשכונת פחונים מבתי צעצוע, משחק וידיאו בתחנה המרכזית החדשה, דלתות שמובילות לשום מקום – מבט מבחוץ שמעורר שאלות על החיים בדרום תל אביב. רשמים מתערוכה במוזיאון בת ים.
“מה שאי אפשר לגור בו: המצומצם, המחניק, הקטן, העלוב, המצומק, המחושב בדיוק נמרץ
מה שאי אפשר לגור בו: המגודר, האסור, הכלוא, הנעול, הקירות הסומרים שברי בקבוקים, חורי ההצצה,
לוחות שריון
מה שאי אפשר לגור בו: ערי פחונים, ערי דֶּמֶה“
(ז’ורז’ פרק, חלל וכו’: מבחר מרחבים, עמ’ 121)
דרום תל אביב נדמית בעיני רבים כמקום שאי אפשר לגור בו, כמקום שאנשים לא רוצים לגור בו או אפילו לשהות בו לרגע. זה כבר מספר שנים שהאזור נדמה כאקס טריטוריה המנהל חיים משל עצמו. לריחוק הממשי והמנטלי של הישראלי הממוצע מהאזור תרמו לא מעט נוכחותן של התחנות המרכזיות הישנה והחדשה שמטילות צל כבד על שכונת נווה שאנן. התשתיות הרעועות, תוצר של שנים של הזנחה, הרקמה החברתית הנפיצה וגם הרבה סיפורים (שלא לכולם אחיזה ממשית במציאות) מביאים לחשיפה תקשורתית קבועה המדגישה תדיר את תחלואיו ופגעיו של מה שמכונה אזור “דרום תל אביב”.
העבודה מיני-מאל-יה מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, מובי: מוזיאוני בת ים (צילום: גל דרן)
אבל דרום תל אביב הוא מקום שגרים בו, שחיים בו. האנשים שחיים במקום נותרים שם גם לאחר ביקור אקראי של פוליטיקאי המבטיח הבטחות שאין בכוונתו לקיים תוך כדי שהוא משאיר אדמה חרוכה מהערות גזעניות. דרום העיר הוא מקום רגיל של חיים. הוא זירה בה פועלים בעלי עסקים ומועסקים, לצד הומלסים, נרקומנים וזונות. ככזה דרום תל אביב הוא מרחב של קונפליקטים חברתיים ומצוקות כלכליות, אבל עבור רבים הוא קודם כל בית.
המורכבות של המרחב הזה, הקשה לפענוח, הופכת אותו למרחב מעורר השראה. ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, תערוכת יחיד ראשונה בישראל של האמן פרנצ׳סקו פיניציו המוצגת בימים אלו במוזיאון בת ים, מציגה עבודות אמנות שמהדהדות את המקום הזה. התערוכה מציגה מעבודותיו של פיניציו לאורך השנים, בהן גם כאלו שנוצרו במהלך שהותו בישראל וביקוריו בדרום תל אביב. כך למשל העבודה מיני-מאל-יה ובה בתי משחק מפלסטיק המוצבים במעין ח’, מלאים עד תקרתם הצבעונית בלבנים. מאחוריהם שורת בגדי יד שנייה המסודרים באופן המדמה אנשים השרועים על הקרקע, כשראשיהם ראשי בובות צבעוניות של בעלי חיים – ארנב, דוב, כלב. “פריסה זו של בתים מדומיינים מוקטנים אלה המיועדים לפנאי ופעילות חוץ עבור ילדים, מעלה את אפשרות נוכחותם של מחוסרי בית שעשויים להשתמש במגרש המשחקים הנפלא הזה כמקלט ומקום מנוחה”, כותב יהושע סיימון אוצר התערוכה ומכוון את הצופה לגינת לוינסקי ומתקניה, המשמשת כמחסה לילי עבור עשרות מבקשי מקלט.
העבודה מיני-מאל-יה מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, מובי: מוזיאוני בת ים (צילום: גל דרן)
העבודה מיני-מאל-יה מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, מובי: מוזיאוני בת ים (צילום: גל דרן)
מיצב הווידאו אן.סי.בי.אס: התחנה המרכזית החדשה – משחק הוידאו העממי זורק את המבקר בתערוכה הישר אל תוככי המבנה שתכנן האדריכל רם כרמי. העבודה מדמה משחק וידיאו שזירת התרחשותו היא התחנה על מסדרונותיה וגרמי המדרגות הבלתי קריאים שלה. עבודה אחרת, פרוגרספלאזה\פוסיפאלאס, מציגה מעין קיר אטום המורכב מרצף של דלתות ישנות ושאריות עץ, המחוברים אלו לאלו. הקיר המאולתר הזה מסתיר בעצמו חלל לא ידוע וחוסם את התנועה. מבט קרוב יותר מגלה כי מדובר למעשה בשכבות של חסימות ופתחים, חורי הצצה וחרכים. אוצר התערוכה סימון מספר כי האמן בחר להאיר עבודה זו בפרוז’קטורים, כאלו שאינם משמשים לתאורה בתערוכות בדרך כלל, לאחר ביקורו בתחנה המרכזית החדשה והפליאה שחש נוכח התאורה החזקה המשמשת להאיר את פתחי המבנה.
העבודה אן.סי.בי.אס: התחנה המרכזית החדשה – משחק הוידאו העממי מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, מובי: מוזיאוני בת ים (צילום: גל דרן)
העבודה פרוגרספלאזה\פוסיפאלאס מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, מובי: מוזיאוני בת ים (צילום: גל דרן)
העבודה פרוגרספלאזה\פוסיפאלאס מתוך התערוכה ״ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב״, מובי: מוזיאוני בת ים (צילום: גל דרן)
כל החומרים בתערוכה נוצרו או נאספו בישראל, פיניציו עבד עם מה שהיה קיים בשטח. קל לבקר את המבט של האמן על דרום תל אביב כמבט רומנטי, זר, מנותק. אבל נראה ששיטת העבודה הזו, שנצמדה למקומי, הקונקרטי והייחודי, סייעה לו לעמוד במידה מסוימת על אופיו של המקום הזה המתכנה דרום תל אביב.
תכנית המתאר של העיר תל אביב (שלאחרונה תם שלב שמיעת ההתנגדויות לה וטרם ידוע אילו שינויים צפויים בה לקראת אישורה) צפויה לחולל שינוי מאסיבי בדרום העיר. באזור של נווה שאנן, מדובר בין היתר, על העתקת התחנה המרכזית החדשה ממקומה והקמת מוסדות ציבור חדשים בגן לוינסקי ובשטחי התחנה המרכזית הישנה. אלו עשויים בהחלט לטפל בחלק מפגעיו של האזור, ואולם שיפור המרחב הפיזי אינו די אם הוא אינו מהווה חלק ממדיניות חברתית כלכלית כוללת. אין ספק כי עמודי תאורה ומדרכות יציבות משפרים את תחושת הביטחון והנוחות במרחב, גם בניינים חדשים עשויים לחולל תהליכי ג’נטריפקציה משמעותיים (שכבר מתרחשים באזור). אולם גם לסדר היום הניאו-ליברלי ולכלים של השוק יש מגבלות. הם לא יוכלו לתקן או לחולל שינוי משמעותי בחייהם של שאלו המתגוררים במקום ולפתור את מצוקותיהם.
* התערוכה “ארקפארקקראפטראפטקליניקקלאבפאב” תוצג במובי: מוזיאוני בת ים עד ה-30 במאי.
לקריאה נוספת:
– “פחד ותיעוב בנווה שאנ“, מאת חן רוזנק
– “הישרדות במרחב הציבורי“, מאת ענבל קידר
– “תל אביב, עיר לעשירים בלבד?“, מאת תהל בן יהודה-וקסלר
– “הטרוטופיה ב’עיר הלבנה’“, מאת יואב זילברדיק
– “אוכלים לשובע“, מאת שלי חפץ ויואב זילברדיק