טלי חתוקהזירות המלחמה העכשוויות מנכיחות את ההבדל (ו/או הזיקה) בין “רצח עיר” (urbicide) ל”רצח עם” (genocide). עבודות התצריב של חוה לו יון מבקשות לסמן את העקבות שלאחר ההרס
התבוננו בתחריט הזה. מוכר כל כך. כתמים מגוונים של אפור, מנוקדות בקליעים, הרבה קליעים. עבודה זו של חוה לו יון, בשם אורביסייד, עוסקת ב”רצח עיר” ובזיכרון של המקום לאחר ההרס.
אלימות כזירת מלחמה או קרב אינם דבר חדש. הסביבות העירוניות כבר מזה כמה עשורים היו למבצרים מוגנים. הקניונים מבוצרים בשומרים בכניסה, שוטרים מסתובבים ברחבי העיר, מצלמות פרוסות ובוחנות את תנועת התושבים 24/7. ישראל כבר לא לבד בעניין הזה ובמדינות רבות ביצור העיר ובכלל המושג של ביטחון העיר מעסיק את מנגנוני הביטחון. השבריריות של החיים העירוניים, במיוחד בעיתות משבר, בעקבות אירוע טרור או מלחמה, מנכיחים את מגבלות הכוח של המדינה במיגור איומים ופגיעות, ומעל הכל את הזמניות של בן האנוש, את היותנו אורחים כאן; אך לא רק, גם המרחב הבנוי הוא זמני.
המרחב הבנוי, שלעיתים נתפס כנצחי או לפחות ככזה אשר ישרוד שנים רבות, הוא ארעי ביותר. נקודת המפנה המשמעותית בעניין היתה אירועי ספטמבר בניו יורק, כאשר סמל הכוח וההון קרס מול עיני הצופים בכל רחבי העולם. הפגיעות הזו של העיר, של סמלי ומרכזי הכוח, תרמו לכך הפכו את ההרס של העיר לסמל של ניצחון בעיני הקבוצה הפוגעת. לדינמיקה זו של אלימות פוליטית ניתן שם אורביסייד (urbicide), שמשמעו, רצח עיר. המונח מצלצל קרוב לרצח עם (genocide) אולם הזיקה בין המושגים מרמזת על שתי תופעות חופפות או קשורות, אבל בסופו של דבר שונות. רצח עם, הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת כמו למשל, עם, קבוצה לאומית, אתנית או דתית, באמצעות רצח המוני. אורביסייד או “רצח עיר” מתייחס לניסיון מכוון של שלטון להרוס את המרקם העירוני. ההרס מתרחש במקום בגלל שהוא עירוני, והחורבן הוא סמל של המחיקה של ההטרוגניות ומרכז החיים של המקום. הרס זה שונה מהרס של מרקמים כחלק ממטרות כלכליות כמו למשל בהתחדשות עירונית.
חומס ועקבות האורביסייד
כך או כך, הרס ובנייה מחדש הם אבני היסוד של העשייה היומיומית של המתכנן והאדריכל. נקודה מוצא זו של עקבות החיים במרחב הנטוש, ה”פציעות” של הסביבה הבנויה, כשלב אבולוציוני בתהליך של הבנייה מחדש של המרחב, היא שמעסיקה את חוה לו יון המעבדת את תמונות ההרס המגיעות אלינו מן העיר חומס, מהעיר עזה. לו יון גדלה בשכונת הדר הכרמל, נופי השכונות הנטושות וההרוסות של העיר התחתית זכורות לה היטב. מרבית חייה כאדריכלית ומתכננת עירונית הקדישה לשיקום וחידוש השכונות בחיפה. בעבודות התצריב היא מציגה טופולוגיות של הרס. המונח טופולוגיה מגיע מענף בחקר המתמטיקה העוסק בחקר תכונותיהם של מבנים גיאומטריים שאינן תלויות בצורתם ובגודלם של אותם מבנים ואינן משתנות בעקבות העתקות חד-ערכיות רציפות שלהם (כמו מתיחה, כיווץ וכפיפה של גופים עשויים גומי). הניתוח הטופולוגי נשען על גיאומטריה ותורת הקבוצות וניתוח של מושגים כגון שטח, מימד, וטרנספורמציה. זאת בשונה מן הטיפולוגיה, העוסק בהגדרה ובמיון של נושאים או עצמים בתחום מסוים, כגון קבוצות חברתיות, שפות וכד’, על-פי טיפוסים. במובן זה, התערוכה של טופולוגיות ההרס, עוסקת בגאומטריה של ההרס, ומזכירה לכולם כי הקיר המנוקד בקליעים בעזה, לבניינים ההורסים של השיכון המודרני מן העיר חומס, גיאומטריה דומה להרס במקומות אחרים נוספים. גם אצלנו.
התחנה כמרחב נטוש
תחנה מרכזית ישנה בחיפה
ואולם המלחמות הללו שלרובנו נראות רחוקות-קרובות בעיקר מצביעות על הזמן הנוכחי בו העורף, הוא שחקן מרכזי במאבקים על כוח, שליטה והון סימבולי. מצב עניינים זה, קובעים חוקרים, הוא חלק מתהליך מעגלי במסגרתו המדינה מתבצרת בשיטות ישנות ונכשלת בטיפול באלימות. הגלובליזציה, יישום של רפורמות ניאוליברליות, הכישלון מוסדי, והתרבות המתבססת על צבירת הון רק מאיצים את האלימות. על כך מעידים גם קנה המידה, המוטיבציה וזירות הפעולה של השחקנים החמושים הפועלים מחוץ לגבולות המדינה. לכן ולמרות ההבטחה של מדינת הלאום להגנה על האזרח, בעידן של הפרטה של הביטחון וגלובליזציה, היא אינה יכולה לספק מענה ועקבות האורביסייד יאפיינו את הנוף העירוני העכשווי.