מאמר חדש מאת טלי חתוקה ומרים ויילר בוחן את היחסים האגוניסטיים הנוצרים במחאות הפוליטיות בעד ונגד מבקשי המקלט בישראל כצורה מסוימת של פוליטיקה מתגרה, ומציע המשגה חדשה – “הסביבה האגוניסטית”. נקודת מוצא זו יכולה לסייע להבין את המחאות והקונפליקטים העכשוויים בזירה הישראלית ובכלל.

לאחרונה, במסגרת מחקר של המעבדה העוסק במחאות פוליטיות סביב נושא ההגירה בארץ ובגרמניה (ובתמיכת קרן GIF), פורסם מאמר משותף למרים ויילר ולי בשם: Agonistic Conflict as a Distinct Type of Contentious Politics: Learning from Protests For and Against Asylum Seekers in Israel. המאמר, חלק מגיליון מיוחד של כתב העת Built Environment, הוקדש לתצורה העכשווית של קונפליקטים במרחב העירוני.1 תוכנו של המאמר עוסק בנושא של המחאות הפוליטיות בעד ונגד מבקשי המקלט בישראל כצורה מסוימת של פוליטיקה מתגרה (בתרגום של Contentious Politics לפי האקדמיה ללשון העברית). ברשימה זו, ארצה לחדד את המושג המרכזי שפותח במאמר  – הסביבה האגוניסטית. המושג  נשען על רעיונותיה של שנטל מוף,2 ומבקש למקמו בזמן ובמרחב. מושג זה יכול לסייע להבין את המתחים והמאבקים העכשוויים בתוך החברה הישראלית. 3

קונפליקטים אגוניסטים כתצורה ספציפית של פוליטיקה מתגרה

העיר העכשווית היא זירה של מאבקים מרובים זה לצד זה. מאבקים עולמיים/מקומיים על ג’נטריפיקציה והזכות לעיר; מאבקים לאומיים בהקשר של סוגיות טריטוריאליות וריבונות; ומאבקים מקומיים סביב מתחים חברתיים, כמו זהות ומקום. מאבקים אלו מסווגים לעיתים קרובות כפוליטיקה מתגרה (Contentious Politics), התורמים למתחים מרובים והתמודדויות פוליטיות. צ’ארלס טילי וסידני טארו (2015)4 הגדירו את הפוליטיקה המתגרה ככזו השנויה במחלוקת כ”אינטראקציה אפיזודית, ציבורית, קולקטיבית בין בעלי הטענות לבין מושאיהן”. כלומר פוליטיקה מתגרה מתרחשת כאשר: (א) הממשלה היא שחקן מעורב כתובעת, מושא לטענות או צד לטענות , ו- (ב) התביעות של השחקנים ישפיעו על האינטרסים של לפחות אחד התובעים או מושאי התביעות, אם יתממשו”(טילי וטארו, 2015). הגדרה זו אינה בלעדית אלא קטגוריה רחבה לטקטיקות חברתיות מגוונות, כולל פעולות פוליטיות קולקטיביות, פרעות, גלי שביתות, מלחמות אזרחים ומהפכות, ותרומתה העיקרית היא במעבר מדיון על הנושאים ומושאי המחלוקת לדיון על המנגנונים המחברים ביניהם, זה לזה ולמוסדות ושחקנים רחבים יותר.

מאבקים פוליטיים, והפוליטיקה המתגרה מתפתחת, במקביל לשינויים העכשוויים שהדמוקרטיות והחברות עצמן עוברות; ויש לראותם גם בהקשר של תיאוריות פוסט פוליטיות. תיאוריות כאלה רואות את העידן העכשווי כפוסט-פוליטי, ומתייחסות ליכולת המופחתת בעידן הכלכלה הניאו-ליברלית, לפוליטיקה טרנספורמטיבית, לחולל שינוי בשל ההתחזקות של הפוליטיקה של קונצנזוס. הניאו-ליברליזם, כך נטען, יצר צורה של פוליטיקה המבוססת שווקים, ומצמצמת את בחירת הפרט. למרות הבדלים, החוקרים מסכימים כי פוסט-פוליטיזציה לעולם איננה שלמה, קיימים סדקים שדרכם ניתן לאתגר. תיאורטיקנים כמו אלן בדיו או ז’אק רנסייר מציעים כי הפוליטי יכול להופיע על ידי אלה בחברה שאין להם קול, שאינם נשמעים ובאמצעות הפוליטיקה המתגרה יכולים לתבוע את קולם. אולם, החוקרים נבדלים ביניהם לגבי האופן שבו שינוי, או חזרתו של הפוליטי, עשויים להתרחש. בהסתכלות על נקודות מבט אלה על ספקטרום, בקצה אחד, ישנם רדיקלים המציעים לערער על הסדר הפוליטי הקיים ,5 ובקצה השני ישנם פרגמטיים הטוענים כי ניתן לשנות ולשכלל את הסדר הפוליטי.6 שנטל מוף משתייכת לקבוצה האחרונה וטוענת כי קיים מתח מתמשך בין הצורך בהסדרים מוסדיים כמו המדינה לבין האופי ה”אגוניסטי” של החברתי. כיוון שהחברתי אינו נשלט באופן מלא על ידי המדינה, יש לו גם כוח לשנות את המוסדות. מה שהיא טוענת הוא שקונצנזוס (לאומי) אינו בהכרח מטרה רצויה או ערך דמוקרטי, וחווית הסכסוך ומציאות ההדרה מהווים חלק מרכזי בחיים העכשוויים, שיש להבין אותם כ”אגוניסטים” (Mouffe, 2000; 2013). במהותו, מצב האגוניזם אינו מבקש להפר את מבנה המדינה אלא לשנות אותו ולנהל משא ומתן מחדש באמצעות אסטרטגיות מרובות. חברות יכולות לטפח סביבות אגוניסטיות בהן קבוצות מתחרות יכולות לבטא את טענותיהן.

לפי גישה זו, חלק מן המאבקים סביב בית המשפט העליון בישראל, הגירה ואחרים יכולים להיות מובנים כאגוניסטים. אם מאמצים את הפרספקטיבה של מוף, המאבק הוא חלק מתהליך בלתי נמנע, מאבקי, של שינוי המבטא את התרבות הפוליטית של החברה.

יש לראות את רעיון האגוניזם בהקשר של שתי הנחות יסוד: הפוליטי כסדר קונפליקטואלי שתמיד נמצא במשא ומתן, ואגוניזם כסדר חברתי פלורליסטי.

הנחת היסוד הראשונה, הפוליטי כסדר קונפליקטואלי נמצא בתהליך של משא ומתן. הנחה זו מרמזת על כך שכל סדר פוליטי נתון לשינויים, וכל סדר פוליטי הוא סדר הגמוני, שנוסד ומתוחזק באמצעות פרקטיקות הגמוניות (Mouffe, 2005, עמ ’17–18). תפיסה זו של המציאות הפוליטית והחברתית מרמזת על כך שהפוליטי מורכב מיחסי כוחות; לפיכך, האידיאל של פרקטיקה דמוקרטית שמטרתו להגיע להסכמה הרמונית באמצעות התבונה הוא בלתי אפשרי. במקום זאת, דמוקרטיה מכילה מטבעה סכסוך ופילוג (Laclau & Mouffe, 2001, pp. Xxvii – xviii; Mouffe, 2000, pp. 99–100), והפוליטי מטבעו אנטגוניסטי ולכן תמיד פתוח לשינויים (Laclau & Mouffe, 2001 , עמ ‘xvii – xviii; Mouffe, 2005, עמ’ 11-12, 17). לפי מוף, מצב עניינים זה אינו בהכרח שלילי. הפוליטי הוא היבט חיוני של חיי החברה ותחום בו נוצרות זהויות קולקטיביות ומנוגדות. מה שבטוח, זהויות פוליטיות נבנות באמצעות פעולה של בידול כזהות ‘אנחנו/הם’ (שמיט, 2008),7 אך הן אינן תואמות בהכרח לאבחנה בין חבר / אויב, בה  קבוצה אחת רואה בשנייה אויב שמאיים על קיומו (Mouffe, 2005, עמ ’15–16).

הנחת היסוד השנייה, אגוניזם כסדר חברתי פלורליסטי, תופסת את האפשרות “לאלף” – אך לא למגר – את הממד האגוניסטי של היחסים הפוליטיים (Mouffe, 2005, עמ ’20). המטרה היא להימנע מלהגיע ליחסים אנטגוניסטיים בחברה. כיוון שכאשר בחברה מתקיימים יחסים אנטגוניסטיים, הצדדים רואים זה את זה כאויבים ואינם חולקים שום בסיס משותף. לעומת זאת, ביחסים אגוניסטיים, בעוד הצדדים נמצאים בקונפליקט,  הם עדיין מכירים בלגיטימיות של המתנגדים ורואים עצמם שייכים לאותה זירה פוליטית. במובן זה הם ‘יריבים’ ולא ‘אויבים’ (Mouffe, 2005, עמ ’20).

הסביבה האגוניסטית

הרעיונות המשפיעים של שאנטל מוף נדדו ממדע המדינה לדיסציפלינות נוספות, אך עם זאת לא הוקדשה תשומת לב רבה לגיאוגרפיה של הסכסוך האגוניסטי. מה שמוצע להלן הוא מסגרת לעיון בזיקה שבין המקום, קנה מידה והטקטיקות של הפעולה המעצבות את ביטויי הסכסוך האגוניסטי (איור 1).

• מקום – תחרות על זהות

יש לראות את הקונפליקטים האגוניסטים בהקשר של מקום והתמודדות על זהות, תצורות חברתיות, משאבים וטריטוריה. בקונפליקטים אגוניסטים, קבוצות יריבות חולקות מרחבים סימבוליים ומוסדיים. יתר על כן, קבוצות יריבים חולקות מרחב סמלי משותף (הגמוני) ואינן רואות זו בזו כגורמים חיצוניים שיש להשמיד. בנוסף, ההתמודדות בין הקבוצות אינה מנותקת ממוסדות אלא קשורה אליהם; קבוצות יריבות מטפחות יחסים מסוימים עם ההגמוניה, כלומר קבוצות עשויות להציע דעות מנוגדות לאלה של הממשלה או האופוזיציה, אך השחקנים פועלים בתוך המערך החברתי והפוליטי הנוכחי.

• קנה מידה – המשגה היררכית מסורתית

קונפליקט אגוניסטי הוא מסורתי בגישתו לקנה מידה. הוא מאשר את ההמשגה ההיררכית של קנה המידה ולעתים קרובות כולל את המיקרו של העירוני כתחום ההתנסות וההתמודדויות החומריות ואת המזו – קנה המידה של מדינת הלאום כתחום האידיאולוגיה והמשא ומתן. מכיוון שהוא מתמקד בדינמיקה בין קבוצות מתחרות ומשא ומתן עם מוסדות פורמליים, לקנה מידה העולמי יש תפקיד קטן, אם בכלל. עם זאת, לעיתים המקרו של הגלובלי משפיע בעקיפין על היריבות בין הקבוצות, במיוחד בנושאים הקשורים לכלכלה או להגירה.

• טקטיקות – הפיזי והמוסדי כקשורים זה בזה

הטקטיקות הקשורות לסכסוך אגוניסטי ממוקמות בשני תחומים. הראשון הוא קונקרטי, ומתייחס למרחב העירוני. המרחב העירוני הוא התחום בו קבוצות יריבות מתקיימות ביחד ופועלות. בתחום העירוני קבוצות מגדירות את זהותן הקולקטיבית כ”אנחנו / הם”. עם זאת, הם אינם רואים בקבוצה השנייה כמאיימת על קיומה שלהם. התחרות מתבטאת בסוגים שונים של פעולות, כולל הפגנות, קמפיינים תקשורתיים ולעיתים אלימות. התחום השני, במקביל למיקרו של העירוני, הוא קנה המידה של המדינה, שם קבוצות יריבות מנהלות משא ומתן עם מוסדות. לפיכך, טקטיקות, בשני התחומים, מתרחשות במסגרת הסדר הפוליטי ההגמוני ואינן מבקשות לאתגר או לפרק את מבנה המדינה אלא לחולל שינוי מוסדי באמצעות משא ומתן. במובן זה, טקטיקות אלו נבדלות מהתנגדות גורפת לסדר ההגמוני אשר מבקש לשנות את התצורה הנוכחית של יחסי הכוחות ואת המשטר.

סכסוכים אגוניסטים ושינוי

סכסוך אגוניסטי הוא צורה מובהקת של סכסוך המניע מעורבות בין אזרחים למדינה. אין מדובר בקרע בין האזרחים למדינה כי מעורבות זו בנויה על הרעיון שפעולות בקנה מידה מקומי (מלמטה למעלה) יש להן יכולות להשפיע על פעולות בקנה מידה לאומי (איור 6). יתרה מכך, האופי האינטרקטיבי של הפוליטיקה המתגרה  מניע אסטרטגיות פעולה של האזרחים ושל המדינה הלאומית. על בסיס המחקר שאנו קיימנו ניתן לסכם את הסכסוך האגוניסטי כמבוסס על שלושת ממדי הפעולה הבאים:

קונקרטי: סכסוך אגוניסטי מתגלם במאבקים בקרב קבוצות ה”אנחנו “בחברה. בעזרת פעולות מקומיות מגוונות, קבוצות ה”אנחנו “בחברה מבטאות את תגובתן להחלטות קונקרטיות שהתקבלו על ידי מנגנוני  השלטון במטרה לשנות מדיניות. ה”לא אנחנו” יכולים להשתתף בסכסוך, אך הם לעולם לא ייתפסו וייראו כמנהיגים. מטרת המאבק אם כן: 1. להגיב בפעולה פיזית להחלטות המופשטות והעלומות יותר של הממשלה; 2. קונקרטיזציה של המאבק על זהות ומשאבים כאמצעי לפתיחת דיון ציבורי גדול יותר.

רב שכבתי: הסכסוך אגנוסטי מחוזק על ידי קישור פעולות מבוססות מרחב עם תגובות חקיקה ומשפט. על ידי חיבור המיקרו- של העירוני למזו של מדינת הלאום.  השכבות המתרחבות והמרובות של סכסוך אגוניסטי תורמות להימשכותו ובמקביל מעלות שאלות מתמשכות לגבי ביצוע המשטר ומוסדותיו הנציגים.

ממוסגר (תָחוּם): סכסוך אגנוסטי  מתייחס באופן אופיזציוני לנושא מסוים המקודם על ידי מוסדות ממשלתיים. יתר על כן, מעורבות אגוניסטית, כיוון שהיא מוגבלת לאובייקט מסוים של סכסוך (במקרה של המאמר מבקשי מקלט), מגדירה גם את גבולות הסכסוך ולכן אינה בהכרח מערערת על ההגמוניה הפוליטית. כך שבמקום לפרק מוסדות או לבקר את מנגנוני הכוח הנוכחיים, סכסוכים  אגוניסטיים פועלים לבטא מחדש את תצורת ומבני הכוח (Mouffe, 2013, עמ ’71-74).

לפיכך, ליברלים או אתנוקרטים, בקבוצות סכסוך אגוניסטיות, מאמתים את החוק ומייצגים קרעים במצב הפוסט-פוליטי. הם מתקשרים עם מוסדות המשתמשים בכלים שונים, רשמיים (למשל, בית המשפט העליון) ובלתי פורמליים (למשל, הפגנות וישיבות ציבוריות). במובן זה, סכסוך אגוניסטי הוא ייצוב המערכת, ולא מהלך מהפכני.

מה שבטוח, סכסוך אגוניסטי הוא תמיד ספציפי למרחב-זמן, המושפע מהמערכת המשפטית, מהרכב החברה וסוג המשטר ובכך קשור קשר הדוק לפוליטיקה של מקומות וחומריות. מה שחשוב לציין בהקשר של הסכסוך אגוניסטי הוא ההמשכיות שלו. קונפליקט אגוניסטי אינו מתעורר לפתע ואין לראות בו אירוע יחיד או אפילו כשרשרת אירועים אלא כתהליך של שינוי זהות המקום. מה שמבדיל אותו מסכסוכים אחרים הוא העיסוק האינטנסיבי שלו במוסדות השלטון, התורם גם לנוכחותו המתמשכת ולפרופיל הציבורי הגבוה לו הוא זוכה.

נקודת המוצא זו, וההבנה של סביבות אגוניסטיות יכולים לסייע מאוד להבין את המחאות והקונפליקטים העכשוויים בזירה הישראלית, את המתחים בין קבוצות חברתיות, את ה”הם” ו”אנחנו”. לפי גישה זו, כל הקבוצות החברתיות אינן מערערות אל המדינה, אלא מבקשות לשנות אותה.  היריבות בין הקבוצות הקיימות בחברה לא תיפסק, אלא היא חלק מן המציאות העכשווית ובמובנים רבים גם ביטוי לדמוקרטיה, וליכולת להשמיע קול, בישראל.

איור 1 | מסגרת מושגית: קונפליקט אגוניסטי ממופשט לקונקרטי

  1. לסקירה של הגיליון ראה: צור, קונפליקט ושינוי עירוני, אורבנולוגיה ↩
  2. Mouffe, C. (2000). The Democratic Paradox. Verso.; Mouffe, C. (2005). On the Political (1st edition). London ; New York: Routledge; Mouffe, C. (2013). Agonistics: Thinking The World Politically (1 edition). London ; New York: Verso ↩
  3. למאמר המלא של וילר וחתוקה ראה כאן ↩
  4. Tilly, C., & Tarrow, S. G. (2007). Contentious Politics. Paradigm Publishers. ↩
  5. Clemens, J., & Bartlett, A. (2010). Alain Badiou (Key concepts). Durham: Acumen. ↩
  6. Lacoue-Labarthe, P., & Nancy, J. (1997). Retreating the Political. Routledge. ↩
  7. Schmitt, C. (2008). The Concept of the Political: Expanded Edition. University of Chicago Press. ↩