בהמשך לסדרת הרשימות שלנו בנושא מגורים, סקירה של מאמר חדש של ד”ר אריאל הנדל אשר מנסה לנסח תאוריה פוליטית של דיור ובתים. הנדל מסביר את הקושי לחקור ולדון במושג המורכב בית שנע בין משמעויות כלכליות, תכנוניות, פונקציונאליות ופסיכולוגיות
Ariel Handel, “What’s in a home? Toward a critical theory of housing/dwelling“, Environment and Planning C: Politics and Space, 2019.
אחת מהבעיות שכל חוקר דיור נתקל בה היא השפות השונות שבהן חוקרים בתים ודיור, והדיסציפלינות המרובות שאליהן תחומי המחקר הללו משתייכים. בשפה האנגלית, עצם השימוש ב-house או ב- home (ובהתאמה ב- housing או ב- dwelling) כבר מצביע על השסע העקרוני באובייקט הנחקר: האם אנחנו סופרים בתים כפונקציה כלכלית של ביקוש והיצע ביחס לגרף מחירי הדיור? האם אנחנו מדברים על בתים כמתכנני ערים או כמעצבים אורבניים, ולפיכך חושבים עליהם כחלק מתוך מכלול של מרחב אנושי בנוי? האם בית הוא מוצר אדריכלי, שמייצג טעם אסתטי, מוסכמות חברתיות ויחסי כוח? ואולי בית הוא מקום פסיכולוגי, שלא נמדד בקירות ובבטון אלא בתחושת הביטחון שהוא מעניק?
המוטיבציה הראשונית למאמר 1 נבעה מתוך מאמר של פיטר קינג, שכותרתו שואלת בפשטות “האם ניתן לפתח תיאוריה של דיור?” 2 לטענתו, הגישה הרווחת היא שדיור אינו דיסציפלינה אקדמית בעלת מושגים ומתודולוגיות משלה, ומכך נובע ש”אי אפשר ליצור תיאוריה מתוך תופעת הדיור, אלא רק להביא תיאוריות חברתיות מבחוץ כדי לעסוק בתופעה זו”.3 לכן, הצעד הראשון ליצירת תיאוריה של דיור הוא לזקק את הדיור כתופעה, להפשיט אותו ממושגים חיצוניים ולהתחיל “ליצור את המטפורות שלנו בעצמנו”.4
במילים אחרות, תיאוריה של דיור צריכה להתחיל מתוך הדבר עצמו – הבית – תוך שהיא לוקחת אותו ברצינות כאתר מרובה פנים, בעל היבטים חומריים וסימבוליים כאחד. כזה שהוא גם מוצר צריכה, המתוכנן ומיוצר “מלמעלה למטה” כחלק ממערכת כלכלית ומדינתית; גם דימוי תרבותי של ביטחון, זהות ושייכות (על אף שלרוב הוא אינו ממלא את תפקידו בהענקת אותו הביטחון המיוחל); וגם אתר יומיומי של פעולה, חיים ויחסים חברתיים מורכבים.
המאמר מנסה להציע קווים לתיאוריה שכזו, תוך שילוב בין מחשבה תאורטית-פילוסופית, מתודולוגיית מחקר השוואתית וביקורתית – ולבסוף, הדגמה קונקרטית באמצעות מקרה המחקר של הבית הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה.
בית מפרספקטיבה פילוסופית ומתודולוגיית
המהלך המרכזי של המאמר מחולק לשניים: עבודה פילוסופית-תאורטית השואלת מהו בית וכיצד צריך לחקור אותו – ומתודולוגיית מחקר שמבקשת להצביע על השאלות המרכזיות שאחריהן יש להתחקות אם ברצוננו לייצר תאוריה פוליטית-ביקורתית של דיור ובתים.
החלק הפילוסופי מציב בבסיסו את השאלה “מהו בית”, מה מייחד את הבית ככזה ומה מבחין אותו מאובייקטים אחרים. באותו הזמן הוא גם מבקש לחשוב את הבית כחלק מתוך משטר כלכלי-חברתי, על יחסי הכוח וההתנגדות הגלומים בו. לצורך כך נערך דיון בארבעה כיווני מחשבה משלימים. בעקבות חוקרים כמו מרטין היידגר וטים אינגולד, הכיוון הראשון עוסק בפנומנולוגיה של מגורים (dwelling), ושואל מה ההבדל בין בית ובין אובייקטים מיוצרים אחרים, ומהי המשמעות האנושית של לבנות בית ולהתגורר בו. הכיוון השני מתחקה אחרי המחשבה המטריאלית של ברונו לטור ותאוריית השחקן-רשת (Actor-Network Theory). גישה זו מתייחסת לבית כאל רשת של humans ו-nonhumans ובוחנת מהו היחס בין ההיבטים החומריים של הבית והשימוש היומיומי בו.
שני הכיוונים הראשונים נחשבים פעמים רבות כא-פוליטיים וככאלה שעוסקים יותר בתיאור מאשר בניתוח ופרשנות. כדי להשלים את הצד הפוליטי והביקורתי של המשוואה, המאמר ממשיך עם שני קווי מחשבה נוספים. הראשון משתמש בדיון של מישל פוקו על “מערך” (dispositive), אותו הוא מתאר כאוסף של תקנות, שיחים, מבנים וטכנולוגיות שיש לו היגיון פוליטי של יחסי כוח, פיקוח ושליטה. המחשבה על הבית כחלק מתוך “מערך” מאפשרת לשלב בין הממד המתוכנן, הממד הסימבולי והממד החומרי – בלי לאבד את הניתוח הפוליטי. קו המחשבה הרביעי והאחרון מאמץ את מושג הוורנקולריות של איוון איליץ’, הקושר בין בניית בתים ומגורים בהם ובין שאלות של התנגדות ושל יצירת מרווח בין האדם ובין מערכות השליטה והכוח שסביבו.
דיון זה הוביל ליצירה של סכמה מתודולוגית בעלת שלושה אלמנטים משלימים, שמבקשת לבחון את הבית הן כמוצר מתוכנן, הן כמוצר חומרי והן כמקום סימבולי של יצירת זהות ולעתים אף התנגדות. השכבה הראשונה היא “משטר הדיור”, כלומר הקונטקסט הכלכלי והפוליטי שבתוכו נבנים הבתים הנחקרים – החל בשאלות של תכנון לאומי ופיזור אוכלוסין ועד לסוגיות כלכליות הנוגעות למדיניות הדיור, הבעלות והמימון של בתים. השכבה השנייה עוסקת ב”פנומנולוגיה ביקורתית”, כלומר במשמעות האנושית של בתים ודיור. מבחינה מתודולוגית היא מבצעת מהלך כפול: ראשית, היא בוחנת את מושג הבית בחברה הנחקרת (מה מייצג בית, מהו הבית האידיאלי וכו’), ושנית, היא בוחנת את התפקוד הקונקרטי של הבית – ובעיקר את הפער בין הדימוי ובין מה שקורה בפועל. כך, לדוגמה, חוקרות רבות התייחסו לבית כאל אתר של אלימות וכמקום מובהק של יחסי כוח פטריארכליים. בניגוד למסורת המחשבה הרואה את הבית כמקום הבטוח והמוגן, מתארות אותן הוגות את הבית כמקום מסוכן ומאיים. המחקר הפוליטי-ביקורתי של בתים חייב להתייחס לפער הזה, תוך שהוא לוקח ברצינות הן את הדימוי של הבית והן את מה שהוא עושה בפועל. השכבה השלישית מדברת על “התגוררות פעילה” (“active dwelling”, או “building as a verb”). בהמשך למחשבה התאורטית על dwelling כעל חיפוש אחר מקום בעולם – ועל הוורנקולריות כיצירה של מרווח “מלמטה למעלה” בין האדם ומערכי השליטה והפיקוח שסביבו – החלק הזה מתייחס לתפקיד האקטיבי של הבית וההתגוררות בו כמנגנון יצרני של זהות, סוכנות והתנגדות (אפשר לחשוב בהקשר זה על “חדר משלך” של וירג’יניה וולף כדוגמה למאבק האנושי הבלתי פוסק לייצר מקום בטוח, זהות וסובייקטיביות).
מקרה מבחן: הבית הפלסטיני
המאמר מדגים את התאוריה המופשטת באמצעות מקרה המחקר של הבית הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה. אי אפשר להבין את הבית הפלסטיני בשטחים מאז 1967 בלי להתייחס למגבלות החמורות על בנייה ולהריסת הבתים האינטנסיבית; לממדים הסימבוליים של הבית הנשענים על חברה מסורתית, שבה מתגוררים יחד כמה דורות של המשפחה המורחבת; לזיכרון הנכבה והפליטות, שבמסגרתה הבית הופך לסמל היסטורי ופוליטי.
בהתאם לסכמה המתודולוגית שהוצגה לעיל, הבית הפלסטיני נחקר במאמר דרך שלוש פרספקטיבות משלימות. הראשונה עסקה ב”משטר הדיור” ותיארה את הבית כרכיב בתוך מדיניות רחבה של ניהול מרחב ואוכלוסייה. חלק זה תיאר את הפקעות הקרקע ואת המגבלות על בנייה פלסטינית באזורים נרחבים, את הקושי להשיג אישורים (בעיקר בשטחי C, שם ניתנים אישורים בודדים מדי שנה) ואת הבנייה הבלתי-פורמלית המעמידה את הבתים בסכנת הריסה מתמדת (בנוסף להריסת הבתים כצעדי ענישה או במהלך לחימה).
אלא שתיאור הבית בגדה וברצועה אינו יכול להתמצות בתיאור של המדיניות הישראלית. הבית הוא גם אתר של תקווה, סוציאליזציה וחיי יומיום. הפרספקטיבה של “הפנומנולוגיה הביקורתית” בחנה לפיכך מהי המשמעות של בית עבור התושבים הפלסטינים, מחד גיסא, וכיצד הוא מתפקד בפועל, מאידך גיסא. מצד אחד, המרואיינים הפלסטינים דיברו על הבית כעל אתר של ביטחון, זהות, משפחה ומורשת רב-דורית – ומצד שני, על הבית כמקום לא בטוח שלא מגן על דייריו מפני הסכנות שבחוץ, ושלעתים אף הופך לבית כלא בשל הצפיפות והחרדות. המאמר בחן את החלקים השונים של הבית (חלונות, דלתות, גג, קירות) והראה איך הם מתפקדים במקביל כמטפורות לבית מדומיין, המעניק ביטחון אונטולוגי, וכמרכיבים חומריים-קונקרטיים בתוך סביבה של אלימות ויחסי כוח ושליטה.
החלק האחרון דן ב”התגוררות פעילה”, דהיינו באופן שבו הבנייה של בתים והחיים בהם הופכים לפעולה אקטיבית של ייצור זהות, עצמאות ומרווח בין התושבים ובין החוץ. הפער בין הבית האידיאלי והבית הקונקרטי הופך למנוע של סוכנות פעילה. ה-dwelling מפסיק להיות פעולה פסיבית והופך לפעולה פוליטית של התנגדות, כאשר בניית הבתים והתגוררות בהם נחשבת ל”צומוד” – אותה היצמדות עיקשת לקרקע ולחיי היומיום המשמשת כפרקטיקת התנגדות פלסטינית עוד משנת 1948.
מקרה המחקר הפלסטיני מציע סוג של מעבדה למחשבה על בתים ודיור. אף בית אינו אי בודד: כל בית מהווה חלק מתוך משטר דיור כלכלי ומדיני, יש בו פער בין אידיאל ויומיום והוא מקום להתגוררות פעילה ול-home-making המייצר מקום, זהות ולעתים אף התנגדות.
- למאמר המלא ↩
- King, Peter (2009) “Using theory or making theory: Can there be theories of housing?” Housing, Theory and Society 26(1): 41–52 ↩
- Ibid., 42. ↩
- Ibid. ↩