מגפת הקורונה, העתיד הקרוב והרחוק של העיר

לא מעט כתבות שפורסמו לאחרונה עסקו בהשפעות הקורונה על העיר, ברובן סברו מומחים כי השינויים הצפויים דרמטיים. בפאנל שאורגן ע”י ארגון בוגרות ובוגרי אוניברסיטת תל אביב ביום האורבניזם העולמי ב-8 בנובמבר ועסק בדפוסי התכנון העירוני בעיר של המאה ה-21, נדרשו הדוברים להתייחס למשבר הקורונה והשפעתו אם בכלל על העתיד העירוני.

במפגש נכחו אודי כרמלי – מהנדס העיר תל אביב-יפו, אבישי קימלדורף – סמנכ”ל תכנון ואדריכל ראשי ב’שיכון ובינוי נדל”ן’ ויערה גונר – מעצבת ראשית של חברת הנדל”ן הלונדונית לאבטק Labtech. את הפאנל הנחתה פרופ’ טלי חתוקה, מייסדת וראש המעבדה לתכנון ועיצוב עירוני בחוג לגיאוגרפיה ולסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב.

השאלות המרכזיות שהופנו למשתתפיo היו:

• מהם דפוסי התכנון¹ הבולטים אשר משפיעים כיום על התפתחותן של הערים בישראל?
• מהן המגמות העתידיות וכיצד אלו עשויות להשתנות בהשפעת משבר הקורונה?

כללית, ניתן לומר כי בעיני הדוברים השינויים העכשוויים בעיר בישראל ובכלל, אולי הואצו עם מגפת הקורונה, אך הם חלק מתהליכים מתמשכים שמתרחשים בעשורים האחרונים.  את תשובותיהם של הדוברים ביחס למגמות העתידיות ניתן לארגן לפי קנה מידה, מהרעיון של העיר כמושג ועד לרמת יחידת הדיור.

העיר כמושג לדברי אודי כרמלי העיר כמושג שהוא מכלול ההוויה האנושית לא יעלם מחיינו. בכנסים בעולם העוסקים בעירוניות העיר מוגדרת כבעיה וכהזדמנות הגדולה של האנושות והמשבר הנוכחי מעצים את החוזקות ואת החולשות של המתווה האורבני. קימלדורף מסכים כי המגמה של עזיבת העיר הינה בשוליים ויערה גונר מתארת את ההתייחסות למושג העיר בלונדון כ-“מרחב חיים של בריאות ורווחה”. המושג הזה שלאורו פועל כל מתכנן עירוני, קיבל משנה תוקף כעת.

בראייה עתידית טוען אודי כרמלי תכנון ערים יהיה יותר ויותר מקומי, לא ישתמש בפתרונות גנריים, ויחזור לצרכים אנושיים בסיסיים כשההפריה ההדדית תמשיך להיות הדבר המשמעותי. לתפיסתו, אנשים שונים זקוקים לסביבות שונות והוא אינו מאמין שנתכנס לבועות בהן כל צרכינו מסופקים, אלא נמשיך לרצות להיות מופתעים כשאנחנו יורדים לרחוב, כי זוהי מהות האקוסיסטמה העירונית, וזה מה שהעיר יודעת לספק. בהקשר הזה, למרות השינויים בתרבות הצריכה, במסחר הקמעונאי ובעולם התעסוקה, הוא אינו חושב שמקומה של העיר מיצה את עצמו, בוודאי לא בישראל.

מרחב ציבורי אם בעבר התייחסנו למרחב הציבורי כאל ‘nice to have’ אומר כרמלי, הרי שכעת אנחנו מבינים אותו כצורך בסיס, כתשתית, בכל מיני קני מידה. משבר הקורונה דחף את עיריית תל אביב וגם אפשר לה לפעול מהר בתחום של פיתוח מרחבים ציבוריים- מדרחובים, שבילי אופניים, גינות קטנות. מה שמייחד את המרחבים הלו, הוא מסביר, זה מה שניתן להגדיר כ’לגיטימציה מרחבית’, “מותר לך להיות שם, גם אתה בעל הבית, זה לא של הרכב, לא של פרויקט פרטי זה שלך! “

שכונה, מתחם משבר הקורונה מניע גם חברות יזמיות להתבונן בזווית חדשה על העיר. מושגים שהמשבר הפך לנוכחים בחיינו באופן משמעותי – עבודה מהבית, או קרוב לבית משפיעים על תכנון והתאמה של פרויקטים למצב החדש. קימלדורף נותן דוגמה לפרויקט של שכונה בכפר יונה שהחברה עושה בה מהלכים תכנוניים שטרם עשתה עד היום, כמו- אזור תעסוקה קטן ומקומי, מסחר קרוב לבית, מבננים גמישים יותר, גינות בקני מידה שונים. המושג של ‘רדיוס שרות’ שהיה פעם עמום יותר וכיום הוא מובן לנו- מה יש ברדיוס של 100, 200 או 500 מטר מהבית? אלו שירותים ניתן לצרוך במרחק הליכה. תהליך השינוי של הטיפולוגיה השכונתית ייקח עוד זמן אך השיח המוכר של מגדלי מגורים מול בנייה מרקמית משנה את פניו למושגים של- רמת שרות, קהילה, מפגשים, חללים משותפים ואזורי חוץ-פנים שישפיעו על מגמות התכנון בשנים הקרובות.

שינוי עתידי  נוסף שקימלדורף מצביע עליו הוא בהקשר של התכנון השכונתי. שינוי זה יתבטא במעבר מהמגמה של הפשרות קרקע גדולות ומגה שכונות מחוץ לערים לכיוון תכנון מתחמי וחידוש של מתחמים וותיקים, נושא שמקבל כיום ביטוי ממשי ומספרי בתוכנית האסטרטגית ישראל 2040.

יערה גונר מתארת גם היא שינוי בחשיבה ברמה שכונתית ומתחמית ועבודה על טיפולוגיות אשר כוללות ערוב שימושים מובהק המייצר אקוסיסטם מלא, מעין קמפוס המספק לדייר מגורים, משרדים, בידור וחללי אירועים, מעגל חיים שלם בתוך המתחם ללא צורך לצאת ממנו. חשוב לציין כי אין מדובר במרחבים מגודרים והמרחבים הציבוריים של מתחמים אלו פתוחים, מחוברים בדרכי גישה אל העיר ומעודדים הולכי רגל, גם אם אינם דיירי המתחם, לעבור דרכם וליהנות מהם.

הבניין גם בקנה המידה הבנייני הקורונה מניעה את המתכננים והיזמים לחשוב אחרת: ״חוויית המשתמש במרחבי המשרדים תשתנה, הצפיפות בחללים תרד, יושם דגש על אוויר צח, אלמנט השולחן לכל עובד אינו רלוונטי יותר, אלא ריבוי מרחבי אינטראקציה וחיזוק קשרים בין אישיים שלא ניתן לייצר דרך העולם הווירטואלי” אומרת יערה גונר. קימלדורף מוסיף זווית נוספת כשהוא מספר על פרויקט שהשתנה עקב המגמות החדשות מדירות שיועדו למכירה לכאלו שמיועדות להשכרה כאשר המרחבים המוגנים הקומתיים (ממקי”ם) שהפכו למרחבי פעילות שיתופיים- מטבח שיתופי, מועדון דיירים וכדומה.

יחידת הדיור  ההתייחסות בעקבות הקורונה לבניין היא כאל זירה חשובה, מרכזית, ‘מרחב בטוח’, וכך, המוצר המבוקש ביותר כעת, לדבריו של קימלדורף, הינו דירות גן, או דירות עם מרפסת. מגמה זו גורמת למשל להסבה של מטרים רבועים עיקריים לצורך הגדלת מרפסות, או שינוי דירות בנות חמישה חדרים לדירות של שישה חדרים בכדי לתת מענה לצרכים שנוצרו עקב המעבר לעבודה מהבית.

*

כל השינויים שצוינו, הדילמות והמגמות שהתקופה הנוכחית מייצרת כרוכים גם בשינויים במערכת התכנונית ובשיתופי הפעולה בין המגזר הציבורי והפרטי. אודי כרמלי מדבר על הנסיגה ממושג אנכרוניסטי ופטרוני של ‘שיתוף ציבור’ לניסיון של העירייה להבין את כוחה של הקהילה במעורבות אזרחית, ולהתמודד ע”י יצירת שיח משותף עם הקונפליקטים שנוצרים סביב תכנון פרויקטים בכלל ופרויקטי תשתית במיוחד.

אבישי קימלדורף נותן כדוגמה את הפרויקט של התחנה המרכזית הישנה בת”א שבו הם עובדים כיזם מול העירייה בסנכרון ברמה מדויקת בין עבודות יזמיות לציבוריות מתוך אחריות משותפת לעתיד העיר ומתוך צורך לגבש סט כלים חדש ולהגיב להשתנות התמידית. הוא מדבר על מונח של ‘זמישות‘- זריזות וגמישות תכנוניות אשר נדרשות בכדי שניתן יהיה להתמודד עם אי הוודאות שאנו עומדים מולה כיום.  “הגמישות צריכה להגיע הן מהיזמים והן מהגופים המאשרים וביחד עלינו למצוא את הפתרונות הנכונים. המושג קהילה גם הוא קיבל טוויסט והתכנון ביחד איתו משתנה לכיוון משתף יותר ומאפשר”.קימלדורף מוסיף כי בעתיד הקרוב: “נראה יותר שימוש במשאבים יזמיים למטרות חברתיות, ויותר שימוש בקרקעות ציבוריות למטרות מיזמים כלכליים. יהיה טיפול הרבה יותר מהותי בנושאים הרכים שפעם היזם לא נגע בהם, כמו בשיתוף הציבור ושיתוף בעלי עניין מגוונים וכן בחדשנות שמפעפעת לתוך הפרויקטים. אנחנו מייצרים גם גמישות בתוכניות תוך הסכמה עם הגופים העירוניים. נוצרים יותר שיתופי פעולה עם העיר וישנו היזון חוזר, שבו שני הצדדים יוכלים להביא לפתרונות הרבה יותר טובים יחד”.

גם בלונדון השינוי התודעתי מורגש כפי שמתארת גונר: “גם בלונדון רווחת תחושת בלבול ואנחנו נדרשים לאמץ גמישות מחשבתית ותכנון פתרונות יצירתיים מהירים לאדפטציה של החללים שלנו למצב החדש”.

לשאלתה של טלי חתוקה בדבר השינויים הקשורים בפיתוח בעולם התחבורה הציבורית ולהשפעה התחבורתית של הרכב האוטונומי, עונה כרמלי כי בישראל, התמקמות במרחב כתלות בתחבורה ציבורית עדיין אינה מפותחת מספיק. בת”א מקודמים פרויקטים רבים של תחבורה שיביאו את העיר למקום אחר עדיין והאתגר החינוכי הגדול הוא המעבר לשימוש בתחבורה הציבורית או השיתופית העתידית. ואילו קימלדורף הוסיף כי: “מפת הנדל”ן האמיתית היא מפת התחבורה הציבורית, התחבורה השיתופית, ותחנות להסעת ההמונים.” לטענתו חברות הנדל”ן צריכות להסתכל, ולהמר עליהם כמקומות שבעוד עשור, שניים או שלושה יהפכו למרכזים עירוניים וסביבם יקומו המרכזים העתידיים ו”לכאן מכוון עולם הנדל”ן”. יערה גונר מתארת כיצד שינוי החשיבה על תחבורה בלונדון משפיע על תכנון מבנים כך שבעקבות פיתוח ועידוד שימוש בתחבורה ציבורית ובשבילי אופניים, יש שינוי גם בחשיבה על נושא החנייה. את שטחי החניות הגדולים לרכבים פרטיים תופסים שטחים ייעודיים לחנויות אופניים, מלתחות, מקלחות ולוקרים.

+

לסיכום, נראה כי אנחנו נמצאים בתהליך של שינוי עמוק, שהואץ עם מגמות הקורונה, אך לא הונע בהכרח בעקבותיו. המגמות החדשות ישפיעו על יחסי מגורים ועבודה,² תנועה וחיים בעיר, והעיצוב של המרחב הציבורי. השאלה היא האם המגמות האלו ישפיעו ויעצבו מחדש את היחסים בין העיר והספר, בין המרכז של גוש דן והפריפריה הגיאוגרפית בישראל.