פשע ועיר, הגישות המעצבות את התפיסה והניהול של פשיעה במקום

לאורך המאה העשרים צמחו גישות שונות בסוציולוגיה, קרימינולוגיה, גאוגרפיה ולימודי עיר אשר מסתכלות אחרת על היחסים שבין פשיעה ומקום. חלקן הציעו כלים לניתוח פשיעה ואילו אחרות כלים יישומים למניעת פשיעה באמצעות המרחב. סדרת רשימות זו סוקרת את הגישות השונות והשינויים הרעיוניים שהובילו לצמחיתן

היכן מתרחשים פשעים מסוגים שונים? האם המקום תורם לקיומה של אלימות? האם ניתן להסביר פשיעה באמצעות מאפיינים של מקום ויותר מכך האם ניתן למנוע פשיעה דרך טיפול במקום/מרחב? הזיקה בין פשיעה למקום מעסיקה גאוגרפיים, סוציולוגים וקרימינולוגים זה עשורים רבים. כל אחת מן הדיסציפלינות מתייחסת באופן שונה ליחסים שבין מקום לפשיעה וקוראת אחרת את המרחב העירוני. הסוגיה של מקום או של מרחב מופיעה בחשיבה על פשיעה במספר הקשרים 1. הקשר שבין הסביבה (השכונה מבחינה פיזית וקהילתית) לבין כניסה לעבריינות 2. התפלגות הפשיעה במרחב, איפה מתרחשות העבירות ומדוע 3. ומניעת פשיעה באמצעות טיפול במקום.¹

סדרת רשימות זו תעסוק בבחינה של הגישות השונות לזיקה שבין פשע ועיר. הרשימה ראשונה תבחן את העיסוק בקנה מידה השכונתי ותציג את התיאוריות של תחילת המאה העשרים של בית ספר שיקגו שהציעו תיאוריות של אי סדר חברתי. משם נמשיך לתיאוריות שהתפתחו בשנות השבעים וחיברו בין התכנון האדריכלי לפשיעה והציעו תיאוריה ראשונה למניעת פשיעה באמצעות עיצוב מרחבים ברי הגנה (Defensible Space), ולבסוף תיאורית החלונות השבורים שגם היא עוסקת בקנה המידה השכונתי ובהשפעה של נראות המרחב ותחזוקתו על לגיטימציה לפשיעה וקוראת לשיטור עירוני מסדיר במרחב הציבורי.   הרשימה השנייה תתמקד בתיאוריות שצמחו משנות השמונים ואילך וזוכות ליוקרה עד היום שעוברות מקנה המידה השכונתי לקנה מידה מיקרו-גאוגרפי. אילו תיאוריות פשיעה מבוססות מקום שיש להן פן של מחקר וניתוח של דפוסי פשיעה ופן של מניעת פשיעה באמצעות פרקטיקות של התערבות שיטוריות במקום. רשימה זו תציג מניין הן צמחו וכיצד זה קשור בשינויים כלכליים, טכנולוגיים ורעיוניים. הרשימה השלישית תציג פרדיגמה עכשווית וביקורתית הקוראת לעבור לקנה מידה עירוני בניתוח פשיעה ולשלב תיאוריות ותובנות מלימודי עיר בחשיבה קרימינולוגית. הרשימה תציג את הרעיונות המרכזיים של קרימינולוגיה עירונית וכיצד הם מציעים להסתכל אחרת על מרחב, פשיעה והקשר ביניהם.

בית ספר שיקגו ותיאוריות אי סדר חברתי: התייחסות לקנה המידה השכונתי

בראשית המאה ה-20 בצפון אמריקה צמחה אסכולת שיקגו שעסקה בחקר העיר מתוך תפיסה של העיר כמערכת אקולוגית אנושית. מקנזי² הגדיר את האקולוגיה האנושית כחקר יחסי המרחב והזמן של בני האדם. יחסים מרחביים אלה של בני האדם הם תוצר של תחרות ובחירה הנמצאים כל העת בתהליך של שינוי. כאשר היחסים המרחביים משתנים, הבסיס הפיזי של היחסים החברתיים משתנה ומייצר בעיות חברתיות ופוליטיות. רוברט פארק וארנסט בורגס הראו כיצד ערים תעשייתיות מתפתחות בהתאם לחוקיות קבועה היוצרת מבנה מעגלי סביב מרכזן. הם קשרו בין ההתפתחות הפיזית של העיר לבין ניתוח חברתי מעמדי והראו כיצד הפיתוח וההתרחבות של העיר מייצרת סגרגציה מעמדית, אתנית ואזורים עם מאפיינים פיזיים וחברתיים שונים. בסכמה של התפתחות המרחב העירוני, אזור התעשייה והמסחר ממוקם במרכז, המעגל שמקיף אותו מכונה אזור מעבר (Zone in transition) הכולל את השכונות העניות ביותר שסובלות מרעש, לכלוך וזוהמה בשל הקרבה לאזור התעשייה. המעגל המקיף את אזור המעבר, מזוהה עם מעמד הפועלים והתושבים המבוססים ממוקמים בשכונות טובות יותר הנמצאות במעגל החיצוני ביותר. באזור המעבר זיהו החוקרים תחלופה גבוה של מהגרים המתמקמים באזורים בהם הדיור זול. הדינמיות של האזור הזה הופך אותו לנטול לכידות חברתית, מרחב של עוני והזנחה. קילפורד ר. שאו והנרי ד. מאקי (Shaw and McKay 1942) שהיו תלמידים של אסכולת שיקגו, פיתחו את מה שהפכה לאחת התיאוריות המרכזיות לזיקה שבין מרחב לפשיעה, תיאוריית חוסר הלכידות החברתית (social disorganization theory) שהתמקדה באופן שבו השכונה משפיעה על עמדותיהם של תושביה ביחס לעבירה על החוק. גישה זו מתמקדת בפרט בתוך הקשר מרחבי-חברתי ולא במאפיינים האינדיבידואלים, פסיכולוגיים של העבריין אלא בהשפעות הסוציולוגיות של השכונה על הנטייה לעבריינות. דרך ראיונות עומק וסיפורי חיים עם עוברי חוק בשכונות מעבר, למדו על הקשר שבין קריירה עבריינית לבין מצוקה כלכלית, קשיי הגירה, נשירה, העדר הזדמנויות להצלחה כלכלית וחברתית במסגרות נורמטיביות.

עוד הם מצאו כי הפשיעה אינה מתפזרת באופן שווה ברחבי העיר וכי צפיפות אירועי העבריינות וכתובת המגורים של המבצעים עולה ככל שמתקרבים למרכז העיר. באזורי המעבר עולים שיעורי העבריינות והסיכון לעבריינות חוזרת (רצידיביזם- Recidivism). הם מצאו כי פריסת הפשיעה בעיר נשארת יציבה לאורך זמן וזהה לפריסה של התנהגויות נוספות המשקפות חוסר תפקוד חברתי כגון שיעור היעדרות מבתי ספר, תמותת תינוקות ומחלות נפש. נתון זה מעניין במיוחד נוכח התחלופה הרבה של אוכלוסיות באותן שכונות מעבר. בעקבות כך הסיקו שאותם אזורים נשארו אזורי פשיעה על אף השינויים בזהות וההרכב הדמוגרפי. מכאן, שיציבות הדפוס הגאוגרפי של הפשיעה מלמד כי הגורם לעבריינות טמון בשכונה ובמאפייניה ולא באוכלוסייתה. ³ מסקנה מהפכנית זו עמדה כנגד התפיסה הפוזיטיביסטית הקלאסית שהניחה שהגורם לעבריינות טמון באדם ואילו הם מצביעים על מאפייניה של השכונה כגורם לעבריינות.  לא המוצא האתני כשלעצמו קשור לפשע אלא קיומה של הטרוגניות אתנית (וככל הנראה תרבותית) היא המקור לבעיה. הם מסבירים כי לאנשים מקבוצות אתניות או תרבויות שונות יש ציפיות חברתיות שונות, כך שתושבי השכונה משותקים מכיוון שאיש אינו מבין את גבולות ההתערבות בתוך כל קבוצה. ⁴ ההרכב האתני משתנה לאט עם הזמן, ולכן נראה כאילו קבוצות אתניות מסוימות הן קרימינליות במיוחד.⁵ החוקרים (Shaw and McKay (1942  סימנו שלושה גורמים סביבתיים-מבניים המאפיינים אזורי מעבר: מעמד סוציו-אקונומי נמוך, הטרוגניות אתנית ותחלופה גבוה של תושבים. זאת לעומת אזורים עם יציבות כלכלית ומנגנונים חברתיים שמשמרים התנהגות נורמטיבית שבהם השקעה בחינוך פורמלי ולא פורמלי, מודלים נורמטיביים וחשיפה לדמויות מטיבות בקהילה. בשכונות של מהגרים ואוכלוסיות קשות יום לעומת זאת נפרמת הלכידות החברתית; התושבים מתקשים להתארגן לקבוצת לחץ פוליטי, מצויים ביחסי חשד עם המשטרה והרשויות הפורמליות, מסתגרים ומוותרים על איכות החיים בשכונה. חוסר הלכידות הופך אותם גם לפגיעים ואת האזור לשטח הפקר המאפשר התיישבות של גורמים עבריינים, סוחרי סמים, זנות והימורים. כך הופכת העבריינות לחלק משגרת החיים ובחירה אפשרית עבור בני נוער המחפשים תחושה של כוח אל מול החולשה וחוויות של קושי, ניכור והדרה שהם חווים בבית ובמערכת החינוך.⁶

ניומן וההתייחסות לאדריכלות ולעיצוב הסביבה הבנויה

מאוחר יותר בשנות השבעים התפתח המושג קרימינולוגיה סביבתית שנתבע על ידי ריי ג’פרי בספרו משנת 1971 ‘מניעת פשיעה באמצעות עיצוב סביבתי’, אשר מטה את נקודת המבט מן העבריין אל הסביבה שבה מתרחש הפשע.  בשנות השבעים הייתה התפכחות מפרדיגמת הענישה הנשענת על הטיפול הנוקשה של החוק כאמצעי למניעת פשיעה. פרדיגמה זו שהתמקדה בעבריין האינדיבידואל נכשלה הן במודל של מניעה-ענישה המבוסס על מערכת הצדק (משטרה, בתי משפט ובתי כלא) והן במודל הטיפול-שיקום (טיפול תרפויטי של האינדיבידואל). האסכולה החדשה קראה להתמקד בסביבה שבתוכה מתרחש הפשע ולא בעבריין היחיד על מנת לייצר הרתעה ולמנוע פשיעה. הגישה הסביבתית כוללת היבטים פיזיים של עיצוב המקום (אדריכלות) הסביבה הבנויה (כבישים, דרכים, שימושי קרקע, טיפולוגיות מבנים) כמו גם מוסדות חוקיים וחברתיים.⁷ המודל המרכזי שג’פרי הציע הוא להגדיל את הסיכון של העבריין להיתפס ולהוריד את התגמול, ליצור המשכיות סביבתית דרך שליטה בשימושי הקרקע, דרכי גישה, כניסות ויציאות. אך מעבר להיבטים הפיזיים הגישה שלו התייחסה גם לנורמות והיבטים חברתיים. למשל הצורך לדאוג לתעסוקה וחינוך לאנשים עם פוטנציאל לפשיעה וחשיבותה של התארגנות אזרחית שכונתית ומעשים אינדיבידואלים של הגנה עצמית וקהילתית. כלומר ההתייחסות שלו למקום היתה מעבר להיבטים הפיזיים, השימושיים והאדריכליים אלא גם לרוח הקהילה, לתעסוקה ולנורמות (Jeffery 1971). שנה לאחר מכן התפרסם ספרו של אוסקר ניומן (Oscar Newman) שתבע את המושג מרחב בר הגנה (Defensible Space) שהתמקד בטיפוח לכידות חברתית כאמצעי למניעת פשיעה באמצעות שינויים בארכיטקטורה. הוא טען כי יש לבנות את הסביבה הפיזית באופן שמפתח התנהגות טריטוריאלית ותחושה קהילתית. ליצור אזורים בטוחים שניכרת בהם ההשפעה והשייכות לאנשים שתרחיק עבריינים פוטנציאליים שיכירו בכך שהאזור נשלט באופן פעיל, בשל אותן פעולות טריטוריאליות עדינות. התכנון האדריכלי צריך לחתור ליצירת השגחה טבעית, כלומר שתושבים יוכלו להשגיח על דבריהם ללא מאמץ.

 יש לציין כי ניומן כתב בתקופת ההתפכחות מהתכנון המודרניסטי כאשר פרויקטים של דיור ציבורי שנבנו בהשראת מכונת המגורים של לה קורבוזיה (Le Corbusier) עמדו במצב של התדרדרות פיזית וחברתית. גורדי השחקים הציעו פתרון שנשען על  ההנדסה והתיעוש ושינה באופן רדיקלי את צורת המגורים וסגנון החיים.⁸ בעשורים הראשונים נחגג הפרויקט אך בשנות השבעים החלו להתגלות בעיות חברתיות וטכנולוגיות בבניינים הגבוהים: כשלים בתחזוקה, מעליות שהפסיקו לעבוד, נזילות ולצד זה סמים, אלימות ופשיעה. אדריכלים העבירו ביקרות על התכנון והבינוי, ואילו סוציולוגיים ניסו להבין את הסיבות לכישלון החברתי. הגישה הדטרמיניסטית לטכנולוגיה, יוחסה הן להצלחה והן לכישלון של הבניינים הגבוהים.⁹ לפני מלחמת העולם השנייה, החזון הטכנולוגי היה מעין אוטופיה שהתבססה על הרעיון שמגורים בבניינים ‘מודרניים’ ומסודרים יחלצו אנשים מעוני ויישנו את ההתנהגויות ‘הפתולוגיות’ שלהם. ואילו, כאשר החלו תופעות של אלימות ופשיעה הואשמה צורת המגורים בגורדי השחקים כמחוללת פתולוגיות ומייצרת ניכור והתנהגות אנטי-חברתית. ניומן היה חלק ממגמה זו שהתמקדה וייחסה את הכישלון החברתי לתכנון האדריכלי אך עדיין הייתה שבויה בדטרמיניזם פיזי-חברתי שגרס שגם את התיקון ניתן להשיג באמצעות התכנון הפיזי. למעשה זו היתה אחת הביקורת על הגישה של ‘מרחבים ברי הגנה’ שצמצמה את התפיסה של קרימינולוגיה סביבתית לארכיטקטורה בלבד. עם זאת היא זכתה לתהודה רבה בעיקר בשל כך שניומן תרגם אותה להמלצות תכנוניות קונקרטיות. עם זאת לשני הספרים הייתה השפעה על החשיבה אודות תפקיד הסביבה בפשיעה. ¹⁰

קילינג וווילסון ותיאוריית החלונות השבורים (Broken Windows Theory)

תיאוריית החלונות השבורים שזכתה לפרסום ותפוצה נרחבת מעבר לשיח האקדמי והפרופסיונלי, מחברת בין קנה המידה השכונתי לעיסוק בנראות וההשפעה של הסביבה על פשיעה ועבריינות. אך היא לא מתמקדת בבינוי אלא דווקא בתחזוקה והנראות של המרחב הציבורי. זהו מאמר קצר שכתבו הקרימינולוג ג’ורג’ קילינג ומדען המדינה ג’יימס ווילסון, שהעלו על נס את השיטור הרגלי של שוטרי המקוף כאמצעי חיוני להגברת תחושת הביטחון של התושבים במרחב הציבורי.¹¹ במחקרם הם נתנו חשיבות לתחושת הביטחון של התושבים שאיננה הולכת יד ביד עם נתוני הפשיעה. הם טענו כי אנשים חשים מאוימים, מוטרדים ומפוחדים ולאו דווקא מפשיעה אלימה אלא מהחשש שיציקו להם אנשים לא יציבים ולא צפויים (“disorderly people”) כמו שיכורים, מכורים, זונות, משוטטים וחולי נפש. סיור רגלי של שוטרים לטענתם מייצר תחושה של “שמירה על הסדר”, מקרב את השוטרים לתושבים, מוביל להכרות עם השכונה, תושביה ומאפייניה ומסייע באכיפה של כללי התנהגות שלא היו בגדר עבירות פליליות ממשיות. הם טענו שקיים קשר בין הפרות סדר מסדר נמוך לפשיעה חמורה, וטענו שחלון שבור שנשאר לא מתוקן יגרום לכך שבקרוב כל יתר החלונות יישברו. הם הסתמכו  על ניסוי שנעשה בעבר¹² שהראה שעזובה, רכוש לא מזוהה ונטוש, מסמן שהמרחב איננו נשלט, חסר פיקוח חברתי ולכן מזמן התנהגות ונדליסטית ומייצר המשך של הפקרה ואי סדר. התנהגות לא מקובלת, גרפיטי, וונדליזם שאינם זוכים לייחס מצד הרשויות, מובילים לשבירה של מנגנון השליטה הקהילתי. גם שכונת מגורים עם משפחות שדואגות לנכסים שלהם יכולות להשתנות בתוך כמה שנים ולהפוך ‘לג’ונגל מפחיד’ אם יחל תהליך התדרדרות שאיש לא יטפל בו. או אז הופך המקום לנוח לחדירה של פשיעה שתעדיף להתמקם שם מאשר במרחבים מפוקחים (זנות, סמים, הימורים ועוד). לכן המשטרה חייבת לפעול כנגד כל עבירה קטנה והפרה של אי סדר על מנת למנוע המשך התדרדרות ובסופו של דבר את הפשיעה החמורה. הם מתחו קו בין העבירות הקטנות לעבירות גדולות וקראו למשטרה להתמקד בכל הפרה ואי סדר. גישה זו אומצה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים בערים רבות בארצות הברית תחת מודל שיטורי של אפס סובלנות כלפי עבירות הפוגעות באיכות החיים. המפורסם שבהם הוא רודולף ג’ולינאני שאימץ את הגישה בעיר ניו יורק.

ברבות השנים צמחה ביקורת רבה על גישה זו שהטילה ספק בקשר שבין ירידה ברמות העבריינות לבין מודל השיטור המבוסס על תיאורית החלונות השבורים. אך עיקר הביקורת התמקדה בהשלכות המוסריות של מדיניות שיטור המתמקדת בעבירות קלות יחסית ועושה קרימינליזציה לאוכלוסיות והתנהגויות שאינן פליליות. שיטת השיטור המבוססת על תיאוריית החלונות השבורים פגעה בעיקר באוכלוסיות עניות ומיעוטים אתניים. היא הפלילה התנהגויות לא מזיקות (שוטטות, שתייה במרחב הציבורי, קיבוץ נדבות וזנות) ועודדה אכיפה אגרסיבית, מעצרים וענישה מחמירה כלפי התנהגויות אלו.

הרשימה הבאה תציג את המעבר מגישות בקנה מידה השכונתי לגישות המתמקדות בקנה מידה המיקרו-גאוגרפי. גישות שעוברות מדמיון סוציולוגי לדמיון גאוגרפי, מתמקדת בשיטור נקודות חמות ומניעה מצבית. הרשימה תסביר כיצד הן קשורות בשינויים פוליטיים והתפתחויות טכנולוגיות.