שנויים במחלוקת #2 | פארק המושבה, זכרון יעקב

פארק המושבה בזכרון יעקב, בדומה לפארקים עירוניים גדולים ויקרים אחרים שהוקמו בשנים האחרונות, מהודר ומטופח אך הוא גם מרחב סטרילי, מבודד ומגודר, ששעות הפתיחה שלו מוגדרות ומצומצמות. האם הפארק מתפקד כמרחב ציבורי התורם לתושבי העיר והאזור? מי זקוק לפארק הזה באמת? 

פארק המושבה בזכרון יעקב נחנך ב-2013, בהשקעה של כ-20 מיליון שקלים מכספי קק”ל.¹ הקמתו הייתה יוזמה של המועצה המקומית זכרון-יעקב² שבאה לענות על הצורך לאתר גדול שישמש לאירועים חגיגיים והתכנסויות רבות משתתפים וכן שטח יישובי לפעילות פנאי. התב”ע³ ייעדה שטח של כ-50 דונם לצרכי פארק עירוני והסבה קרקע חקלאית ושמורת טבע לייעוד חדש של שטח ציבורי פתוח (שצ”פ), מבני ציבור וחנייה. הפארק, כמיטב המסורת התכנונית של העשורים האחרונים בישראל מהודר ומטופח מאוד, וכולל מרחב ירוק, סטרילי, ומגודר הפתוח לציבור בשעות היום.

האם פארק זה מתפקד כמרחב ציבורי עבור מגוון משתמשים מכל חלקי היישוב? רשימה זו היא חלק מסדרת רשימות העוסקת בפרויקטים עתירי משאבים שתרומתם לתושבי העיר מוטלת בספק. סדרת הרשימות מבקשת להציף סוגיות יסוד בתכנון העכשווי בישראל ולהעלות שאלות הקשורות להשלכות משמעותיות וארוכות טווח חברתיות, כלכליות וסביבתיות של מגמות תכנון ופרויקטים שונים.

++

פארק המושבה ממוקם בחלקו המזרחי של היישוב. הדופן המערבית שלו גובלת  בכביש 652 , כביש בין עירוני ראשי דרכו נכנסים אל היישוב מכיוון צפון מזרח (צומת שפיה). בהמשך מחבר הכביש בין זכרון-יעקב לבנימינה. הכביש יוצר חיץ פיסי משמעותי בין היישוב לבין הפארק. על מנת להתגבר על הנתק בין היישוב לפארק ובמטרה לתת מענה להולכי רגל וגישה לנכים, תוכנן גשר הולכי רגל העובר מעל הכביש לכיוון שכונת ‘מול היקב’, אך הגשר אינו מסייע, נקודת החיבור שלו מעבר לכביש אינה יוצרת קשר ממשי עם היישוב.

ממזרח לפארק, נמצאת קריית החינוך התיכונית כך שלפארק אין זיקה ממשית עם רקמת מגורים בנויה. בעתיד, על פי תוכנית המתאר הכוללנית שאושרה לאחרונה ליישוב, מתוכננת שכונת מגורים נוספת ממזרח לקריית החינוך שאולי הפארק יתרום לתושביה. כיום, השכונה הסמוכה ביותר לפארק היא שכונת ‘חלומות זכרון’ הבנויה בדפוס תכנוני של שכונה מתחמית המקיפה פארק שכונתי רחב ידיים. הצורך של תושבי  ‘חלומות זיכרון’ בשטח ציבורי פתוח נוסף מוטל בספק.

מה קיבלנו? פארק מנותק מהרקמה העירונית, שההגעה אליו היא כמעט אך ורק ברכב פרטי, ללא קשר לסביבת המגורים.⁴

פרוגרמה ושימושים בפארק

בתחילת תהליך התכנון, גובשה פרוגרמה לפארק שנבנתה סביב אלמנטים אשר מאזכרים ומנציחים את המורשת החקלאית ההיסטורית של המושבה. בהמשך, הפרוגרמה שונתה מהותית לפרוגרמה של פארק מרכזי אינטנסיבי ושימושי וכללה, בין היתר, גם תיאטרון פתוח ל- 2,500 איש ושטח שהוקצה ל’שוק איכרים’. העיצוב, כפי שמציין אדריכל הנוף גיל הר-גיל,⁵ כולל התייחסות לפרוגרמה המקורית ולאופי “החקלאי-מסורתי”. אלמנט עיצובי מרכזי הוא הציר המרכזי החקלאי, החוצה את הפארק. לאורך קטעים מן הציר המרכזי, ממוקמים שדרות עצי תמר, כרמי גפנים, מטעי נשירים ופרגולות עץ ועליהן מטפסות גפנים, המדמים את האופי החקלאי של המושבה ההיסטורית הפארק כולל שטח גדול למתקני משחק לילדים ורחבה עם מזרקות מים למשחק ולנוי. הפארק אכן יפה, מרבדי הדשא רחבים ומטופחים, הצל עדיין במשורה ולבטח יישאר כך בשנים הקרובות עד שהעצים שניטעו בו יצמחו, אך השאלות שהוא מעלה, הן רחבות יותר מאשר אלו הנוגעות לאיכויות התכנון הנופי.

בדומה לפארקים עירוניים דומים גם פארק המושבה הוא מרחב סגור ומגודר. בימי שגרה הפארק פתוח בכל ימות השבוע בשעות הבוקר בין 06:30 ל-09:00 ומהצהריים בין 13:00 ל-22:00. בין 09:00 – 13:00 הוא סגור לצורך עבודות תפעול למעט שבתות, חגים ואירועים לאומיים. כמו בערים רבות בארץ הותקנו בפארק מצלמות אבטחה מתוך עילה של  מניעת  אלימות וונדליזם. בעשורים האחרונים הפך השימוש בטלוויזיות במעגל סגור (Closed Circuit Televisions) ובמצלמות וידאו,לאמצעי נפוץ לפיקוח ומעקב במרחבים ציבוריים ופרטיים, למרות שמחקרים שונים מצביעים על כך שיעילותן של מצלמות מעקב חלקית ולא תמיד ברורה, הן כאמצעי למניעת פשיעה, הן כאמצעי לפענוח פשעים והקניית ביטחון לתושבים. הגידול בשימוש במצלמות מעקב, לצד ההתקדמות הטכנולוגית המתמדת גוררים פוטנציאל פגיעה בפרטיות במרחב הציבורי ודורשים פיקוח והסדרה ציבורית.⁶ מגבלות נוספות שמוטלות על המבקרים הן שלא ניתן להיכנס לפארק עם בעלי חיים ושתנועת אופניים מותרת לחציית הפארק בלבד. בזמן הביקור שם לצורך צילומים ב-08:00 בבוקר ביום חול, הפארק ריק לחלוטין. הפער בין ההשקעה העצומה בהקמה ובתחזוקה לבין ההשפעה הממשית על חיי היישוב, עולה בהתייחסות התושבים ברשתות החברתיות: “חבל מאד שמקום שהושקעו בו מיליונים עומד שומם ולא מנוצל כראוי…משמעות הדבר היא שימוש לקוי בכספי הציבור… אני אישית ממעטת להגיע לפארק אין גישה נוחה ואין בו אטרקציות המצדיקות הגעה בדרך המסורבלת אליו… ראוי לעשות שימוש מגוון ואינטנסיבי בפארק ולא רק ערב קהילתי אחת לשנה”⁷

עוד עולים בעצמה בשיח ברשתות החברתיות ביחס לפעילות הפארק ביטויים של גזענות קשה ורצון של הכותבים לדאוג אך ורק לאינטרסים הצרים שלהם ושל היישוב שלהם.  הכותבים מתייחסים אל הפארק כאל זירה של התבדלות והתנכרות לקבוצות חברתיות לא רצויות, ונלווית לכך שאיפה לגבות דמי כניסה ממי שאינם תושבי העיר:⁸ “מדוע ניתנת כניסה של בני מיעוטים מכל האזורים לפארק של זכרון? מדוע אין שומרים בשערים באופן קבוע בפארק ומדוע הכניסה לפארק אינה מתאפשרת לבעלי תעודות תושב זכרון יעקב בלבד. לכל שאר המבקשים להכנס לפארק – הכניסה אמורה להיות בתשלום. זה מדלל באופן טבעי את נוכחות בני המיעוטים ומגביר את תחושת ביטחון התושבים. אני יודע שביוקנעם, בכרמיאל וגם ברעננה זה מיושם כבר במשך שנים!!!”. או: “ההשקעה הכספית בפארק היתה מתקציבים של מי?? של הרשות המקומית או האם ישנו הסכם סודי שהוא שייך גם לתושבי פרדיס?”⁹ נדמה שתגובות אלה, יותר משהן מזכירות לנו את המרחב הגזעני שבתוכו אנחנו חיים, צריכות לעורר שאלות על תכנון, על אזוריות, על חלוקת משאבים, ועל המאפיינים המרחביים והתפקודיים של פארקים מהסוג הזה. מאפיינים שגם במקומות אחרים בארץ מעוררים באנשים את המחשבה כי אלו יכולים להיות מרחבים סגורים ומפוקחים בניגוד למרחב ציבורי נגיש ודמוקרטי אשר באופן אידיאלי מאפשר אינטראקציות חברתיות ופעילות ציבורית של כלל ה’ציבור’, דרך מפגשים ספונטניים, דיון מול “האחר” ומפגש עם נקודות מבט הטרוגניות על המציאות.¹⁰

מי זקוק לפארק הזה באמת?

זכרון-יעקב מונה כיום כ-23,000 נפש. היא אמנם דבקה במעמדה המוניציפלי כמועצה מקומית ובהגדרתה הרומנטית כמושבה, אך בקנה המידה של ישראל היא עיר קטנה לכל דבר. המורשת התכנונית של המרחבים הציבוריים ביישוב מתחילה בגן המושבה שניטע ע”י פקיד הברון פרניס דיגור בשנים 1888 – 1886, והוא גן הנוי הראשון בארץ ישראל.¹¹ תוכנית היישוב עם היווסדו בשנת 1882 התבססה על ציר אורך, לאורכו נפרשו משקי האיכרים וציר רוחב בו מוקמו בתי הפקידות, מוסדות ציבור כגון בית-ספר ובית כנסת ומבני שירותים ומסחר. על הציר הציבורי הזה הוכשר גם השטח ל’גן-טיול’, שימוש קרקע ציבורי הכרחי וחלק מתפישת התכנון המרחבי בעיני המתכננים האירופאים של פקידות הברון: “עד מהרה פינתה פינה צחיחה זו את מקומה לעובר של גן, שמעט-מעט פשט צורה ולבש צורה ונעשה הגן הציבורי המוקף שיחי מימוזה שריחם ערב כל-כך. וכל התיירים וכל פקידי הממשלה הבאים לכמה שעות לזכרון-יעקב, אין פיהם פוסק מלתת שבח והלל ליצירת מופת אמיתית זו. כיום [1898], הרי זה גן שבו אילנות יפים הפורשים צל על פני שדרות, פרחים ובריכה עם מזרקה מקלחת. המראה מקסים באמת. הואיל ואין כאן בתי מרזח ובתי קפה, הרי לכבוד ולעונג הוא למתיישבים ולמשפחותיהם שבימי החג יכולים הם לבלות כמה שעות עם ילדיהם”.¹² ‘גן-טיול’ בזכרון-יעקב, הוקם כמרחב ציבורי פתוח, נגיש ומטופח, שנועד לאפשר לאיכרים לנפוש מעט אחרי שעות העבודה בנוסף לשטחים הפתוחים הפרטיים. גם היום הוא נמצא בלב הרקמה הבנויה של היישוב על צירי הפעילות הראשיים והשימוש בו אינטנסיבי וחיוני לאורך כל שעות היום. אי אפשר כמובן להשוות בין צרכי המושבה החקלאית הקטנה שזכרון יעקב הייתה לפני 138 שנים לצרכי העיר שצמחה והתפתחה ממנה, אבל תמיד נכון לשאול, במיוחד לאור היקף המשאבים המושקע בפארק כזה והעלות של תחזוקתו: עבור מי אנחנו מתכננים? מה המטרה? מה אנחנו רוצים שיקרה במרחב התכנון, והאם הוא אכן יכול לקרות בו?