טלי חתוקהובקרוב תגיעה הרגיעה והמבצע הזה ייספר במניין המבצעים בעזה: ענבי זעם (1996), עופרת יצוקה (2009), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), שומר חומות (2021)…ומתי שוב? סבבים קשים, אלימים, חסרי תוחלת. מה נדרש כדי לשנות? לצערי השיח הציבורי והפוליטי על עזה סגור, הרמטי, לא מציע תקווה. לא מציע שינוי. רטוריקה ידועה מראש של כל הצדדים.
קראתי שוב את הריאיון שקיימתי עם פרופ’ יוברט לו יון על עזה, את המחשבות סביבו. מה השתנה מאז שדנו בסוגיה של עזה? התשובה העגומה, כלום. המסר של החיבור והשאלות שהוא מעלה רק מנכיח את מה שאנחנו יודעים כל הזמן. אין דרך לצאת מן המצב האלים הזה ללא המשגה חדשה. ללא חשיבה חדשה.
החיבור דן במושגי יסוד כמו, נומוס, ריבונות, על התכנון הרשמי, היוזם, האקדמי והצבאי שיחד מעצבים את המקום הזה. בעיקר דן החיבור על מה שאנחנו מסרבים לדון בו, על עזה. שלא תיעלם, גם אם לא נחשוב עליה או נעסוק בה. שיש לעסוק בה לא בימי מלחמה, אלא בימי הפוגת האש. כי זה מה שיש לנו בשנים האחרונות, הפוגות קצרות של הדחקה.
בסוף הראיון שאלתי את יוברט – –
“טלי: אז מה אתה אומר שבעצם כל התהליכים הללו שאנחנו חשופים אליהם כל הזמן הם חזרתיים? הם ימשיכו לחזור? כל זמן שלא תוגדר שם ריבונות אנחנו נשאר במצב המעגלי הזה?
יוברט: לא, זה לא מצב מעגלי, זה לא מעגל.
טלי: אז מה זה? הרי אמרנו שזה חזרתי.
יוברט: לא. יש פה אלימות ויש פה נומוס. זה לא מעגל, זה לא אחד אנטי של השני, זה לא בשפה, את צריכה למצוא משהו אחר, את צריכה לחפש עכשיו שפה אחרת, את מבינה? זו השורה התחתונה שלי, לחפש את השפה, לצרף אנשים שמחפשים כמונו שפה אחרת. “
ברור כי הכלים הקיימים והמבצעים לא משיגים את מבוקשם. לכן וכפי שמסתיים החיבור — ההמשגה היא הכלי המשמעותי באמצעותו ניתן לעשות רפלקסיה על הקיים והיא גם כלי משמעותי בקידום של שינוי. וכל שינוי מתחיל בשיח, בשינוי תודעתי.