האם המחקר הביקורתי תרם לפתולוגיזציה של עוני ומרחב?

סוציולוגיים עירוניים ביקורתיים שהתנגדו לתפיסה המהותנית של אנשים בעוני, הראו כיצד תהליכים מבניים הם שהובילו לסגרגציה של שכונות עוני ויצירת ‘אפקט הריכוז’. היום אותן תיאוריות משמשות הצדקה לפירוק שכונות עוני, פיזור ודחיקה שלהם ממרכזי ערים, קידום ג’נטריפיקציה וחיסול הדיור הציבורי. מה השתבש בדרך?

בשנות השבעים המחקר האקדמי ביקש להפנות תשומת לב לחייהם של האנשים בעוני ולממדים המבניים המייצרים אותו ובכך לאתגר את התפיסה השמרנית שראתה בעוני פתולוגיה.¹ שהוביל למפנה המרחבי בשיח על העוני העירוני בשל ההתמקדות שלו ב’מרחבים של ריכוזי עוני’. וילסון התייחס להקשרים מבניים הגורמים לעוני כגון תהליך הדה-תיעוש וההגירה מחוץ לעיר של שכבות הביניים, והפנה את תשומת הלב למרחבים בהם חיים המצויים בעוני, ולמצב שבו אי נוכחותם של אנשים ממעמד הביניים גורמת לכך שאין לאנשים בעוני מודל לחיקוי. מסקנותיו שימשו תמרור אזהרה מפני התפשטות וצמיחת אזורי ריכוז העוני והפתולוגיות החברתיות של הגטו העירוני. ²

בין הרעיונות המרכזיים שלו בלט המושג, “אפקט הריכוז” (“concentration effect“). מושג זה זכה לעניין בשיח הציבורי, במדיה ובמסמכי מדיניות וחידש את הפוקוס במבנה מרחבי ספציפי- ריכוזי הנתפס כמוליד ומשמר את העוני, מקדם התנהגויות אנטי-חברתיות ופתולוגיות של עוני (פשיעה, אלכוהוליזם, אבטלה, תלות במוסדות רווחה, לידה מחוץ לנישואים, מיניות מופקרת ועוד). השימוש במטאפורות המרחביות כגון ‘ריכוזי עוני’, ‘אפקט הריכוז’ או ‘גטו’ שימשו תחילה לתיאור תהליכים חברתיים ומרחביים שהובילו לסגרגציה, בידוד האוכלוסיות בעוני, מניעת הזדמנויות, שלילת משאבים ומדיניות ממוסדת של הזנחה ואפליה.

אך עם חדירתו של המושג “אפקט הריכוז” לשיח הפופולרי, עבר תהליך של רדוקציה מהנושאים המבניים עליהם הצביע וילסון והתמקד בדימויים של ריכוזי העוני. דימויים אשר תורמים לחיזוק תפיסה מהותנית של אנשים בעוני כ’עניים לא ראויים’ וכמי שנשענים ואף מנצלים  את מערכת  הרווחה.  הלך רוח זה, סיפק לגיטימציה למדיניות רחבה שנועדה למנוע את ריכוז העניים על ידי ארגון מחדש של המבנה המרחבי של העיר. ³ לואי וואקנט, סוציולוג שחקר את ההבניה של ‘הגטו העירוני’ טוען כי חוקרים וקובעי מדיניות אימצו את ההגדרה הזו באופן לא ביקורתי וא-היסטורי ובכך הסירו את אחריותם מיצירתו של ה’גטו עירוני’. הגישה הלא ביקורתית תרמה לדמוניזציה של האנשים בעוני וסיפקה בסיס להרס המכוון של האזורים שלהם ופיזור העניים.⁴

מהלך זה הוא בעל השפעה דרמטית על המצויים בעוני. שכן האופן שבו אנחנו חושבים ומדברים על עוני צומח מהשילוב שבין אידיאולוגיה והפוליטיקה של הבניית הבעיה עצמה. ⁵ כלומר עצם הגדרת הבעיה היא עניין פוליטי, והגדרת הבעיה מכתיבה את חיפוש הפתרון. הביקורת המרכזית היא ששיח זה עושה רדוקציה לבעיה המורכבת של עוני לכדי בעיה מרחבית שהפתרון והגאולה שלה הם מרחביים. כאשר ברור שעוני הוא בעיה כלכלית, מבנית, פוליטית מורכבת, שלא תיפתר על ידי שינוי מרחבי.

השיח שיצר זיקה בין עוני למרחב בסופו של דבר עושה רדוקציה לבעיה המורכבת של עוני לכדי בעיה מרחבית ומזמן פתרונות מרחביים שעיקרם בעידן הנוכחי עם מחיקה ודחיקה של האוכלוסיות בעוני ולא שיפור השכונה ומשאביה עבורם .(צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מהבניית הבעיה לקידום הפתרונות הרצויים

התפיסה שהריכוז המרחבי של העוני הוא שמוביל להתנהגויות בעיתיות של המעמד הנמוך ולפתולוגיזציה של העוני,  הולידה את האמונה שדרוש פתרון מרחבי: הרס של שיכוני העניים ופיזור של האנשים בעוני. פתרון זה מועדף על פוליטיקאים ובכירים ברשות המקומית ממספר טעמים: 1. ההרס של הדיור הציבורי מוחק מהנוף העירוני אזורים עם סטיגמה גבוהה ומרפא בכך את הדימוי של העיר והצגתה כמרחב בטוח של צריכה, בידור ותרבות. 2. פיזור העוני, מפנה קרקע בעלת ערך עבור פיתוח שנועד להביא אוכלוסיות ממעמד בינוני וגבוה חזרה למרכז העיר. 3. הפאניקה הציבורית מפני סמים ופשיעה במרכז העיר גורמת לתמיכה ציבורית בהרס ופיזור העוני. 4. המעבר של אוכלוסיות מרקע סוציו-אקונומי נמוך לפרברים או לפריפריה אחרת נתפס כפתרון טוב לביקוש בפרברים בעובדים ממעמד נמוך.⁶

במילים אחרות, התחדשות עירונית מספקת לגיטימציה לרשויות מקומיות להקטין את האחריות שלהן כלפי אנשים בעוני.⁷ כך למשל, תהליכי ג’נטריפיקיציה בשכונות עוני בתחילת שנות השישים והשבעים השפיעו על מספר מצומצם של שכונות. בשנות השמונים והתשעים הם הפכו כבר לתופעה רווחת והחל משנות האלפיים הם הפכו למדיניות רצויה ואסטרטגיה מרכזית להתחדשות עירונית לא רק בערים הגדולות אלא גם בערים בינוניות.

בנוסף, אם בשנות השבעים והשמונים תהליכי ג’נטריפקציה עוררו דאגה בשל השפעתם על האוכלוסיות ממעמד נמוך, משנות התשעים הם הפכו לדרך מקובלת, לגיטימית ורצויה לשינוי שכונות בעיר. הדאגה לאנשים בעוני נדחקה מהשיח או שהיא מקבלת מענה על ידי טיעונים של יצירת תמהיל דיור חברתי (social mix) שיטיב עם האוכלוסייה בעוני, יספק לה מודליים חברתיים, יסייע בהשתלבותה ויקדם אותה. הלגיטימציה של  רעיון החלפת האוכלוסייה ו/או ‘השבחתה’  מקודם בשיח הניאו-ליברלי בארצות הברית ובישראל. ההשתרשות של ג’נטריפיקציה כאסטרטגיה להתחדשות עירונית מאפשרת לפוליטיקאים להשתמש בטיעון של הכנסה מעורבת כדי לשים קץ לריכוזי העוני או במילים אחרות להיפטר מהעניים. לכן ההתרחקות מההסבר המבני של המושג “אפקט הריכוז” התאימה למנהיגים פוליטיים מקומיים המדמים לנגד עיניהם ערים נקיות מעוני ואוכלוסיות נזקקות.

תהליכי התחדשות וג’נטריפקיציה מתקיימים בהשקעה של המגזר הציבורי. חלק מן הפרויקטים כוללים הרס ומחיקה של הדיור הציבורי והחלפתו בדיור מעורב הכנסות. ברמה ההצהרתית, טוענות הרשויות, כי זהו אמצעי לקבלת כספים מהמדינה שנועדו או מוכרזים לכאורה לסיוע וטיפול בעוני. אך תכניות אלה שנועדו כביכול להיטיב עם המעמד הנמוך לרוב משמשים את הרשויות המקומיות לשינוי הנוף העירוני על ידי שינוי פיזי הכולל מחיקה של המגורים של אנשים בעוני. ⁸

תכניות אלה שנועדו כביכול להיטיב עם המעמד הנמוך לרוב משמשים את הרשויות המקומיות לשינוי הנוף העירוני על ידי שינוי פיזי הכולל מחיקה של המגורים של אנשים בעוני (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

אמצעי נוסף של המדינה לשנות את פני האזור והאוכלוסייה שחיה בו היא על ידי מכירת הקרקעות שבבעלותה ליזמים פרטיים. כך היא מסירה אחריות כלפי האוכלוסיה הקיימת ונותנת לשוק לעשות את פעולתו. צורה זו של ג’נטריפקיציה בתמיכת המדינה והרשות העירונית איננה רק מאבק מעמדי אלא בעלת ממד אתני גזעי מובהק. בארצות הברית המשמעות היא דחיקה של אלפי משפחות אפרו-אמריקאיות.⁹ כך גם בישראל שבה קיימת קורלציה בין אתניות למעמד, בשכונות רבות שעוברות ג’נטריפקיציה יש ממד אתני מובהק.  קרית משה ברחובות,¹⁰ עג’מי ביפו, ¹¹ גבעת עמל ב בתל אביב הן רק כמה דוגמאות לאופן שבו הרשויות תורמות ותומכות בתהליכים אלו.

מחקרים רבים לא רק מטילים ספק באפקטיביות של תכניות שנועדו להגביר את המוביליות המרחבית של אוכלוסיות ממעמד נמוך, אלא רואים בהם תירוץ לאחיזה בקרקע של האליטה העירונית. מקרי מבחן רבים מראים כי האוטופיה של עירוב חברתי  social mix איננה מתממשת במציאות. ¹². כמו כן הריסת מבני השיכון הציבורי בכל עיר איננה משתווה לכמות היחידות שנבנות לדיור ציבורי, דיור מוזל, או דיור בר השגה, משאירים אחריהם רבבות של משפחות שנדחקות ללא פתרונות דיור הולמים. נקודה מעניינת נוספת היא ההתפכחות המאוחרת של ארגוני הסיוע או הייצוג של קהילות מוחלשות וקהילות של צבע בעיר. הם היו קל חזק שידבר בגנות הדיור הציבורי וה’פרוג’קטס’ באמריקה ותמכו תחילה בהרס של בנייני השיכון הציבורי. הם הבינו בשלב מאוחר מידי כי הוא הקריאה להרס אינה מלווה בהבטחה ומימוש של פיצוי הולם ולכן מובילה דווקא לתופעה הפוכה של פיזור  האוכלוסיות בעוני, פירוק הקהילה ופגיעה בהם. למעשה הטיעונים שלהם היו מכשיר נוסף לעידוד ג’נטריפיקציה וחיזוק האידאולוגיה של ‘תמהיל חברתי’ היינו הכנסת אוכלוסיות חזקות. כפי שאמר אחד מהם: זה לא רק קריעה ופירוק של הדיור הציבורי זה הסגת גבול של הזכויות של האזרחים. זה ג’נטריפיקציה, זו מלחמה של אלה שיש להם נגד אלה שאין להם. ¹³