שביל העצמאות- עיצוב הזיכרון ההיסטורי באמצעים מרחביים

כיצד ניתן לשלב אתר מורשת חדש בתוך מרקם עירוני צפוף ועשיר? כיצד חזון המורשת נתפס על ידי משתמשי המרחב? רשימה זו תעסוק במקרה הייחודי של שביל העצמאות, אתר מורשת לאומי חדש, שנחנך ב-2018 סביב שדרות רוטשילד בתל אביב.

מאז שנות ה-90 יש עניין הולך וגדל באופן בו קהילות מגבשות, מקיימות ומנהלות משא ומתן על זהותן דרך פעולות הנצחה וזיכרון של המוחשי (מקומות וטריטוריות) והבלתי מוחשי (מנהגים ומסורות). מגוון קהילות ביססו כך את הלגיטימיות של הזהות הקולקטיבית שלהן. גם השיח סביב תיירות הפך למורכב ומרובד יותר דרך העיסוק בפעולות הנצחה. לאורה-ג’יין סמית (Laurajane Smith)¹ מציעה לחשוב דרך שיח זה מחדש על המושג מורשת ומהותו. לטענתה יש לבחון את השימושים החלופיים של המורשת והאופנים בהן היא מאושרת, מתקבלת ואף מתערערת. כך, ניתן לבחון באיזה הקשר נוצרת המורשת, את הסיבות לכינונה ואת השפעתה על המרחב הציבורי.

ברשימה זו אבחן את אתר המורשת “שביל העצמאות”, הממוקם בשדרות רוטשילד. טלי חתוקה (Tali Hatuka)² חקרה את האופן בו עיצוב אורבני הוא שחקן פעיל בפיתוח השדרה כחלק ממהלך כלכלי לאומי-פוליטי המנוהל ע”י רשויות העיר. ניתוח זה רלוונטי במיוחד כרקע להבנת שביל העצמאות השואב את משמעותו מהשתלבותו בשדרות רוטשילד. לדברי חתוקה, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, השדרה ביטאה את ניסיון הקהילה היהודית לביסוס זהות לאומית. כחלק מכך הייתה ההפרדה בין תל אביב ליפו, למרות ההגדרה כעיר אחת בחזון של גדס (1925). תל אביב התפתחה כמרחב עצמאי, המבדל עצמו מיפו, ורואה את עצמו כהמשך של אירופה מבחינה תכנונית. שדרות רוטשילד נתפסו כמרחב ציבורי הקרוב ביותר לשדרות המוכרות באירופה, וכך מילאה את תפקידה הן כמרחב ציבורי ריאלי והן מדומיין עבור התושבים.

השחקנים המרכזיים שפעלו בשנים אלו היו היהודים, הערבים והבריטים. עבור הבריטים תכנון עירוני הייתה אסטרטגיה לניהול מושבות. עבור הקהילה היהודית לתכנון הייתה מטרה להבניית זהות דרך התיישבות. אנשי היישוב היהודי השתמשו ברצון של המנדט הבריטי בסדר ושליטה על המרחב כדי לארגן את המרחב שלהם כקהילה יהודית בארץ.

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 החלה השדירה לעבור שינויים מואצים. החל מהלך היסטריוגרפי סביב בתי העיר הלבנה והחייאתה, והופיעו מופעים היברידיים של שימור, לצד מגדלי משרדים ומרכזים כלכליים. מאבק בין חידוש לשימור בתל אביב, כמו ערים נוספות בעולם, הינו חלק ממהפכת המידע וכניסת הכלכלה הגלובלית. כפי שבשנות ה-30-20 הושמש התכנון ככלי פוליטי למימוש רעיונות קולקטיבים וביסוס מעמד הישוב היהודי בארץ מול הערבים. הגישה הזו חוזקה ואומצה מחדש בשנות ה-90 והפכה לכלי להמצאה ולשיקום מחדש של המרחב, הפעם כחלק מהכלכלה הלאומית בתהליכי גלוקאליזציה. ברשימה זו אדון בחלקו של שביל העצמאות בהתפתחות המרחב הציבורי בשדרות רוטשילד, על עיצובו והשפעתו על הציבור והציבוריות של השדרה.

שביל העצמאות – תיאור פיזי וגבולות המרחב

שביל העצמאות הוא אתר מורשת לאומי חדש שנחנך ב-2018. הוא ממוקם בלב תל אביב, לאורך שדרות רוטשילד והרחובות הסובבים את השדרה במקטע בין הרצל לאלנבי וקושר בין עשרה אתרים היסטוריים סביב בית העצמאות בתל אביב. אורך המסלול כקילומטר. מבחינה עיצובית, השביל מוטמע במדרכה כקו המשכי ברוחב 20 ס”מ, התחנות מסומנות בעיגולים המוטמעים בקרקע ועליהן הטבעה של המבנה בכל תחנה. ליד כל תחנה יש שילוט ועליו טקסטים על המקום בשלוש שפות (עברית, אנגלית, ערבית). המסלול מואר בלילה בתאורה הבוקעת מתוכו. ניתן לחוות אותו במספר דרכים שונות, וכך הוא נועד להתאים לכמה קהלי יעד: סיור עם מדריך, באופן עצמאי עם מפה או שוטטות וקריאה של עמודי מידע בכל תחנה. בנוסף, ניתן ללמוד עוד על התחנות ההיסטוריות דרך קריאה באתר השביל או באפליקציה המבוססת GPS, הניתנת להורדה לכל מכשיר בחינם. האפליקציה משלבת סרטוני אנימציה המלווים בקריינות על ידי דמויות מפתח בתרבות הישראלית (רבקה מיכאלי, שלמה ארצי וטל מוסרי), קולאז’ים ייחודיים, צילומים היסטוריים ועוד. בנקודת ההתחלה מוצבת תחנת מידע, ובה יש אדם שמסביר על המסלול, משכיר טאבלטים, מחלק מפות של המסלול ושל אתרים ואטרקציות נוספות בתל אביב, בקיוסק גם חנות מזכרות קטנה.

השביל מעוצב כפס המשכי ברוחב 20 סמ’ העשוי פליז. בפליז ישנן הטבעות גבשושיות המדברות בשפה של אבני ריצוף משתלבות ואבני שפה המיועדות להתרעה על סכנה או שינוי במרחב עבור כבדי ראייה, הנמצאות ברחבי השדרה. משטחי פליז עגולים שמסמנים את התחנות מזכירים מכסי ביוב. בראיון עם אדריכלית השביל תמי אולך-לרר ממשרד אולך+תול היא הסבירה את הבחירה בחומר כרפרנס לשנות ה-20 וה-30 וכן בשל איכויות החומר והאופן בו הוא מתישן. ההטבעות נועדו נגד החלקה, לדבריה המטרה היתה לתת לשביל מראה חגיגי ביום ובלילה. החומר נועד להיות יעיל ועמיד ויחד עם זאת להעניק משמעות אסתטית והיסטורית, ליצור נרטיב מסוים של חומריות הבניינים משנות ה-20 בתל אביב. מצד אחד החומר נועד לבלוט, להיות נוכח, להנכיח את השביל. מצד שני העיצוב מבקש להיות מנימליסטי, להשתלב בשדירה הקיימת ולא להוות מכשול בדרך.

השילוט נמצא בסמיכות לסימון התחנה על הקרקע. הוא עשוי ממתכת צבועה בשחור לבן וזהב, המוסיפה רצינות ודרמטיות ומתכתבת עם השפה העיצובית של השביל. השילוט צר וגבוה. לפעמים מופיעים שני שלטים יחד כאשר יש תחנות סמוכות או לצד שילוט המפנה לאתרים אחרים בעיר. העמודים בולטים בשדרה, תופסים מקום במדרכה ולעיתים אף חוסמים את הדרך. השפה העיצובית מזכירה שילוט מוזיאלי. החלק העליון מוקדש ללוגו השביל ולטקסט המצהיר על הנרטיב שלו “מעיר עברית למדינה עברית”, בהמשך מפת התמצאות בשביל, טקסט על התחנה עצמה וקוד QR. לרוב השילוט בצד אחד בעברית ובצידו השני באנגלית ולאחר מכן בערבית.

השביל מתחיל מתחנת מידע הממוקמת בביתן שאינו מאופיין באסתטיקה ייחודית. מבנה זמני מבניה קלה פשוטה עד כדי מאולתרת. הקירות החיצוניים ממותגים עם לוגו השביל באמצעות מדבקה עם תמונה היסטורית. המבנה לא מתקשר לאסטטיקה של השביל עצמו ולא של קיוסקים אחרים שנמצאים על רוטשילד ומותיר את הרושם שהתווסף מאוחר יותר ולא תוכנן כחלק מהשביל. בתחנה עצמה מידע על השביל ומפות של המסלול בשמונה שפות, אבל לא רק, יש גם מפות של אתרים אחרים, פרסומים לסיורים ואטרקציות נוספות בעיר, כחלק תשתית רחבה יותר של אתרים תיירותיים, שהעיר מקדמת ומפתחת (שרונה, פארק המסילה, העיר הלבנה ועוד).

השביל והסיפור של תל אביב

השביל מספר את סיפור ראשיתה של תל אביב ואת סיפור הכרזת העצמאות וקושר בין הקמת תל אביב והקמת המדינה. האתר הוקם לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל ביוזמת ראש עריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, בשיתוף פעולה עם משרד ירושלים ומורשת ומשרד התיירות. הפרויקט נוהל על ידי התאגיד העירוני “מנהלת עיר עולם ותיירות”. בטקס חניכת האתר, ראש העיר נשא דברים והכריז על מטרותיו של המקום:³

“שנת השבעים לעצמאותה של מדינת ישראל היא הזדמנות טובה לשזור בין שני נסים בתולדות הציונות – הקמת העיר העברית והקמת המדינה העברית, תוך ציון תרומתה של תל אביב-יפו, העיר העברית הראשונה, לתקומת העם בארצו ומימוש חזונו של הרצל על מדינת היהודים הדמוקרטית […] אני מקווה שכל ישראלית או ישראלי יסיירו בשביל העצמאות בעיר העברית הראשונה, בשדרה ההיסטורית, בנקודות הציון המשמעותיות שתרמו להגשמת החלום הציוני.”

ניתן לראות כי מתכנני השביל מנסים לקשור באופן מפורש בין העיר תל אביב והמקומות בהם עובר השביל, לבין ההסטוריה הלאומית הציונית של מדינת ישראל, כחלק ממימוש החזון הציוני.

כדי ליצור את השביל, הוקמה ועדת היגוי עירונית בראשות סמנכ”ל לתכנון בעיריית תל אביב. האתגרים והמטרות שהפרויקט שם לעצמו היו הנגשת המורשת הציונית לקהלים רחבים ובחינם, קשירה בין אתרי מורשת המנוהלים בידי גורמים שונים וייצור נרטיב כולל. כדי לתת ביטוי לקהלים השונים העתידים לפקוד את השביל, מתוך הבנה כי הציבור הישראלי וקהל היעד של השביל אינו הומוגני, כונסה מועצה ציבורית המונה 25 חברים ממגזרים ותחומים שונים בהתנדבות שליוותה את הפרויקט.

אתגר נוסף שעמד בפני המתכננים היה הצורך בהתערבות מינימלית במרחב הציבורי באזור השביל. האיזור בו השביל ממוקם כולל צירי תנועה מרכזיים של הולכי רגל ורוכבי אופניים. מקימי השביל ניסו ככל האפשר למנוע הפרעה בפעילות היומיומית המתקיימת בו בהיותו ממוקם באיזור מרכזי כל כך.

הסבת האיזור המרכזי הזה לאתר מורשת יצרה אתגרים רבים איתם התמודדו מנהלי הפרויקט. העומס שנוצר מהוספת התוכן למקום כה הומה ומרכזי, כך אטען, העמיסה על המקום ויצרה חוויה צפופה ומדירה לקהלים מסוימים.

המשתמשים: מדריכים, עוברים ושבים

על מנת להבין את נקודת המבט של המשתמשים השונים, הפצתי שאלונים במטרה כפולה⁴: איסוף מידע על זהות העוברים והשבים בשדרה ומשתמשי השביל שמילאו את השאלון וגילוי השפעת נוכחותו הפיזית של השביל על החולפים בשדרה (אלה המסיירים בשביל ואלה שלא). מה היחס שלהם לשביל ברמה הפיזית/עיצובית, הרעיונית ומבחינת התוכן שהוא מציג, באיזה אופן פועל הנרטיב על האוכלוסיות השונות במקום ומה היחס שהוא מעורר. 

ניכר מן הממצאים כי רוב המסיירים הם תל אביבים, לאחר מכן מגיעים מרחבי הארץ והמרכז, רובם מעל גיל 40 במסגרת פרטית עם המשפחה או במגרת סיור מאורגן מטעם העבודה כחלק מפעילות פנאי, לאחר מכן חיילים במסגרת פעילות ימי תרבות, ולאחר מכן צעירים אחרי צבא עד גיל 30. נסקרים שענו כי הם מיפו הם תושבים ממוצא ערבי, בחרתי לציין זאת מאחר שזהותם רלוונטית לשאלת הנרטיב.

הממצאים הראו כי מחצית מבין הנשאלים שמעו על השביל אבל רובם לא סיירו בו (39%). מתוך אלו שסיירו בשביל, 73% עשו זאת באופן עצמאי, 13% עם מדריך, 7% באמצעות אפליקציה ו-7% בסיור בית ספר. נראה כי למרות המאמצים הגדולים שהושקעו בממשקים דיגיטלים, הם אינם הבחירה הראשונה עבור המסיירים. הסיור נעשה באופן בלתי אמצעי דרך התחנות עצמן או באמצעות מדריך. שתי החלופות מורות על העדפה לקשר ישיר למקום ולחוויה ממשית שאינה מתווכת באמצעים דיגיטלים. עם זאת, חלק מהמרואיינים עם ילדים ומשפחות סיפרו כי הילדים נהנים מאמצעי תיווך, כמו אנימציות של סיפורי התחנות השונות שניתן לחוות בטאבלטים שמחלקים בתחנת המידע.

כאשר נשאלו על עיצוב השביל היו שאהבו את העיצוב, ציינו שהוא משתלב היטב במדרכה ואינו מפריע ואף חשבו שניתן היה להבליטו יותר. היו שאהבו את הנראות בלילה והיו שלא אהבו אותה וחשבו כי חומרי הגלם מרגישים זרים לסיפור עצמו. כמו כן, רבים מהמרואיינים ציינו כי הפליז משדר יוקרה אך השימוש בו בריצוף ובמדרכה מוזיל אותו. אחרים ציינו שהפליז מזכיר להם את הדימוי של “ירושלים של זהב של נחושת ואור”.

רוב הנשאלים טענו שהשביל לא חידש להם דבר ושהוא מיועד לתיירים מחו”ל או לאנשים מחוץ לעיר. היה אף מי שאמר כי “לא חושב שהקמת המדינה והעיר קשורים ואם כן אז לא רק תל אביב. לכל עיר יש סיפור משלה.” על השאלה מה הסיבה לבניית השביל ענו הרוב שכדי להפיץ את סיפור המורשת המקומית לאומית ציונית – המורשת “שלנו”, “פרויקט לאומי לחגוג משהו, להרגיש את ההיסטוריה ואת הדברים הנעלמים, עוזר להיזכר.” מרואיינים ערבים או פליטים ציינו כדי להפיץ את הסיפור ללא שייכות. אולם הייתה גם מי ששאלת ההזדהות או השייכות הייתה מורכבת עבורה: “מצד אחד כן [מזדהה ס.צ] ומצד שני זה מורכב, סבא וסבתא שלי עלו ארצה מטעמי ציונות אבל מה עם כל האוכלוסייה הערבית שהשביל הזה מסמל את הנכבה עבורם? מציף את המורכבות והקושי שלי עם הלאומיות הישראלית.”

הזירה המיתית והזירה היומיומית

במאמרה “מציאויות מקבילות: גן הכובשים וסביבותיו”⁵ מגדירה חתוקה שתי זירות זמן המתקיימות במרחב באופן שאינו בינארי. הן משפיעות ומבנות אחת את השנייה: הזירה המיתית – העל היסטורית, והזירה היומיומית. הזירה המיתית קשורה לנרטיבים המאגדים קבוצה סביב ליבה כלשהי. הזמן המיתי של החוויה הישראלית מחובר לתנועה הציונית, ואילו בהוויה הפלסטינית הזמן המיתי קשור לנכבה 1948 ותוצאותיה. לעומת זאת, הזמן וחלל היומיומי קשורים לבנאלי ולמקצב חזרתי, עירוב הזמן החברתי והפיזי.

ניתן לראות כי הסיורים באיזור של השדרה והפעילות תיירותית, משחזרת את הזמן המיתי קולקטיבי הציוני, דוחקת משם את הזמן המיתי הפלסטיני ואת היומיום. המכלול של הפעילות והעיצוב של שביל העצמאות בשדרה מנכיח נרטיב מסוים ומגביל את את האפשרות לצמיחתן של קהילות עירוניות מגוונות ומכלילות דרך הצטלבויות רגעיות. שביל העצמאות, בדומה לשבילים דומים אחרים בערים בעולם, מדגים כיצד השליטה בנרטיב משקפת את המאבק על המרחב, והמעורבות של מתכננים ואדריכלים בעיצוב סדר היום הזה.