האם אפשר לשמור על שפיות כאשר אנו שנותרנו מאחור מובסים במצב חירום תמידי כהוויית חיים בודדת?
הטקסט להלן הוא קטע מחיבור של עידן צבעוני בשם “אנו שנותרנו מאחור”. טקסט שנכתב בזמן המלחמה המתבונן “באסון שלנו ובאסון של השכנים שלנו, לפותים יחדיו במרחב האסון, איש איש ואסונו”. הרשימה, אותה מכנה מניפסט אבלות, מתייחסת לטלטלות אותם חווים מרבית אזרחי מדינת ישראל. צבעוני מנסה לברר מה תפקידו שלו באירועים “האין זה בהכרח תפקידו של האינטלקטואל כמגדלור להישאר בזמנים אפלים עם קהילתו באקלים של ניוון מוסרי, כאשר הכול כבר אבוד? האם הכול כבר אבוד? האם דווקא הוא, האינטלקטואל, נועד להיות עד לאסון יחד עם הקהילה?“
הטקסט היפה והאישי מובא במלואו בסוף הרשימה.
כמו במנטרה ריקה שחוזרת על עצמה בלופ טורדני ואינה מובילה לשום מקום מובחן, שוב ושוב אני מגלגל על לשוני בכפייתיות של חולה חזרה את צירוף המילים הזה – “אנו שנותרנו מאחור”; מילים מדאיגות בגוף ראשון רבים שבתורן מייצרות עונג מזוכיסטי אשר רק המובס יכול להפיק מגופו המתפרק בעודו חש ניכור ביחס למדינה ולמוסדותיה, ובכך דן את עצמו לגלות פנימית. “אנו שנותרנו מאחור” – אני רוצה לצעוק את זה בראש חוצות, להתערטל לאור יום, לרוץ כאחוז טירוף ולצעוק בקול גדול, אבל כמו בחלום מסויט הצעקה נבלעת פנימה, חור שחור אוסף אליו את הצעקה הנואשת בבואה במגע עם יגון ללא תכלית או אחרית. הנפילה אינה דבר אישי, באבלי אני מבקש לעטות על עצמי שק אבלות קולקטיבי. “אנו שנותרנו מאחור” אינו ימין או שמאל, אינו דתיים או חילונים, מזרחים או אשכנזים, אלא כל מי שסבור שישראל משולה לספינה טובעת שכבר התנגשה בקרחון, ועכשיו קשה מאוד להצילה מעצמה ללא התערבות זרה. אלה ש”לא נותרו מאחור” סבורים שהספינה הזאת לא רק שאינה טובעת, הם חדורי אמונה שהיא מפליגה במסלול הנכון לקראת הגאולה הנכספת, אף אם במחיר צודק והכרחי המחייב הרס וחורבן שיטתיים של השכן מסביב.
***
בשני העשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר ההפיכה המשטרית והאסון של 7 באוקטובר, אפשר לומר בקור רוח מצמרר את המילים האלה: אנו שנותרנו מאחור, או שמא אנו שעדיין נותרנו מאחור. אני חושב על האנחנו הזה שנותר מאחור כקולקטיב מלנכולי ללא פה, ללא לשון, ללא שיניים, כלוא בתיאטרון המוות. מחזה אבסורד שמתחפש לרוח אבלה, מצב הרה קונפליקטים וסתירות פנימיות בין הכורח להישאר במרחב האסון לבין התנועה שדוחפת את הגוף הלאֶה החוצה, צו הכרחי שרחוק ת”ק פרסה מעריצות הסופר-אגו. זהו הצו המורה לצאת עכשיו, מהר ככל האפשר, בבהילות, לפני שיהיה מאוחר מדי. כל כך הרבה אנשים שאני מכיר עזבו, עוזבים, בדרך לעזוב, או שהם חיים בכפילות המתעתעת שבין לעזוב ולהיות כאן, דירה פה ודירה שם, לאומיות ואזרחות כפולה כדלתות מסתובבות, גם זה מתאפשר תחת הליברטריות המפתה של משטר הגלובליזציה, הזום והרשתות החברתיות במאה ה-21. רבים מהעוזבים שהכרתי התנגדו לכיבוש, מחו נגדו, הכירו בזיכרון הפלסטיני של הנכבה, אבל התייאשו, מצאו מפלט במקום אחר. הם מותירים את אנו שנותרנו מאחור הרחק מאחור, יצורים בודדים במיוחד. אבל כמה מאחור אפשר עוד להיות? לכן אני יושב ומקונן (שוֹלם הצעיר אומר ששפת הקינה היא שפת ההכחדה, שהשפה בצורתה כקינה מכחידה את עצמה),[1] ובחלוף השנים, מבלי שאוכל לסמן קו שבר שאוכל להעיד עליו מפורשות, המזג שלי התאים את עצמו למרחב האפוקליפטי הזה. אט אט הפכתי להיות הומו-סאקר של הנוירוזה המקומית, חרף זאת שמקומי אינו כאן ואינו בשום מקום אחר.
***
האם אנחנו רוצים להיות כדי למות? מדינה שלמה חוסה תחת המורבידיות של מעבר לעקרון העונג של פרויד בשל יצר המוות, משאלת התאבדות קולקטיבית. אנו שנותרנו מאחור חיים במפעל מוות, מכונה לייצור מוות. חורבן הבית הראשון והשני מתברר כירושה גנטית-תרבותית מסוכנת לקולקטיב היודו-ישראלי שמתנהל בזמן העכשיו. עבור גוף ללא איברים דחף השחזור הלטנטי מתגלה כאסון לאור יום, עד השחתה עצמית, עד מוות. המוות אינו נחשק, המוות חושק. האם מה שנכון לנו הוא גורלו של סטפן צווייג שהתאבד בשנת 1942 עם אשתו שרלוטה בבדידות בברזיל? הוא חותם את ספרו “העולם של אתמול”, מוסר את כתב היד למו”ל ומתאבד. וכך מתנסח צווייג של האתמול שמכה על חטא העיוורון שלו ושל חוגו המצומצם: “ההמונים התקוממו, ואילו אנו כתבנו שירים והתווכחנו עליהם. לא ראינו את הכתובת על הקיר, ובשלוות נפש כבלשאצר טעמנו ממטעמיה המופלאים של האמנות, ולא נשאנו עינינו בחרדה לבאות. רק לאחר עשורים, כשהתמוטטו עלינו קירות וגג, הבנו שהיסודות היו ממוקשים זה כבר”.[2]
האם אנו חשים אכזבה או כעס ביחס לאלה שהותירו אותנו מאחור? אכן, קשה לדעת כיצד יתגלגלו הדברים, שהרי אפשר שמחר אנו נהיה אותם הם שהותירו אותנו מאחור. האם אנו נותרים מאחור מכורח או מרצון? נדמה שכורח ורצון הם צמד מוזר, כמו תוהו ובוהו, משורגים זה בזה ללא סימן גבול מובהק, כך שאפשר לומר שאנו נותרים מאחור בעל כורחנו מרצון, וכך אנו נידונים בעל כורחנו מרצון להיות צופים מבפנים ללא שום מרחק אסתטי באסון שלנו ובאסון של השכנים שלנו, לפותים יחדיו במרחב האסון, איש איש ואסונו שבעל כורחו מרצון. אבל ישנם זנים שונים של אנו שנותרנו מאחור – יש מי שנותר מאחור בגאווה, יש מי שנותר מאחור בבושה, אחרים נותרים מאחור בזעם כבוש או בענווה, ורבים אחרים נותרים לעצמם מאחור סתם, ללא רגש מוצהר. כמו כן, לא כל מי שנותר מאחור נותר מאחור, לא כולם מוכנים לשאת על עצמם את התואר המפוקפק הזה, האני הנרקיסיסטי שלהם אינו מוכן לשאת את התואר הזה שמוצמד עליהם בכוח. ומכיוון שמדובר בנקודות מבט שונות ביחס להוויה החברתית, מכיוון שהסיטואציה החברתית היא תוצר מובנה של השתברויות אופטיות מרובות, אזי אפשר לומר שזה לא הם ה”אנו שנותרו מאחור”, אלא שמישהו אחר פשוט זז מאלה ש(לא) נותרו מאחור.
***
אח של אבי היגר מישראל בשנות ה-50 על מנת ללמוד כינור באקדמיה למוזיקה בבריסל, התאהב בזמרת אופרה בלגית ומאז לא שב. הוא השתקע בלונדון ופיתח קריירה בינלאומית ככנר. אחת לכמה שנים הוא ביקר את הוריו המזדקנים. כילד גדלתי לצד הכעס האצור של אבי על אחיו. מעט מאוד נאמר על כך, וממילא הלא נאמר היה משמעותי לא פחות ממה שמלכתחילה כלל לא נאמר. אבי, ששירת בצבא למעלה מ-20 שנה, מעולם לא נותר מאחור, בוודאי לא ביחס לאחיו הכנר. לפני כמה עשורים חבר נעורים שלי היגר לנורווגיה, וכמה שנים לפניו אחיו הגדול היגר לאוסטרליה. מאחורי הפצע מסתתר עוד פצע אשר בחלוף השנים לא נותר בהכרח נגיש לנו, או שאנו פשוט מעדיפים להרפות ממנו. לרבים שנותרו מאחור ישנה סיבה נוספת, ידועה ונסתרת, נוסף על הסיבה המוצהרת, לכך שנותרו מאחור. זו תמצית סוד פני השטח של השפה כשִפְתֵי שפת סוד.
***
לפנות ערב של 4 באוגוסט 2024, שוב מצב חירום בתוך מצב חירום. אני קובע עם חבר לשתות משהו לפני המתקפה האיראנית שעומדת בפתח. העצבים שלי נוסקים, החות’ים, העיראקים וחיזבאללה, כולם מאותתים לאלה שנותרו מאחור שהם לא רצויים כאן, לפחות לא בגלגול הזה של היות ישראלי. כבר אי-אפשר לנשום, כבר אין לאן לנשום, ושום בלון חמצן או מדיטציה לא יעזרו – לא לי. בבוקר אני מדבר עם מיכל שכבר חודש וחצי בברלין, מדלגת בין דירות של חברים, אבל לדאבון ליבה צריכה לחזור לתחילת שנת הלימודים. בברלין היא מפגינה עם עוד קומץ אנשים מול משרדי הממשלה בדרישה שגרמניה לא תמכור נשק לישראל. אני מקנא בה שהיא בברלין, גם מפגינה, גם מדלגת בין חברים, אולי נושמת בחופשיות, ובשביל להירגע משחקת משחקי קופסה עם חברה כמו ילדה. אני מקנא באוויר שלה, מקנא שהיא אולי נושמת בחופשיות. אני רוצה את החמצן החופשי שלה, שם בברלין אשר בעבר הלא רחוק הייתה בעצמה מופת למרחב בלהות א-חמצני. שוב מצב חירום תמידי, אי-אפשר לתכנן דבר, ישראלים לא יכולים לצאת מנתב”ג, וגם לא יכולים לחזור, תקועים בלימבו. שוב ישראל נחשפת כבית כלא של מטה שכולם רוצים להימלט ממנו, כלומר אלה שנותרו מאחור. ובינתיים, בעודי דואג לתרגל נשימה סדירה, עזה מתפוצצת, עולה בלהבות, אנשים רכובים על חמורים, דבר וכינים, עזה או מה שנשאר ממנה. האם מותר לי להלין על כך שאין לי חמצן בזמן שבעזה יש מן העזה? אני כבר לא רואה פנים של אנשים מעזה. הטלוויזיה הישראלית הפסיקה להראות את פניהם, בוודאי בימים אלה שכולם מצפים למטח כבד מאיראן וגרורותיה. מבחינת התקשורת הישראלית עזה מתה מזמן. האם עזה מתה מבחינת אלה שנותרו מאחור? טוב, תלוי איזה אנו מאחור שואלים, שהרי האנו הזה מלכתחילה אינו אחד, הוא מלכתחילה מדומיין, הוא צורת דיבור, הוא מתפרק להרבה מאוד אנִיים אשר בתורם רחוקים מלהיות אחד עם עצמם, כך שגם האני מתפרק בתוכו פנימה, לכל הפחות סכיזופרני, שהרי מלכתחילה השסע אינו מתקיים באנחנו אלא באני. האנחנו הזה מתקיים בתוך מרחב הסכמה מדומיין על מנת לייצר מרחב עצום לא פחות של אי-הסכמה, אשר כמכונת שפה עודפת מייצרת הרבה ניואנסים. האנחנו הזה של האנו שנותרנו מאחור נידון לחיות בסכיזופרניה תמידית במצב חירום כרוני: לא נותר לנו אלא לשפשף את עינינו ולתהות הכיצד הפכנו להיות בשנים שמאז תחילת ההפיכה המשטרית יותר מפא”יניקים מצד אחד ויותר בידיאסניקים מצד אחר; כיצד אפשר לחיות במצב חירום תמידי בדאגה לעצמי היודו-ישראלי, לצד הדאגה המלנכולית לאחר הפלסטיני; באילו להטוטי דמיון אנו יכולים להיות ביקורתיים מבפנים ביחס לאלימות הישראלית לסביבתה, ובאותה נשימה להגן על התנהלותה מבחוץ? האם עדיין אפשר להגן עליה מבחוץ? האם נותר לנו חוץ שממנו אפשר להגן עליה, עלינו? אנו שנותרנו מאחור – קלישאה טרגית מהלכת של לא פה ולא שם. והבושה, בושת הנותרים מאחור שעדים לגודל הזוועה ונותרים משותקים בכל הגוף (בעיקר שרירי הלסת המחוברים לפה), מה יהיה על הבושה, לאן היא תוליך את עצמה בבושתה, מה היא תחולל בנו בעודנו ממדברים את עצמנו במִדבר-דברים אל תוך גלות פנימית? ומיכאל ספרד מספיד את האנחנו במילותיו: “מה תהיה דמותה של חברה שמתוך צדקתה האין-סופית הרגה עשרות אלפים, רובם ילדים, נשים וקשישים?”.[3]
***
אני תוהה איזו בשורה נושא עימו האינטלקטואל שמהגר (או שנשאר), האם הוא דובר בשמה של הצלה פרטית בלבד, בחסות ההבנה שהספינה שוקעת ועתה איש איש לנפשו? איזו הצעה אופרטיבית, מעבר להצלת עצמו, יש לאינטלקטואל עבור הקהילה שהוא עוזב? (כל זאת בהנחה שעדיין נותרו אינטלקטואלים ושנותרה להם קהילה). האין זה בהכרח תפקידו של האינטלקטואל כמגדלור להישאר בזמנים אפלים עם קהילתו באקלים של ניוון מוסרי, כאשר הכול כבר אבוד? האם הכול כבר אבוד? האם דווקא הוא, האינטלקטואל, נועד להיות עד לאסון יחד עם הקהילה? נדמה לי שכל תשובה אפשרית חוסה תחת צילה של מבוכה גדולה.
***
בשיטוטיו המאוחרים כקוסמופוליט, אבל כבר מוטה על הצד כגולה-פליט באירופה שמסרבת להיות ביתו הבלתי מותנה, כמעט על הסף של היות מרושש מההון העצמי שלו כאדם ריבון עם עליית הפשיזם של מוסוליני באיטליה, סטפן צווייג פוגש את הפילוסוף האיטלקי בנדטו קרוצ’ה (“האיש הקטן, הגוץ, בעל העיניים החכמות וזקן התיש, שנראה כבורגני נינוח”), אשר פרש מתפקידו כסנטור והסתגר עם ספריו בביתו בנפולי. זהו קרוצ’ה אשר היה מנהיגם הרוחני של בני הנוער, אבל עתה הסטודנטים שנהו אחר רוחות חדשות הסתערו על ביתו וניפצו את שמשותיו; אולם קרוצ’ה, כפי שמבהיר צווייג, אינו חושש מהם: “בחדריו המלאים ספרים הוא מדבר ללא מסכה וללא איפור, וכך חי האיש בחדר אטום, במעין בקבוק זכוכית, בין ארבעים מיליון בני עמו. בידוד הרמטי זה של יחיד בעיר בת-מיליונים […] היה בעיני משהו מפלצתי ונהדר כאחד”. קרוצ’ה משיב לצווייג על תהיותיו ביחס לכוח הסבל של האינטלקטואל להישאר במקום ולהיאבק על עקרונותיו גם במחיר של הקרבה עצמית, הקרבה עצמית אשר ממנה היהודי צווייג חמק, שכן דווקא “היהודים הצווייגים” לא יכלו להישאר במרחב המחיה שלהם על מנת להיאבק. לפחות זה (או גם זה) נמנע מהם. וכך קרוצ’ה: “דווקא ההתנגדות היא שמצעירה את האדם. אילו הוספתי להיות סנטור היו חיי קלים מדי, וכבר מזמן הייתי אדיש ובלתי עקיב. אין דבר המזיק יותר לאיש הרוח מהיעדרה של ההתנגדות”.[4]
***
אף אחד לא רוצה לנטוש את ההרגלים, את המשפחה, את קירות הבית המזדקנים, את נוחות החיים הבלתי אפשריים. אף אחד לא רוצה להיות מהגר עובר ושב, דג כבד גוף מחוץ למים הטריטוריאליים שלו, חוץ מאלה שדווקא רוצים לעזוב, הצעירים שעדיין מקווים לעתיד טוב יותר, שיש להם כוחות נפש והם יכולים להגר ביודעם שהגירה אינה בהכרח קללה אלא עשויה להתברר כרילוקיישן משחרר. הם יכולים לחלוק פיסות מולדת במקום אחר. אבל לא רק ישראלים עוזבים או מקווים לעזוב, שכן בעשורים האחרונים עשרות אלפי פלסטינים, בעיקר מעזה, עזבו את בתיהם בתקווה למצוא מקום אחר בעולם שיקלוט אותם; הם מבקשים למצוא תקווה חדשה הרחק ממרחב הבלהות ששמו עזה. וזה לא סוד שמדינת ישראל מעודדת את העזיבה הבהולה הזאת. מצב החירום התמידי פועל במחילותיו לגירוש האותנו.
בתוך הדממה של אנו שנותרנו מאחור, אולי יש עדיין אפשרות לקול אחר, לא קול של הצלה גדולה, אלא של אחיזה עדינה זה בזה, מתוך הידיעה שדווקא באבל יש מקום ללידה חדשה. ברשימה האחרונה, מעט אור. דרך הריאיון עם עידן ננסה להבין איפה ניתן לזהות הזדמנות לתקווה ושינוי.
[1] גרשם שלום, “על הקינה ושירתה”, עמ’ 89. הקינות – שירה, הגות ותוגה בעולמו של גרשם שלום. עורכים: גלילי שחר ועילית פרבר. כרמל, 2016.
[2] סטפן צוויג, העולם של אתמול, עמ’ 60. תרגום: צבי ארד. כנרת, זמורה-ביתן, 2012.
[3] מיכאל ספרד, “מה אנחנו נהיה אחרי המלחמה?”. הארץ, 25.12.2023.
[4] העולם של אתמול, כל הציטוטים שלעיל מעמ’ 271.