טלי חתוקהברשימת המשך זו לרשימה שעסקה בביטול שביל האופניים ברחוב מסילת ישרים בשכונת שפירא, פרופ’ טלי חתוקה מתייחסת לתגובות השונות שעלו והציפו את התהליכים העמוקים המתרחשים בשכונה, את הקונפליקטים ונקודות המבט השונות על עתיד השכונה והרחוב.
לעיתים, התבוננות ובחינה של אתר אחד – רחוב, כיכר, בניין מגורים, חושפת את מלוא מורכבותם של החיים בעיר של המאה ה-21. המורכבות בעיר העכשווית באה לידי ביטוי במאבק על חלוקת משאבים ועל סדר היום התכנוני. שיתוף הציבור בפרט ואופי המשילות בעידן הדיגיטלי בכלל מעצימים מאבקים וקונפליקטים, וחוקרים מובילים בעולם רואים זאת כתהליך חשוב וחיובי בחברה בת זמננו. חיובי כיוון שחברה אקטיבית, נתפסת כחברה בריאה וחיונית. אולם אליה וקוץ בה. לא לכל הקבוצות בחברה אותו הון אנושי המאפשר להם לקדם את סדר היום הרצוי מבחינתם, במיוחד בעידן הדיגיטלי.
הרשימה על מסילת ישרים היא הצצה לאירוע, לכאורה מינורי, שינוי תוואי של מסלול אופניים. אך שינוי זה משקף תהליכים עמוקים בשכונה, קונפליקטים ונקודות מבט שונות על עתיד השכונה ועל האתר שנמצא בתכנון ורה-תכנון בשנים האחרונות. אז מה היה לנו?
שביל האופניים המבוטל ברחוב מסילת ישרים (צילום: עמוד הפייסבוק של רון חולדאי)
נקודת המבט החברתית – כלכלית
“הרסתם את שכונת שפירא חבל על השכונה המנהיגים שלנו מסרו את השכונה לזרים על מגש של כסף חבל על השכונה שנולדתי בה”1
“יש הוכחה ששביל האופניים הוא שהרס את המסחר ברחוב?…”
“לפני השביל היו הרבה יותר חנויות פעילות ואיכותיות, הרחוב תיפקד הרבה יותר ברמה המסחרית”
+
חלק ניכר מן התגובות התייחסו לשינויים העמוקים אותה עוברת השכונה. ג’נטריפקציה, עליית יוקר המחייה, הדרה של קבוצות חלשות. שינויים אלו הם חלק קטן מן התופעות שמתרחשות בשכונת שפירא בה קבוצות חברתיות שונות אינן פועלות בהלימה זו מול זו. הנושא המסחרי הוא ממד המשקף את היחסים המורכבים בין הקבוצות. המסחר בכל רחבי העולם עובר שינוי דרמטי והצריכה הדיגיטלית נוגסת באופן ניכר במסחר הקמעונאי. מה נותר? מרחבי צריכה של מזון ופנאי. גם בשכונת שפירא. כאן עולות שאלות רבות. האם צריך לשמר את המכולות והמסחר הקמעונאי עבור קבוצות מעוטות יכולת שאינן יכולות להרחיק עם הרכב הפרטי (שלרוב אין ברשותם)? שאלה נוספת – האם עיריית תל אביב צריכה להתערב בתהליך זה ואם כן באיזה אופן?
נקודת המבט התחבורתית
“שבילי אופניים מיותרים כשמדובר ברחוב צדדי כזה… כשהם לא חלק מרשת שבילי אופניים ולא מנגישים גם את הצמתים למעבר ורכיבה רציפה…”
“שביל האופניים יצר קונפליקטים עם הולכי הרגל, עם המסחר ולפי ספירות תנועה שעשינו שם כשני שליש מתעבורת האופניים נעשה על הכביש או על המדרכה הנגדית… השביל שאורכו 600 מ’ נקטע 8 פעמים… ויש עליו שמש חזקה בשעות אחה”צ בהן הרחוב פעיל הרבה יותר ולכן הרבה מהרוכבים העדיפו לנסוע בכביש או בצד המערבי המוצל…”
+
תגובות רבות התייחסו לנושא של שבילי האופניים ופיתוחם כמערכת. פה עולות שתי סוגיות מרכזיות.
1. תפיסה מערכתית של שבילי האופניים. כל מתכנן תחבורה יצדיק את הצורך ביצירה של רצף תנועתי עבור רוכבי האופניים. בנוסף, עיריית תל אביב נקטה בגישה חד משמעית בנושא התנועתי והחליטה לצמצם את התנועה של כלי הרכב הפרטיים ב-25% בכל רחבי העיר. לכן ההחלטה לבטל את שביל האופניים מעלה תהיות ואינה נמצאת בהלימה עם סדר היום העירוני אותו היא מבקשת לקדם.
2. קונפליקטים בין המשתמשים השונים ברחוב. כיום בציר מסילת ישרים עוברים אוטובוסים רבים, רכבים פרטיים רוכבי קורקינטים והולכי רגל. הקונפליקטים בין כל המשתמשים הללו רבים. המתח בין הולכי הרגל לכל שאר המשתמשים מתעצם ובמידה רבה קשור להיעדר רגולציה מתאימה או רגולציה שאינה נאכפת. המשמעות הא פגיעה בביטחון של הולכי רגל. מגמה זו צפויה להתחזק אלא אם כן עיריית תל אביב תתעשת.
כאן חשוב לשאול – כיצד מגנים על הולכי הרגל יחד עם רישות שבילי האופניים? ואם מבטלים שביל אופניים, האם קיימים שבילי אופניים חליפיים היכולים לתת מענה לביטול הציר הזה? האם זה נכון לקדם מדיניות עירונית ולייצר שינויים/תיקונים מקומיים באתרים ספציפיים? מה היחסים בין התפיסה הכלל עירונית או השכונתית מקומית?
נקודת המבט העיצובית
“כתושב השיפוץ הזה הוא מעליב ולא בגלל שביטלו שביל אופניים, אלא כי הרסו את המדרכה והפכו אותה למסלול מכשולים מכוער. שבועיים אחרי הפתיחה מכונית עלתה על פינת הישיבה… והיא הושמדה. מזל שאף אחד ממילא לא רצה להשתמש בה…”
“רבים היו מוכנים לוותר על השביל בעד מרחב ציבורי איכותי יותר עבור הולכי הרגל, הבעיה היא שכרגע מה שנעשה לא משיג את המטרה… הדבר היחיד והחשוב שחיובי כאן מסתכם בנטיעת עצים”
+
חלק מן הכותבים התייחסו למגמת ה-‘Place making’. מגמה חשובה המחזקת את החשיבות של המקומיות והערך של חיי היום יום. זוהי מגמה המתחזקת בישראל וצפויה להתחזק על רקע השינויים הדמוגרפים- ישראל צפויה למנות 11 מיליון תושבים ב2030 והמאבק על המרחב הציבורי צפוי לגדול.2 אידאלית, רצוי שכל תושב יוכל לרדת מביתו ולשהות מעט במרחב ציבורי איכותי. השאלות הן – היכן יש למקם אתרים אלו? האם כל ציר צריך להיות “מקום”? איך ניתן לשמור על המערכת התנועתית המזינה את המרחבים השונים בעיר ובו זמנית לעודד את היצירה של “מקומות”? כיצד העיצוב תורם לכך? והאם יש מה שנקרא “עיצוב יתר” המייצר מסגרת נוקשה מידי לפעילות במקום? ליצירתיות של המשתמשים?
נקודת המבט התכנונית-משתפת
“האקט הקוסמטי של צביעת שביל האופניים על מסילת ישרים בשיתוף עם התושבים מגוחך להפליא וכמעט מעליב…”
“זה רק מראה כמה מתכנני הערים יושבים באולימפוס ומתייחסים לתושבי המקום בזלזול. שכחו שהתושבים הם בעלי הבית והמתכננים מעצבים את העיר בעבורם ולא התושבים צריכים להסתגל לנפלאות התכנון שנכפו עליהם מלמעלה”
+
בעיני זוהי אחת מן הדילמות המורכבות ביותר בעיר בת זמננו. תכנון משתף אינו בהכרח תכנון מיטיב או צודק עבור התושבים. תכנון משתף כולל, על רקע מחקרים רבים בארץ ובעולם, את קבוצות הכוח הנגישות דיגיטלית, המביעות אמון ברשות המקומית ויודעות להשתמש במשאבים שלה. לעיתים קרובות, הרוב הדומם של התושבים בשכונה כלל אינו מעורב. קשה לי להתייחס לתגובות של שיתוף הציבור ללא נתונים, אולם מניסיוני, כתושבת דרום העיר, וכחוקרת של נושא זה בעידן הדיגיטלי, אני צופה בכאב כיצד הצעירים והתושבים החדשים בשכונה מצליחים לקדם ולהשתמש במשאבים עירוניים לקידום סדר יום קבוצתי, לעיתים סקטוריאלי. מי נעדר? הקשישים, מהגרים, תושבים אשר חוששים מהרשות, תושבים עם אוריינות דיגיטלית נמוכה. אז מה עושים? זוהי בהחלט שאלה מורכבת שמחזירה את הדיון מי קובע מה לעשות עם הטובין הציבורי.
חנות סגורה ברחוב (צילום: אורי אושפיז)
מה שעוד אפיין חלק מן התגובות, זהו הטון. נחרצות מוחלטת. כמעט כל כותב חש שהוא מחזיק בתורה. המציאות מורכבת, והמטרה בניתוח של התגובות לעיל היתה להמחיש את הקושי והמורכבות של שדה התכנון, הנדרש להגיב לתהליכים חברתיים וכלכליים סבוכים. תהליכים אלו בשונה מניסויי מעבדה, אינם בהכרח קורלטיביים. תכנון אינו מדע מדויק, קשה מאוד להעריך השפעות של תופעות אלו על אלו. ניתן לזהות שינויים, תבניות, אבל לא ניתן להסיק סיבתיות, כל מתכנן העוסק במחקר יודע שזה כמעט בלתי אפשרי.
במישור האישי, אני מסויגת מהעיצוב של מסילת ישרים. העיצוב הכללי ואופן מיקום ריהוט הרחוב על הציר נראה לי מאולץ. לא כל מרחב חייב להיות “מקום”. בשכונת שפירא ישנם מספיק מרחבים לקהילה נעימים יותר, נוחים יותר. אולם, תכנון אינו יכול לתת מענה לכולם, להתאים לכולם, השאיפה של המתכננים היא לתת את המענה הטוב ביותר לכמה שיותר משתמשים. האם המתכננים הצליחו בכך? הזמן יאמר. אם כן, נראה שימוש תכוף במסילת ישרים ובריהוט הרחוב שהוצב שם. אם לאו, דין העיצוב יהיה כדין מסלול האופניים, והציר יוגדר ויועצב מחדש.