אלדד גרינפלדרשימה זו סוקרת את המאבק הפנימי המתחולל בפרדס חנה כרכור, שתי מושבות חקלאיות שאוחדו לכדי ישות מונציפלית אחת, סביב רצועת שצ”פ החוצה את לב המושבה. ברקע המאבק הצמיחה והשינוי של המקום. מה יהיה עתיד המקום- מושבה או עיר? וכיצד דילמה זו מתבטאת במתחים סביב ה”וואדי”, הרוצה שחוצה את המושבה?
אזור פרדס חנה-כרכור חווה צמיחה דמוגרפית ועתיד לצמוח עוד יותר. תוכניות לאומיות רחבות היקף, בעיקר בנושא תשתיות דרכים, הגדילו מאוד את הנגישות התחבורתית לאזור. התחזקות אזורי התעשייה בקיסריה, חיפה ויוקנעם תרמו לאפשרויות התעסוקה ועלייה באיכות כוח העבודה. בד בבד התייקרות הנדל“ן מתונה יחסית לעומת אזור המרכז. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה ביישוב משמעותית. כיום, פר“כור היא המושבה הגדולה ביותר בארץ, והמועצה המקומית הגדולה ביותר שלא הוכרזה כעיר.
ההתנגדות לקבל על עצמה את התואר ’עיר‘ נובע, בין היתר, מהרצון הגלוי והמוצהר לשמר את תדמית ה‘מושבה‘. להחלטה להישאר מועצה מקומית יש השלכות רבות (כלכליות בעיקר), אך בינתיים נראה שראשי המועצה והתושבים, דבקים בהחלטתם. לתדמית ה‘מושבה‘ יש מעבר לסיבות וההקשרים ההיסטורים גם חלק מרכזי בבניית תדמית הישוב ותפיסתו העצמית את מעמדו והגדרתו. התדמית של ’ישוב קהילתי בפריפריה‘ שהיה הסטטוס קוו במשך שנים התחליף בנראטיב ודימוי “המושבה” עם גדילת הישוב וכניסה מאסיבית של אוכלוסיית חוץ מהמעמד הבינוני-גבוה. השינוי הדמוגרפי הוליד מאבק פנימי על הרצון להמשיך ולתחזק את נרטיב ה‘מושבה‘ וערער את ההגמוניה של התושבים הוותיקים. התושבים החדשים מביאים איתם דרישות וצרכים זרים לאופי הישוב כפי שהשתמר.
אחד המקומות המובהקים בהם מתקיים מאבק כזה, הוא ה‘וואדי‘, רצועת שצ“פ צרה וארוכה החוצה את לב המושבה. במשך כל חיי המושבה מאז הקמתה, היווה ה‘וואדי‘ (שהוא למעשה, תעלת ניקוז גשמים) מקום ציבורי פתוח לא-מטופל. למעט התערבויות נקודתיות מינימליות נותר השטח בור. בהיותו כזה, הוא שימש ”חלון תצוגה“ של נרטיב המושבה. ה‘וואדי‘ מהווה אזור כינוס לאירועים קהילתיים וחברתיים ובמקביל משמש מרחב ביטוי בלתי-פורמלי של תושבים העושים בשטח שימוש ליצירה, אומנות וביטוי עצמי. בשנה האחרונה, הצהירה המועצה כי בכוונתה להשקיע סכומי כסף גדולים בטיפול ופיתוח ה‘וואדי‘, כדי להופכו לפארק ציבורי. הכוונה לשנות את אופיו הפיזי של הוואדי ובכך להשפיע על מעמדו כמייצג נרטיב ה‘מושבה‘, הביאה תושבים רבים לכדי מחאה. המאבק בין אלו המבקשים לשמור על צביונו הבלתי פורמלי כמרחב לא מטופל לבין אלו הדורשים מרחב מבוקר, בטוח ונשלט נמצא בשיאו. ה‘וואדי‘, הוא מרחב פיזי שהמאבק עליו מייצג מאבק בין שמירה על נרטיב ה‘מושבה‘, לבין מעבר לנרטיב ה‘עיר‘.
ההתפתחות של הוואדי כמרחב ציבורי
ה‘וואדי‘, למעשה תעלת ניקוז מי נגר, מוביל מים מהשדות והשטחים החקלאיים מצפון לפרדס חנה. מרבית השנה התעלה יבשה, ומתמלאת מים רק בעת הצפות חורף. תוואי התעלה והרחובות הסובבים והחוצים אותה היה מונח כבר ב1918, שנים ספורות לפני יסוד המושבה. התעלה ארוכה, אך היא רדודה לכל אורך התוואי שלה ואין לה נקודת התחלה או סוף מוגדרות באופן ברור וחד משמעי: מצפון לפרדס חנה, בעומק השטח החקלאי, נוצרת תעלה מתפתלת, שהופכת ישרה וליניארית כשהיא חוצה את לב המושבה, ומסתיימת בצינור ניקוז גדול המזרים את המים לתעלת בטון תת-קרקעית. בחלק בו התעלה חוצה את האזור האורבני, מתרחבות גדות התעלה ויוצרות קטע שאורכו 750 מ‘ ורוחבו נע בין 60-80 מ‘. הקטע תחום בכבישים מכל צדדיו, והוא משובץ עצים וותיקים לכל אורכו (אורנים, אלונים, דקלים וחרובים). לב שטח ה‘וואדי‘, נקטע ע“י כיכר תנועה (’כיכר ה8‘) המחלקת את ה‘וואדי‘ לשני חלקים: החלק הדרומי והחלק הצפוני. לכל אחד מהקטעים אופי שונה בהתאם לפעילות המתרחשת בדפנות הרחוב (איור 2). בחלק הדרומי, דפנות הרחוב התוחמות את ה‘וואדי‘ הם של בנייני מסחר. בין הפונקציות הנמצאות על גדות הדפנות הדרומיות ניתן לציין את מתחם השוק ההיסטורי, ’בית פרדס‘, חדר כושר, מרכול ובתי מסחר נוספים. בחלק הצפוני, דפנות הרחובות התוחמים הם של בתי מגורים, למעט ה‘אמפיתאטרון‘ (מבנה היסטורי שנבנה ב1935, וכיום ללא שימוש) ומבנה בשימוש תנועת נוער. אחדים מבתי המגורים הם מבנים היסטוריים מקום המושבה. רובם מבנים בני קומה אחת הממוקמים בחלק המגרש הקרוב ל‘וואדי‘.
’כיכר‘ ה8‘ מהווה גבול שבין אזור המגורים מצפון לאזור המסחר בדרום. לדבר השפעה על אופן התפקוד וצורת הפעילות, המתרחשת בתווך שבין גדות התעלה לבתים והבניינים (איורים 5,6,7 חתכים טיפוסיים). בחלק המסחרי, השטח שבין הבניינים לגדה מכיל חניות רכב בלבד. בחלק הצפוני, התושבים הגרים בסמיכות לדפנות רואים בכביש הציבורי, דרך גישה פרטית לביתם. הדבר מתבטא בכך שהם מציבים שילוט וולנטרי (למשל שלט ’האט‘ שהוצב ביוזמת תושב) וספסלים, ומעמידים ציוד פרטי בשטח הציבורי . האירועים בדפנות מפעפעים פנימה אל תוך ה‘וואדי‘, ופולשים אל תוך השצ“פ שהוא שטח ציבורי במובהק. הניכוס של השטח הציבורי ע“י ידיים פרטיות מזדחל דרך הרחובות, שהם צירי מעבר ציבוריים, כלומר, פתוחים לשימוש הציבור כל עוד נעשה בהם שימוש של מעבר ללא הפרעה. במרחבי המעבר ניתן למנות גם שני גשרים להולכי רגל שהציבה המועצה מעל התעלה. ניכוסו הפרטי של השטח הציבורי חודר ומתבטא בהקמת ’זולות‘, מתקני שעשועים מאולתרים בשטח הציבורי, ואף תחזוקה וולונטרית פרטית של השטח (שתילת עצים ובניית גשרי עץ). בשטח הציבורי קיימים אזורים שמיועדים לניכוס מזדמן. כאלה הם למשל מגרשי הפטאנק, מתחם שולחנות קק“ל שהציבה המועצה ואמפי קטן שנבנה בפיתוח נופי על גדת התעלה. אלו מיועדים לכך שקבוצות מוגדרות יעשו בהם שימוש וינכסו את המרחב המוגדר לעצמן. כיכר ה8 וכיכר נוספת בחלק הדרומי של הוואדי, הם שטחים ציבוריים מופקעים, משום שהם ציבוריים במהותם אך מופקעים משימוש הציבור. למרות ששתי הכיכרות ממוקמות בנקודות אסטרטגיות לאורך השצ“פ, צורת התכנון שלהם מונעת כל שימוש ציבורי בהם. המרחבים המופקעים מונעים אפילו שימושים מתריסים ומחאתיים (כמו הפגנות), שיכולים להתקיים במקומות רגישים מבחינה בטיחותית או חוקית. מרחב ציבורי מופקע נוסף הוא מבנה האמפיתאטרון ההיסטורי, שעומד סגור במפני הציבור. בעוד החלק הצפוני מתאפיין בבתי מגורים שהם שטח פרטי מובהק, הבניינים בחלק שמדרום לכיכר ה8 הם בנייני מסחר המייצרים מרחב פרטי-מסחרי פתוח לציבור. בנייני תנועת הנוער, הם מרחב ציבורי שאינו ציבורי. אומנם השטח והתכלית הם ציבוריים, אך השימוש בשטח מוגבל לחלק קטן ומסוים בציבור הכללי. כיכר ה8, על אף שהיא קוטעת את רציפות הוואדי, היא מהווה את נקודת הליבה של המתחם. בכיכר מצטלבים הרחובות, הכיכר מחלקת את הוואדי לשני חלקים (אזור מוטה מסחר ואזור מוטה מגורים), סמוך לכיכר מבני הציבור ומהכיכר ומזרח נמתח רחוב הבנים, ציר שלאורכו פונקציות ציבוריות-עירוניות חשובות. היותה כיכר ה8 ליבה, בא לידי ביטוי בריכוז מגוון סוגים של שטחים ציבוריים, לרבות צירי מעבר, אזורים של ציבוריות מזדמנת ומקומות שהם סמי ציבוריים וסמי פרטיים. ככל שמתרחקים מכיכר ה8, כך הולכים ומתמעטים מגוון המוקדים. תופעה נוספת בה ניתן להבחין במרחב, היא פעפוע דפנות הרחוב אל הוואדי. ככל שהדפנות הן פרטיות יותר, כך קיימים יותר מוקדים של ניכוס המרחב הציבורי. ככל שהדפנות הן מסחריות יותר, כך הולך ומתמעט הניכוס של המרחב הציבורי, עד שהוא הופך לסוג מרחב שניתן לכנותו ‘מרחב של אף אחד‘: ככל שהדפנות הופכות מסחריות יותר, כך מתמעט הניכוס, והמרחב הופך יותר ויותר ’של כולם‘, עד שנדמה שנחצה גבול מסוים, ממנו הוא הופך למרחב של ’אף אחד‘. הביטוי הפיזי של מרחב שאינו שייך לאיש יהיה לרוב זבל והזנחה. המצב הזה הוא הפוך מהמצופה: תא השטח המאופיין בחזיתות מסחריות הוא קטן יותר מהחלק הצפוני, עוברת בו כמות אנשים גדולה יותר (שמספקת יותר ‘פיקוח אזרחי‘) ולכן ניתן היה לשער שדווקא החלק המסחרי יהנה מתחזוקה גבוהה יותר. אך מרגע שהמקום הפך משטח ’של כולם‘ לשטח ’של אף אחד‘, ניתן להבין מדוע ככל שהמתקדמים צפונה אל תוך השטח הגובל במגורים, האזור הופך נקי ומתוחזק יותר, וגם מנוכס יותר.
בעזרת חתכי הוואדי, ניתן להבין טוב יותר את המורכבות של תתי המרחבים, מהם בנוי המרחב הכולל. גובה החזיתות (2-4 קומות בחלק המסחרי, קומה אחת באזור המגורים) וצפיפות הבינוי (גבוהה בחלק המסחרי, ונמוכה באזור המגורים) מכתיבים את אופי המקום. צירי התנועה דומים ברוחבם, אך באזור המגורים הופקע קטע משטח הדרך הציבורית, והפך לאזור שהוא סמי ציבורי-סמי פרטי. זהו מרחב של שינוי, המגשר בין השצ“פ שהוא אזור ציבורי מובהק למגורים שהם שטח פרטי מוחלט. הבתים עצמם נסוגים מקו המגרש, אך התפיסה היא דומה לבתים הבנויים ב‘קו 0‘ לרחוב. השטח הפרטי מתחיל בגבול המגרש ונוצר ניכוס מסוים של רצועה. הביטוי המרחבי של ניכוס כזה הוא חניית רכב על גדות הכביש (ולא בתוך חניות ייעודיות פרטיות בשטח המגורים), מתקני מחזור וקומפוסטרים שהוצבו ע“י התושבים לשימושם הפרטי, שילוט שהוצב וולונטרית אך פונה אל כלל הציבור וגם ציוד פרטי שמאוחסן דרך קבע בשטח הציבורי.
למעט טיפול נקודתי במפגעים, היעדר טביעת הרגל של השלטונות בשטח יוצרת תחרות בין ציבורים שונים על שליטה טריטוריאלית במרחב או נטישה מוחלטת של השטח. נטישת השטח, הופכת אותו ל‘מרחב של אף אחד‘ (איור 8,9). הגבול בין השצ“פ המובהק לשטח הנטוש אינו קו מובהק, והביטוי הפיזי שלו בשטח הוא גבול כמעט בלתי נראה בין האזור שבו הציבור משתמש לאזור שבו הציבור אינו משתמש, ובו הזבל נערם והצמחייה גדלה פרא, באופן שנדמה כאילו גם הממסד ויתר על השטח. החלוקה המרחבית הזו, מספקת הסבר למצב שבו אירועי שיא קהילתיים וולונטריים (שאינם נתמכים או מאושרים ע“י המועצה) כמו ה“שיקשוק“, מתרחשים מצפון לכיכר ה8 באזור הנתפס כציבורי, למרות שהוא תחום דפנות מגורים, ולא בחלק הדרומי התחום דפנות מסחר שהוא לכאורה ציבורי ”יותר“. ’כיכר ה8‘ הוא אזור שאינו מיועד הליכה ומרוכזים בו מתקנים ותשתיות. אופיו וצורתו מונעים מהציבור להשתמש בשטח. לא ניתן להגיע אליו באופן בטוח (אין מעברי חציה) ואין מה לעשות בו. בדומה לרצועת החניה בחלק המסחרי המהווה אזור מעבר בין המסחר לשצ“פ, קיימת רצועה המפרידה בין בתי המגורים לשצ“פ שהיא חצי פרטית-חצי ציבורית. השטח משמש גם לניכוס מזדמן של חניה, אבל גם להצבה של רכוש פרטי ושילוט וולונטרי. עם ההתקדמות צפונה לעומק השצ“פ המוקף מגורים, הולכים ומתרבים בהם מתרחש ניכוס פרטי של השטח הציבורי. גם כשהתכלית היא לכאורה לרווחת הציבור, היא נעשית ע“י אדם פרטי.
קונפליקטים בין ציבורים שונים
היעדר תחושת האחריות וקיומו של ”בעל בית“ בשטח במשך שנים רבות, יצר חלל שהתמלא דרך תחרות בין ציבורים עם תפיסות, צרכים, רצונות ושאיפות שונות. התחרות השקטה בין הציבורים, הפכה בשנה האחרונה למאבק גלוי של ממש עם הודעת המועצה על כוונתה לערוך תכנון מחדש והסדרה למקום.
שטח ציבורי פתוח לשימוש הכלל: אחת לחודש, מתקיים שוק יד 2 ותוצרת בית ע“י ועד תושבים. השוק אינו זוכה לתמיכה או אישור מצד המועצה, והוא מתנהל באופן עצמאי בשטח ציבורי. לכאורה מתקיימת כאן פעילות ציבורית בשטח ציבורי, אך עצם קיום השוק הוא ניכוס של השטח ע“י קבוצה מצומצמת עבור מטרה שהיא הגדירה כחשובה. ניכוס זמני של שטח מתקיים כל העת, ולמעשה שצ“פ איכותי הוא מיועד לניכוסים מזדמנים שכאלה (למשל פיקניק או אירוע משפחתי המתקיים בשטח). אך היקף האירוע של ה‘שיקשוק‘, השטח הציבורי שהוא מפקיע והעובדה שאינו מתקיים בהיתר, יוצר קונפליקט בין קבוצות קטנות המעוניינות לעשות בשצ“פ שימוש לעצמם לבין האירוע הגדול שמונע כל תכלית אחרת בשטח ומכתיב כללי התנהגות מסוימים.
ניכוס קבוע של שטח ציבורי: היעדר הסדרה יוצר ‘וואקום ניהולי‘ והתושבים הגרים לוואדי בסמיכות נקראים לפעולה. התהליך מתחיל בפעולות פשוטות, יומיומיות לכאורה חסרות משמעות: חניית הרכבים לצד הכביש ולא בתוך החניות הפרטיות בשטח המגרש, הקמת פינות איסוף גזם מאולתרות, התקנת גופי תאורה המאירים את הרחוב בחזית הבית. התהליך ממשיך בהצבת מתקנים פרטיים (קומפוסטרים, פינות איסוף גזם פרטיות, שילוט המכוון אל בית העסק ומוצב ברחוב). אט אט, הפעולות של הידיים הפרטיות חודרות פנימה לעומק השטח הציבורי, תושבים מציבים בעומק שטח הוואדי מיצגים אומנותיים מעשה ידיהם, מקימים גינות קהילתיות התוך השצ“פ, שותלים עצים ומטפחים את גדות הוואדי ואף מקימים מתקני שעשועים ופינות מנוחה. כל זה נעשה מתוך רצון ”לתת לקהילה“, אך למעשה גורע מציבוריותו של המקום והופך אותו ל‘חצר האחורית‘ של הבתים הגובלים.
מאבק על הסדרת השטח: בתחילת השנה הכריזה המועצה המקומית על הפניית מקור תקציבי גדול, להליך תכנון והסדרה בוואדי. הדבר זכה להד תקשורתי בעיתונות המקומית ועורר תושבים רבים להגיב ברשתות החברתיות. הוואדי נתפס כשטח לא פורמלי המייצג את אופי המושבה. לדעת הנאבקים, יוזמות לפיתוח עלולות לקלקל את תדמית הישוב ולפגוע בתחושת הקהילה הייחודית שבו. פרסום בחירת המתכנן עבור השטח, קרה בסמיכות לאירוע רגולטיבי משמעותי אחר: המועצה הכריזה שמסורת השקשוק, המתקיים מזה 15 שנה, תיעצר ולא תוכל להמשיך ללא עמידת מארגני האירוע בתקנות העזר העירוניות ובחוקי המדינה השונים (לרבות השכרת אנשי אבטחה, גידור השטח, בדיקת תו ירוק, הצבת אמבולנס, קבלת אישור כבאות והצלה, ואישור משרד הבריאות לדוכנים המוכרים מזון). משמעות ההחלטה היא מכה קשה ל‘שיקשוק‘ בצורתו המקורית, בו הוא התקיים בארגון ספונטני של תושבים. בראיון שנערך עם ראש המועצה, היא אמרה שאין באפשרותה להתעלם מאירוע גדול ובלתי חוקי המתקיים בשטחה ואין ביכולתה לשאת באחריות לנזק, העלול להיגרם בשל אי עמידה בדרישות וביצוע ללא אישורים. הסדרת השטח נעה בשני מישורים: הראשון, פיתוח פיזי של השטח (תאורה בלילה, מעקות, שבילי אופניים ומדרכות, הצבת מתקני משחק, למשל). השני, הצבת בתי קפה ומשאיות מזון בוואדי. זו למעשה הפרטה של חלקים מהוואדי והעברת זכויות הפעולה באותם חלקים לידיים פרטיות, שיעשו זאת למען רווח כלכלי. המפעילים הפרטיים של אותם דוכנים/בתי קפה, יפעלו לשמירה על סביבה נקייה ומזמינה ועל רווחת התושבים במקום. שני המהלכים: פרסום תחילת תכנון הוואדי ודרישת אירוע ה‘שיקשוק‘ לקבל אישורים ולעמוד בסטנדרטים מקובלים של אירוע רגיל, יצרו זעם רב בקרב התושבים שראו בוואדי פיסה אחרונה של טבע בלתי מופר בלב הבנייה המתעצמת, ודוגמא לאופן שבו חיי הקהילה המיוחדים של פרכ“ור צריכים, לדעתם, להתקיים. את מגוון דעותיהם של התושבים בדקתי דרך חקר השיח ברשתות החברתיות ובביצוע שאלון בקרב כ115 נשאלים.
על מה ולמה נאבקים?
המועצה המקומית מתנגדת ליוזמות תושבים שאינן מאושרות. המועצה דורשת עמידה בסטנדרטים והנהלים המקובלים על מנת שתוכל לאשר קיומו של אירוע ציבורי. היא מעוניינת לפתח את הוואדי באופן שיכניס לתוכו שחקנים מסחריים וכלכליים (דוכני מזון, בתי קפה) וזאת כדי להטיל עליהם את מלאכת תחזוקת השטח, להניב לקופת המועצה הכנסה נוספת, ולהפוך את הוואדי ממקום לא מטופל למקום בעל חשיבות אזורית. היציבות והוודאות דרושים גם עבור השגשוג הכלכלי ומקסום הרווח של השחקנים היזמיים שנכנסים למרחב הציבורי. הרגולציה, מסדירה אילו פעילויות מקובלות בשטח ואילו לא, באיזה שעות הן יתקיימו ובאיזה אופן, ומגבילה את הפעילויות לתאי שטח מסוימים ומתנה את עצם קיומן בעמידה ברגולציה ובחוקים שנקבעו. לדוגמה המועצה המקומית מנסה להפסיק את פעילות ה‘שיקשוק‘ כל עוד זה אינו עומד בחוקי המדינה ובחוקי העזר העירוניים. חידוש הפעילות יתאפשר, כך לפי המועצה, רק אם ימולאו התנאים שדורשים המדינה והמועצה המקומית. ישויות מסחריות ממוסדות וקבועות, המקבלים עדיפות חד משמעית על פני סוחרים קטנים ותושבים הבאים להציע את מרכולתם באופן מזדמן. הם נדרשים לענות על אותם חוקים ומגבלות אך אינם נהנים מהקביעות, מהתשתיות וההכרה שהנובעת מהסכמי ההפעלה והזכיינות עם המועצה, מהם נהנים בעלי בתי הקפה הקבועים.
מצד התושבים, המאבק על הוואדי הוא מאבק על הגדרה עצמית. הדבר עולה מהתשובות שניתנו לשאלונים שהופצו במסגרת העבודה. אומנם אין תמימות דעים ברורה לגבי אופן הפיתוח שהציבור היה רוצה לראות בוואדי, והנסקרים נחלקו בדעותיהם על מידת הפיתוח. אך הרוב הגדול אמר שהרגישות בוואדי היא גדולה מאוד, בשל משמעותו החברתית, התדמיתית ולכן הנרטיבית עבור הישוב. התושבים היו רוצים רמת שירותים טובה יותר (שתתבטא בטיפוח צמחייה, ניקוי ותחזוקה, וגם הצבת שירותים, פחים, ספסלים וברזיות) אך בד בבד היו רוצים לשמור על האינטימיות והאותנטיות של הוואדי כפי שהיא היום. התגובות לביטול ה‘שיקשוק‘ וכוונות הפיתוח בוואדי, מצביעות על כך שהציבור רוצה שחופש הפעולה המוחלט שיש לו היום – ישמר. עם זאת, הציבור אינו אחיד בזיקה שיש לו כלפי השטח. תושבים וותיקים מחזיקים ברגש נוסטלגי עמוק כלפי נרטיב ה‘מושבה‘ ומעוניינים לשמר אותו ויהי מה. תושבים חדשים, משוחררים מההגדרה הזו ודווקא רוצים לראות התפתחות, שינוי והתאמה לדרישות החיים של מקום גדול מרובה תושבים.
על כיוונים אפשריים לשינוי המרחב, ברשימה הבאה.