יואב מאירי מדי שבוע הביאו צילומיו של יואב מאירי, שהתפרסמו במדור ‘מהנראה בעירנו’ של אורבנולוגיה, את מה שהוא מזהה כסגנון הבינוי הישראלי: הבנייה הספונטית מרובת התוספות. לא של האדריכלים אלא של הדיירים המוסיפים שכבות לבניינים ולנוף העירוני. ברשימת הסיכום הוא מסביר את אהבתו לפרטאץ’ המקומי
כיום, על רקע תכניות פינוי בינוי, תמ”א 38 (על כל המהדורות והסעיפים שבה), ומסלולי התחדשות עירונית המקדמים החלפת בניינים, מתחזקת ההכרה שהמרכיב המבני היציב והדומיננטי ביותר בנוף העירוני לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל הוא שכבת ה”פרטאצ'”: הבנייה הספונטאנית, העוטפת את הבניינים ומכוננת את נראות הערים.
בניינים באים והולכים, והפרטאצ’ לעולם נשאר.
מאור הגולה (צילום: יואב מאירי)
אני מתגורר ועובד בדרום תל אביב מעל ל- 20 שנה. למרות הזמן שחלף, הנוף שסובב אותי לא מפסיק לענג ולעורר אותי. אני עדיין מסוקרן ומשועשע מהיצירתיות והתעוזה שמאפיינת את הבנייה הספונטאנית הישראלית.
השכונה שלי (קרית שלום) הוקמה בשנות ה-50 כשכונת שיכונים מודרנית ומסודרת, וכיום היא מרקם אקלקטי, מגובב ורציף. אני מתגורר בבניין שעבר תוספות על תוספות של תוספות, חלקן מתוכננות ואחרות מאולתרות, עד שקשה לדמיין את צורתו המקורית. זו האסתטיקה בה אני מרגיש בבית.
דרך הטייסים (צילום: יואב מאירי)
מסילת ישרים 6 (צילום: יואב מאירי)
ההכשרה שלי כאדריכל וגיאוגרף כוונה אותי להתייחסויות אקדמיות לנושא. חקרתי וכתבתי (גם כאן באורבנולוגיה) על הבנייה הלא פורמאלית בישראל, על היבטיה החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והסמיוטיים. בעיסוקי כמרצה לאדריכלות, ההנחיות לסטודנטים שלי משובצות בדוגמאות מתוך הלקסיקון של הבנייה הספונטאנית ובהכוונות לשימוש בפוטנציאל העיצובי והפונקציונאלי הטמון בה. גם בחיי היום יום המקצועיים, בפרקטיקה שלי, אני מנסה להטמיע את התובנות שלי מהשפה העשירה והפואטית הזו בבניינים שאני מתכנן.
אבל מעל הכול, אני אוהב להתבונן בארכיטקטורה הזו, לדמיין את הרצונות, הצרכים, הגחמות והחלומות העומדים מאחוריה.
הסדרה הזו ,שמסתיימת עד הודעה חדשה, היא תוצאה של האהבה הזו.