התנגדות למשטר קורונה סמכותני:פוליטיקה מרחבית, פרפורמנס ואמנות בתנועת המחאה

דווקא בתקופת הקורונה שבה הפעילה הממשלה משטר סמכותני ונדרשנו להסתגר בבתים, התקיימה מחאה יצירתית ומגוונת במרחב הציבורי. החוקרת ד”ר יעל אלואיל מנתחת את הפרקטיקות של המחאה ורואה בהן התנגדות למשטר הקורונה באמצעות פוליטיקה מרחבית. ¹ רשימה ראשונה בסדרה

מגפת הקורונה התפרצה בישראל בשלהי פברואר 2020. בסוף מרץ, בעקבות הקרבן הראשון, הוחל מצב חירום במדינה, בדומה לארצות אחרות ברחבי העולם. החל מה- 19 במרץ, שבועיים אחרי סבב הבחירות השלישי, אכפה ממשלתנתניהו סגר מלא בישראל ובפלסטין בעקבות התפשטות הקורונה, והסגר נאכף בדרגות חומרה משתנות עד אפריל 2019. בשיאו של הסגר, תחת ההכרזה על מצב חירום והעברת “חוק הקורונה הגדול”, נאסר על אנשים להתרחק מביתם מעבר לרדיוס של מאה מטר, איסור שהשב”כ אכף באמצעות איכון לוויני (שפרן גיטלמן ומרגלית 2020; Halbfinger, Kershner, and Bergman 2020; Shwartz Altshuler and Aridor Hershkowitz 2020). ² בתחילה, הציבור קיבל את ההגבלות על חופש התנועה, ההתקהלות והעיסוק כאמצעים קיצוניים, אך נחוצים לטובת בריאות הציבור. אלא שבהדרגה, יותר ויותר מתושבי ישראל הביעו ספק בנחיצותן של ההגבלות על חופש התנועה והשלכותיהן הסמכותניות. אקטיבסטים מנוסים החלו להשמיע את הקריאה: “דיקטטורה יותר מסוכנת מקורונה”, והקריאה צברה מומנטום הולך וגובר בשיח הציבורי. ביולי 2020 התפרצו מחאות ציבוריות גדולות נגד המשטר הסמכותני של נתניהו, בקריאה להתפטרותו (AlJazeera 2020).

תולדות המחאה הפוליטית בארץ עוגנו במרחב הציבורי, וכללו צעדות מחאה והפגנות ענק בככרות ציבוריות, מחאות שֶׁבֶת (sit-ins) והקמת מאהלים (Hatuka 2010; Yiftachel 1997; Herbst 2013; Zysberg 2018; Hartal and Misgav 2020; Ṿais and Weiss 2011; Hatuka 2018). מחאת הדיור של שנת 2011 התאפיינה בהיבט מרחבי מובהק: עשרות מאהלים צצו באופן ספונטאני במרחבים הציבוריים בכל רחבי המדינה (Marom 2013b; Allweil 2013; Schipper 2017; Alfasi and Fenster 2014). האוהלים של 2011 הפכו לסמל תרבותי ופיסי של קשיי הדיור, וגישרו בין מאבקי העבר של קבוצות דיור בסיכון בחברה הישראלית-פלסטינית לבין המחאה דאז, שהפכה לתנועה חזקה של סולדיריות אל מול הנאוליברליזציה של הדיור (Allweil 2016). ועדיין, נדמה כי המחאה הפוליטית בעידן הקורונה היא ייחודית: מחאה המגיבה להגבלות מרחביות סמכותניות, תוך כדי שהיא עצמה מתחוללת במרחב הציבורי.

בימים אלה, התגובות חסרות-השקט לפעולות האנטי-דמוקרטיות של נתניהו בזמן משבר הקורונה רחוקות מלהסתיים, הן בישראל והן בפלסטין. לאור זאת, בחיבור זה אגביל את ניתוחי למספר ביטויי התנגדות מרחביים וחזותיים המשמשים את המוחאים בערי ישראל. במחקרי אני נסמכת על מסורות הלקוחות מחקר תולדות האמנות, הגיאוגרפיה הפוליטית והלימודים האורבניים על-מנת לנתח מקרה בוחן משמעותי המייצג תופעה שהיקפה חורג מן הדיון הנוכחי. אני בוחנת את המחאה כתופעה מתמשכת ומתפתחת על ידי זיהוי וסקירה של דרכי פעולה מגוונות במרחב הציבורי, המבקשות להתנגד לצעדים סמכותניים. בפרט, אני בוחנת כיצד משתמשים במרחבים ציבוריים על-מנת להביע מחאה, ומתמקדת במיצגים חזותיים, בוידאו ובפרפורמנס. מבחינה מתודולוגית, מחקרי מושתת על התבוננות במשתתפי המחאה, ראיונות עם אקטיביסטים, ניתוח אמנותי-היסטורי של אוצר המלים החזותי-מרחבי של רכיבי המחאה, ומיפוי של הרשתות החברתיות בין החודשים פברואר ליולי 2020. 

מבידוד ביתי למרחב הציבורי

בתחילה, הציבור התייחס לבידוד הביתי בן-החודש (במהלך הסגר באביב 2020) כאל צעד חיוני לשמירה על בריאות הציבור, לנוכח הדימויים המטרידים שהגיעו מאיטליה ונאומיו היומיים של נתניהו בטלויזיה, שחזה אלפי מקרי מוות. אף על-פי כן, ישראלים רבים הביעו את השקפתם על-אודות חומרתו של הסגר ועל השפעותיו המוזרות באמצעות תיעוד גיאוגרפי: הריקנות האפוקליפטית של הרחובות במרכז תל אביב; המוגבלות שברדיוס מאה המטר; והחומרה שבשמירה על ריחוק חברתי מבני המשפחה. בימאיות הדוקו נעמי מרוז, אמילי שיר סגל ודנאל אל פלג הפיקו סדרה של סרטונים תיעודיים תחת הכותרת “מאה מטר”, בהתבסס על צילומים מזמן הסגר ששלחו להן אנשים מרחבי הארץ. לדברי דנאל: “פתאום יש הזדמנות להסתכל ממש מקרוב על המרחב הזה, שהוא בדרך כלל פשוט הדרך שלך החוצה מהבית לאנשהו …חשבנו שיהיה מעניין לאסוף נקודות מבט של אנשים על המרחב הזה, כמו פסיפס” (פלג רותם 2020; מרוז ואחרים 2020). 

מגבלת הסגר “פתאום נתנה לגיטימציה לפחדים שהיו שם עוד קודם. אנשים שמפחדים להתרחק מהמשפחה, אנשים שמפחדים שיסגרו עליהם, דברים שקודם לדבר עליהם היה מופרך אבל עכשיו הקורונה הפכה אותם לפחדים ממשיים – מדיבור על פחד מאוד תיאורטי הכל השתנה”, הסבירה דנאל (פלג רותם 2020). סרטי דוקו קצרים, כמו אלו שצילמו ברחובות הריקים של תל אביב אמן הפרפורמנס שושקה אנגלמאייר והצלם נדב צופי, מתעדים את האבסורדיות והסטאטיות המטרידה שבעיר שנשללה ממנה הפעלתנות הצפופה שלה; הם מתעדים גיאוגרפיה של עירוניות ישראלית שאין בה אזרחים (אנגלמאייר 2020א; 2020ב; Zofi 2020). סרטי הדוקו המגוונים האלה משקפים תחושה קולקטיבית של מצב חריג, אבנורמלי, הנובע מן האיסור על התקהלות ועל מעשים מובנים מאליהם כמו קניות, עבודה, טיול, תנועה ונסיעות בעיר. נקודות המבט האזרחיות הללו, המתעדות את ההגבלות הקיצוניות על חופש הציבור, משקפות גם הצהרה סמויה, אך חד-משמעית, בנוגע לאופיה הזמני של סמכותנות שכזאת.

אחת מן האופוזיציות לצעדים הסמכותניים החדשים בעקבות מגפת הקורונה קמה עם מחאת הדגלים השחורים. אחת מן המארגנות הראשונות של המחאה הייתה שקמה שורצמן-ברסלר, מדענית בכירה ממכון ויצמן, שזיהתה בגלוי את הצעדים הסמכותניים כזרז העיקרי למחאה:

“ישבנו בבית בסגר בעקבות הקורונה, ואסור היה להתקהל, ובכל זאת היינו חייבים לעשות משהו לגבי מה שקורה בכנסת: ביטול הוועדות הפרלמנטריות וכל מה שקרה. ראינו תהליכים רעים שמתקדמים במשך השנים. ישבנו בבית וראינו אותם. אבל באותו יום, בסגר, ישבתי עם האחים שלי וההורים, ודאגנו שנתניהו יסגור את בתי המשפט כדי להימנע מלעמוד לדין. אבא שלי אמר: “אין סיכוי!” אבל באותו לילה סגרו את בתי המשפט. וזהו זה: היה ברור שנחצה קו אדום, והיינו חייבים לעשות משהו. הסגר היה משמעותי. בימים רגילים של שגרת עבודה ומחקר בקושי אפשר למצוא זמן למחאה, אבל מאז שאנחנו בבית החלטנו לפעול” (ברסלר, תקשורת אישית, 28 ביולי 2020).

האחים שורצמן השתמשו ברשתות החברתיות שלהם כדי לארגן שיירת רכבים לירושלים. על הרכבים התנוססו דגלים שחורים שהכריזו על הרמת “דגל שחור”, פשוטו כמשמעו, כנגד הפעולות של ממשלת נתניהו (JPC 2020). “אנחנו גרים רחוק מירושלים, ואחרי הכל המכונית היא חלל שמאפשר ריחוק חברתי, אז השיירה התארגנה בספונטאניות” הסבירה ברסלר (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020). מחאת הדגלים השחורים ארגנה עוד שלוש שיירות כאלה, “מפגינים נגד החלשת הכנסת בצל הקורונה”, שכללו 1800 מכוניות ואלפי אנשים. הם הצהירו: “אם לא נתעורר, זה הסוף של הדמוקרטיה” (יאירי-דולב, תקשורת אישית, 30 ביולי 2020; בריינר 2020).

“המכונית מגבילה”, אמרה ברסלר, “אי אפשר לבטא את עצמנו ככה. הבנו שאנשים צריכים מוצא למחאה שלהם, והצעד הבא היה למצוא דרכים שיאפשרו לאנשים להביע את שעל לבם” (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020). מחאת הדגלים השחורים ארגנה מספר הפגנות במרחבים ציבוריים, שאושרו על ידי המשטרה לאור הזכות להפגין, ובתנאי שהמפגינים יסכינו לתקנות הקורונה וישמרו על ריחוק חברתי של שני מטר בין המשתתפים. אחד מן המפגינים ביים “משמר כנסת” אזרחי, שכלל כמאה לובשי חולצות שחורות ועליהן המלה “דמוקרטיה”, אשר עמדו עם הגב לבניין הכנסת, תוך שהם שומרים על מרחק בן שני מטרים זה מזה (הדגלים השחורים 2020). “ככה תפסנו את העין של השלטון והם התחילו להתקיף אותנו”, הבחינה ברסלר (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020).

יותר ויותר אזרחים הצטרפו לתנועת המחאה כדי למחות על התקנות הסמכותניות של שלטון נתניהו, ותנועת הדגלים השחורים ארגנה הפגנות גם בכיכרות עירוניים בתל אביב, המהוות מעין ברירת-מחדל לאזורי מחאה לאורך ההיסטוריה הישראלית (Hatuka 2010; Marom 2013a). כפי שברסלר הסבירה, “התחלנו בככר הבימה, ועברנו לככר רבין כי היו יותר מדי מפגינים ולא הצלחנו לשמור על ריחוק חברתי בככר הבימה, הקטנה יותר” (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020). המארגנים סימנו “איקס” על רצפות הככר כדי שאנשים יעמדו על הסימונים וישמרו על תקנות הריחוק החברתי, כדי להמנע מהדבקות וכדי לשמור על חוקיות האירוע. בערך אלפיים אזרחים מילאו את ככר רבין ב- 18 לאפריל, והתארגנו בהפגנה מסודרת, שצילומיה הופצו ברחבי העולם (Breiner 2020) (ר’ איור 5).

מחאה במרחבים ציבוריים דורשת ריבוי פעולות לאורך זמן, כגון התאספויות אזרחיות ממושכות או חוזרות ונשנות. באופן היסטורי, מחאה ציבורית כזאת באה לכדי ביטוי בישראל בהקמת מחנות האוהלים בשנת 2011, במחאה על מצוקת הדיור, וכן בשפע הפגנות המוניות נוספות בהובלתן של מספר תנועות אזרחיות (Hatuka 2018; Monterescu 2016; Yiftachel 2000). האופי החוזר של המחאות האלה אינו ייחודי לישראל, אלא ניכר גם במחאות שאפיינו את התעוררות האביב הערבי (Rabbat 2012; Beier 2018; Ramadan 2013; Ṿais and Weiss 2011). מערכת היחסים בין המרחב הציבורי למרחב הפוליטי זכתה לתיאורטיזציה רבה, ונידונה בהרחבה במסגרת תיאוריות פוליטיות וחברתיות על אודות הציבור, התחום הציבורי (public realm), והמרחב הציבורי (ר’ למשל Arendt 1973; Habermas 1991; Lefebvre 1991; Harvey 2012). השיח הפומבי, הן בקרב חוקרים ישראלים והן בקרב אזרחים ישראלים, מקביל בין נוכחות הציבור במרחבים ציבוריים לבין מבעים של מעורבות פוליטית, מרי והתנגדות. לכן, היעדרה של נוכחות מסיבית וממושכת במרחבים הציבוריים נתפס כהיעדר מעורבות, ומסיבה זו, מורגש מאמץ רב בגיוס אנשים. ברסלר, אחת מן המארגנות, הסבירה:

“למלא מרחבים ציבוריים זה מעשה מאוד חזק. הדימויים האלה הופיעו בחדשות AP וב- CNN ושיקפו לכל העולם את המאבק שלנו לדמוקרטיה לנוכח האמצעים הסמכותניים  שמופעלים בצל הקורונה. אבל מה שהיה אפשרי לאנשים בזמן הסגר, כל עוד הם היו בבית, הפך למאוד קשה לביצוע כשהסגר הוסר ואנשים חזרו לעבודה. לא כולם יכולים לצאת לירושלים או לתל אביב בשבת בערב ולהפגין בככר פאריז או בככר רבין, וחיפשנו דרכים שיעזרו להם לבוא. לבוא בפעם הראשונה זה הכי קשה. אחרי שכבר יצאת מהבית ופגשת אחרים זה כבר קל יותר, וקשה יותר לחזור אחורה” (תקשורת אישית, 28 ביולי, 2020).

לכן, בזמן שמאות אלפי ישראלים הצטרפו להפגנות ההמונייות ברחבי המדינה, קבוצות אקטיבסטיות חיפשו דרכים אחרות למשוך יותר אנשים החוצה, אל מחוץ לבתים, להפגין; ליצור את החיבור הזה, שאחריו כבר קשה לחזור אחורה, ולהקל על יותר ויותר אזרחים להצטרף למחאה.    

משביתת שבת למרחב של פרפורמנס

מרחבי ההתנגדות המרכזיים בהקשר של הקורונה ממוקמים מול משכנו הרשמי של נתניהו, ברחוב בלפור בירושלים ובככר פאריז הסמוכה. אחת מן הדוגמאות הססגוניות למרחבי הפרפורמנס היא “חוף בלפור”: שיחזור משחקי של חוף ישראלי, בתגובה לסגר על חופי ישראל בזמן הקורונה. ב”חוף בלפור”, חברי קבוצת “אירובי-מהפכה” לובשים בגדי-ים ובגדי-חוף, מחלקים “קרטיבים-שחיתות” ומחזיקים שלטים ועליהם הכתובת “שחייה בים של שחיתות”. במקרה אחר, הקבוצה ארגנה פרפורמנס שמתייחס לדימוי “הסעודה האחרונה”, ובכך לעגה לממשלה, המורה על סגירתן של המסעדות ואוסרת על קיומן של ארוחות החג במהלך הסגר, בעוד חברי הממשלה ממשיכים באורח החיים שלהם באין מפריע. פרפורמנס “חוף בלפור” משמש כמיצג מרחבי ותרבותי המציב את שלילת אורח החיים הישראלי על-רקע החוף החופשי של הים-התיכון (אותו חוף אשר נמנע מן הצעירים הישראלים להגיע אליו בגלל מגבלות הקורונה) כניגוד למשכנו ההדוניסטי של נתניהו בירושלים (ארד 2020; פלג 2020) (איורים 1-2). 

תנועות מחאה עכשוויות רבות ברחבי-העולם מפעילות אלמנטים של קרנבל כהתערבויות יצירתיות האמורות לערער את הלגיטימציה של השלטון כפי שהיא מתבטאת במרחב העירוני. מסיבות, קונצרטים וביקורות המומחזות באופן הומוריסטי, או אפילו כפארודיות, מתעמתות עם מהלך החיים השגרתי או הנורמלי במקומות דוגמת רובע עסקים מרכזי או אזור להולכי רגל (Firat and Kuryel 2011).

פעילויות פוליטיות בחלל הציבורי חולקות מאפיינים משותפים רבים עם צורות נוספות של הפקעה תרבותית: אלמנטים של קרנבל; מעבר מעמדת הצופה לעמדת האקטיביסט; והזמניות שבפעילויות, שהן בנות-חלוף, כניכר לדוגמא ב’חסימה תרבותית’ (cultural jamming) (Carducci 2006). ואכן, האקטיבסטים בבלפור והמפגינים בגשרים משנים ומשתמשים בסמלים מוכרים רבים, במותגים, וכן ברפרנסים תרבותיים, על-מנת לשלוח מסר ביקורתי המסתמך על יסוד תרבותי המשותף לכל ציבור המפגינים, ומשקף אותו (ארד 2020; פלג 2020). החשיבות הברורה של אמנות כמדיום של מחאה וקהילה מתבלטת ביתר-שאת לאור כשלונן של תנועות אקטיביזם קהילתי ליצירת שינוי חברתי בירושלים ובעכו, כפי שהוסכם בספרות המקצועית (פלד 2020; Aharon-Gutman 2018; Yavo Ayalon, Aharon-Gutman and Mozes 2019). 

פעילים כמו הבעלבתים ואירובי-מהפכה מבקשים לחבר בין הדרישה הזו לבין הצורך לנסח לעצמם עתיד מיוחל: עתיד שלא רק שאין בו שחיתות בירוקרטית, אלא גם יש בו חזון, תקווה ואמונה שהבלתי-אפשרי הוא האפשרי, כלומר שישנו עתיד לדור הצעיר, גם בחברה שעד כה הוגדרה על-ידי הנאו-ליברליזם.