החרגה בימי הקורונה

תקנות שעת החירום שתוקנו בעתיה של המגפה ‘קורונה’, החזירו את מערכת אורבנולוגיה ואותי אל טקסט שחיברתי בנושא “החרגה” והתפרסם בשנת 2013 ¹, מהן תקנות שעת חירום, כיצד הן משפיעות על התכנון ומה בינן לבין הקורונה?

באמצעות הטקסט ‘החרגה’ ביקשתי למחות נגד שתי תופעות שזיהיתי בשעתו בשיח התכנוני בפרט והמרחבי בכלל: האחת, להבדיל מתחומי הידע המשפטיים והפוליטיים, בהם יש דיון ביקורתי ער אודות מצב החירום והחריגות שמצב זה יוצר, בתחום הידע המרחבי והתכנוני כמעט ואין נוכחות לדיון זה. במקום דיון זה, וזו התופעה השנייה שנגדה ביקשתי למחות, תחום הידע המרחבי והתכנוני מזהה את החריג כמי שבונה בתים באופן לא חוקי ובניגוד לתוכניות המתאר, ולא כמי שהוחרג, בהחלטה ריבונית, מהגנות שהחוק מספק.

המחאה שלי נבעה מן ההבנה שמצב החירום הוא בראש ובראשונה תופעה מרחבית, והחרגה מתבטאת בעיקר בהגבלות מרחביות. הנה מספר דוגמאות שמבהירות הבנה זו: הממשל הצבאי הוטל על מרחב שבו חיו ערבים, וכך החריג את הערבים מזכויות תנועה במרחב – בו וממנו. כמוהו גם הסגרים שצה”ל מטיל על השטחים. שטח צבאי סגור הוא עוד דוגמה למרחב חריג מתוקף השעיית החוק – כולם מדגישים את המהות המרחבית של מצב החירום.

המצב העכשווי אינו שונה. לתקנות שעת החירום שנועדו להתמודד עם תופעת הקורונה יש בראש ובראשונה משמעות מרחבית:  המרחב נסגר, מפורז, מבודל, ממושטר, מפוקח – וכמוהו גם התנועה בו. האופי המרחבי של החירום אינו פועל באופן אחיד על הכלל: אופי המגבלות המרחביות יוצרות היררכיה של חריגות – בין החולה, הנשא, מי שבא במגע עם חולה, מי שבא במגע עם  חשוד כנשא, מי שהגיע מאזור נגוע, וכל השאר – שגם הם בחזקת מוחרגים מזכויות תנועה, והתנועה שמותרת להם זמנית ולא ודאית.

דווקא מצב החירום הנוכחי וההחרגות שמצב זה מייצר חושפים את משמעותו הפוליטית של המרחב. המרחב, שבימים של שגרה נתפס בעיני רבים כמובן מאליו, ככזה שאין מהרהרים בו, וא-פוליטי, ברגע אחד הפך לחלק בלתי נפרד מסדר היום הפוליטי שלנו כחברה וכיחידים מוחרגים. לפתע כל אחד שואל את עצמו האם אני, כמקרה מובחן של חריג, רשאי לנוע במרחב? לאן? עם מי? מתי? באיזו תואנה? עם מי מותר להיפגש ועם מי לא? אלו לא שאלות תנועה במבחן במתמטיקה. אלו שאלות יסודיות בזכויות פוליטיות.

לכן הטקסט שחיברתי בשעתו על תכנון, מרחב, מצב החירום והחרגה כל כך רלוונטי לימינו, אף-על-פי שעניינו תכנון. אנחנו מבקשים באמצעות הטקסט לחזור אל הדיון הבסיסי במשמעות הפוליטית והמרחבית של מצב החירום. לנוחיותכם, מחקנו חלקים מהטקסט והותרנו את החלקים בו שרלוונטיים לביאור מצב החירום הנוכחי, ולהבהרה מדוע אנחנו, המרחב והזמן מוחרגים באופן מדורג והיררכי (החלקים המחוקים מיוצגים בשלוש נקודות…).

קריאה מהנה,

ארז צפדיה

החרגה | ארז צפדיה, מתוך: המתכננים: השיח התכנוני בישראל לאן עורכות טלי חתוקה וטובי פנסטר, רסלינג, 2013.

החרגה מוגדרת כהוצאה מן הכלל. סימון אדם או אירוע כבלתי שייכים לנורמה. בדיון אני מבקש להבחין בין החריג היוצא מן הכלל מרצון, לבין החרגה שנוצרת באמצעות הטלת מגבלה הגורמת להוצאה מן הכלל, ואלמלא הטלת המגבלה, הדבר לא היה יוצא מן הכלל. במילים אחרות, החרגה מתייחסת להוצאה מן הכלל בכפייה. המושג בוחן את משמעות ההחרגות שהתכנון בפרט והמדיניות המרחבית בכלל מייצרים, כנגד הנחות היסוד של התכנון המודרני הרואות בו כפרקטיקה מקצועית, מדעית ואובייקטיבית המבוססת על שלילת הסובייקטיביות.

למושג ההחרגה חשיבות רבה בשיח המתכננים: נדמה כי התכנון המודרני אמור להעלים את ‘היוצא מן הכלל’, קרי ‘החריג’, באמצעות החוק והסדר המכוּנן באמצעות תוכניות המתאר. אולם בפועל מערכת התכנון ניצבת מול דרישות הולכות וגוברות למצבים חריגים. למרות הדרישה להכרה בחריגים, לעתים מערכת התכנון מייצרת חריגים, הגם אם אין דרישה לכך. במקביל היא מקנה הכשר לחריגות או מונעת חריגות, מבלי שברור ההיגיון המנחה את מערכת התכנון. על הדילמות בין הכשרת החריגים או מניעתם, ועל ההיגיון שביצירת חריגים אני מבקש לדון בפרק זה.

…

החריג ומצב החירום
…עיון ביקורתי בתורת המדינה מלמד שהחריג הוא מרכיב יסוד בריבונות המדינה. מושג החריג מבטא בדיונים אקדמיים את המצב היוצא מן הכלל (state of exception) ובביטויו הפוליטי את מצב החירום (state of emergency). מצב זה, שקרל שמיט (2005) סבר כי ההכרזה עליו שמורה לריבון (ובעקבותיו גם ג’ורג’יו אגמבן, Agamben, 2005), מבטא מצב שבו המשפט והסדר מושעים, ומוחלפים במערכת של תקנות שנועדה להתמודד עם איום פנימי או חיצוני. במבט נוסף מתברר כי מצב זה אינו מתקיים מחוץ לסדר ולמשפט, אלא כעיקרון היוצר ומעיד על קיומו של החוק והסדר, דווקא בזכות הנגדתו להם.
המוחרג, שהוא היוצא מן הכלל, קובע ג’ורג’יו אגמבן (2003), “הינו סוג של הרחקה. מה שמורחק מן הנורמה הוא מקרה פרטי, אולם… עובדת הרחקתו אינה מותירה אותו בשום אופן נטול קשר לנורמה… הנורמה מוחלת על היוצא מן הכלל בהפסקת חלותה עליו… לפיכך היוצא מן הכלל… [הוא] התוצאה של השעייתו”. יוצא אפוא שהן מצב החירום והן המוחרג מיוצרים מתוקף הכרזה ריבונית. משמעותם היא השעיית החוק לפרק זמן מוגבל, לאזור מוגבל או השעיית החוק ביחס לקבוצת אנשים, כלומר חשיפתם למציאות זמנית או תמידית שבה ההגנה שמעניק החוק אינה מוחלת עליהם. כך המוחרג יכול להיות זמן קצוב, אזור מוגבל, אדם או קבוצת אוכלוסיה שניתן לתייגה.
בנקודה זו ראוי לחדד את ההבחנה בין שני פירושים פוליטיים למושג החריג: בעוד הרציונאליות ההומניסטית ראתה בחריג במשמעותו “סובייקטיביות” כדרך למימוש עצמי של פרטים הנשען על תבונתם, בדיון על מצב החירום החריג הוא למעשה האדם, הקבוצה, המרחב או הזמן המוחרגים בידי הריבון כאמצעי של הרחקה מהכלל, דהיינו כאמצעי לשלילת זכויות אזרחיות הקבועות בחוק. אם הרציונאליות האינסטרומנטאלית מבקשת באמצעות הבירוקרטיה לקדם את טובת הכלל, הרי ההחרגה מבקשת להוציא פרטים ממעגל טובת הכלל. להבדל זה בין חריג מתוקף בחירה סובייקטיבית הנגזר מן הרציונאליות ההומניסטית לבין המוחרג מתוקף ריבונותה של המדינה חשיבות רבה להמשך דיוננו.
בהתבסס על הזיקה בין הכלל והיוצא מן הכלל והקשריה עם דמותו של הריבון, אנניה רוי (Roy, 2005) יוצרת קשר נאה בין החריג במשמעות המוחרג ותכנון ופיתוח מרחבי. לשיטתה הסמכות להכריז על מצב החירום, דהיינו על השעיית החוק שהמדינה עצמה חוקקה, מרכזית להבנת יצירת המוחרג, שהרי בהינתן סמכות זו, המדינה היא זו המכריזה איזה פיתוח ייחשב כפורמאלי, ואיזה כבלתי פורמאלי, דהיינו מוחרג. ההחרגה אצל רוי הופכת את חייה של האוכלוסייה המוחרגת לעירומה מחוק, דהיינו לכזו שהחוק, המקנה הגנה ושוויון זכויות מרחביות, אינו מוּחל עליה. התוצאה הבלתי נמנעת של פעולת ההחרגה בשדה התכנוני היא מרחבים בלתי-פורמאליים המתאפיינים בבנייה שאינה מוכרת כחוקית ואין גם כוונה מוצהרת להכירה כחוקית, דוגמת הסלאמס והפאבלות (Davis, 2006). ארז צפדיה ואורן יפתחאל (2009) מדגישים את הזמניות הקבועה של בנייה זו, ומכנים את המרחבים שבהם בנייה זו מתקיימת כ”מרחבים אפורים”.
למרות הנטייה לקשר את מצב החירום עם מלחמות פנימיות וחיצוניות, מבט על ההיסטוריה המאוחרת של מדינות רבות (Agamben, 2005) מגלה כי מצב החירום וההכרזה על החריג הם פרדיגמת עבודה מתמשכת של משטרים קולוניאליים ומערביים כאחד, ולא מצבים יוצאים מן הכלל (שנהב, שמידט וצלניקר, 2009). וזאת, כפי שנראה בהמשך, במטרה להגביר את יכולת השליטה של המדינה באוכלוסייה ובמרחב ובמטרה לקדם את הפוליטי בזירת העשייה התכנונית-בירוקראטית החפה לכאורה מערכים ופוליטיקה. עולה אפוא השאלה כיצד ניתן להבין את יצירתו של המוחרג בהקשר הבירוקראטי המבוסס על שלילת החריג? אבחן שאלה זו בממוקד על התכנון המרחבי.

החרגה בפרקטיקה ובפוליטיקה של התכנון
כפי שהראיתי קודם לכן, החרגה בשדה התכנון מזוהה בספרות עם פיתוח בלתי פורמאלי, שמתאפיין בצמיחה של שכונות ועיירות לא מתוכננות, דה-רגולציה של פיתוח קרקעות, הגירה (חוקית ולא-חוקית) של כפריים אל סלאמס בשולי הערים, ירידה בעוצמת הממשל ועמם שחיקה במנגנוני הרווחה, העצמת הקיטוב האתנו-מעמדי ושחיקת מעמד הביניים – המזוהים כתוצרים של תהליכי גלובליזציה וניאו-ליברליזציה (AlSayyad, 2004; Davis, 2006). הנטייה של הספרות להתמקד בהיבטים הכלכליים של התופעה ולזהותה עם עוני (Alsayyed, 2004), תוחמת את הדיון ואינה מאפשרת להתמקד בהיבטים הפוליטיים של התופעה. אין זה מקרה. הרי תכנון, כפרקטיקה מקצועית ובירוקראטית, מצטיירת ככזו שחפה מהטיות ערכיות ופוליטיות, ולכן הנטייה הרווחת היא לראות בהופעת הפיתוח הבלתי-פורמאלי כנטולת הקשרים פוליטיים. אם כבר משובצת הפוליטיקה בדיון על פיתוח מרחבי בלתי פורמאלי, הרי היא נקשרת לפעולות ההתנגדות הזעירות של אוכלוסיות מוחלשות, בין אם אלה פעולות מאורגנות (Appadurai, 2002) ובין אם בלתי מאורגנות (באיית, 2005; Perera, 2009).
כך גם הדיון בתגובותיה של המדינה לתופעות של אי-פורמאליות מעמיד את המדינה, באמצעות גורמי התכנון שלה, כגורם לעומתי מול התופעה, ולא כיזם של התופעה. כלומר, מוסדות המדינה תופסות את החריג ברוח הרציונאליות ההומניסטית, דהיינו מצב שבו יחידים מקדמים את האינטרסים שלהם במרחב שלא על-פי הוראות החוק והתוכניות המרחביות, בהינתן שבאופן זה הם ממקסמים את תועלותיהם (De Soto, 2000). לפיכך, בשם טובת הכלל ובאמצעות הרציונאליות האינסטרומנטאלית, חותרים מוסדות המדינה למנוע פיתוח מרחבים בלתי פורמאליים.
אולם אם לרגע נטיל ספק בחפות מפוליטיקה ומערכים המאפיינים את הבירוקרטיה התכנונית, ונסכים להחיל את התובנות הנוגעות לחריג, מצב החירום והכוח הריבוני לדיון בהחרגות בנושאי תכנון, נוכל להפיק תובנות חדשות על תכנון והחרגה. ראוי לדיון שכזה להניח שלמדינה יש סדר יום פוליטי המבוסס על קידום ערכים ואינטרסים לאומיים, המוטמעים בפרקטיקות המרחביות שלה (Penrose, 2002; Murphy, 2002) ומייצרים על כן היררכיה של זכויות בין קבוצות אוכלוסייה שונות. ראוי גם להטיל ספק בדבר מומחיותם נטולת הערכים של העוסקים בתכנון, ספק שזכה להוכחות בהקשרים קולוניאליים (למשל: שרון, 2005;King, 1990 ), ובהקשרים כלליים (למשל: Mitchell, 2002), וצייר את מומחי התכנון כמפעילי שליטה בשם אינטרסים לאומיים (Yiftachel, 1998).
שליטה זו מבוססת על יצירת מודלים של החרגות המפרים את הכללים שטווה ובר ביחס לבירוקרטיה. היגיון ההחרגה נשזר במערכות ערכים הנהנות מדומיננטיות, כמו למשל ערכים אתנו-לאומיים וטריטוריאליים, או קידוש הרווח על פני רווחה וכהנה. ההפרה אפוא של המודל הובריאני נוטה ליהנות מלגיטימציה למצבים שבהם שלטון החוק מושעה בחסות החוק, וחייהם של המוכפפים מעורטלים מחוק – כביכול לשם השגת שליטה ולשם קידום האינטרס הלאומי, דהיינו התפשטות האינטרסים של הקבוצה הדומיננטית; ניצול של קבוצות שוליים; השגה של יעדי צמיחה; מהותנות של זהויות שמבססות תודעה ששונות משמעה אי-שוויון; וקיומה של סגרגציה היררכית וכפויה (Yiftachel, 2009). כמובן שהמומחיות הבירוקראטית, ולענייננו המומחיות התכנונית, שוללת תובנות אלה: כך, האפליה השיטתית של הציבור הערבי לעולם אינה מוצגת כחלק מתפיסה ערכית אתנו-לאומית, אלא כחלק מתוכניות פיתוח המושתתות על ידע מומחים ומדע, והן משרתות את טובת הכלל. שיח התכנון נותר כלפי חוץ מקצועי ולא פוליטי, שהרי המקצועיות היא היא הבסיס לאובייקטיביות המחברת בין ידע וכוח, הגם אם אובייקטיביות זו הינה פיקציה.
על-אף ניסיון ההסוואה, התבוננות ביקורתית על העשייה התכנונית מערערת את התובנות הובריאניות ומלמדת, בהמשך לכפל המשמעות של מושג החריג, על קיומם של מספר סוגים של החרגות מרחביות (צפדיה ויפתחאל, 2009), שכולן נתמכות באופן ישיר או עקיף בידי מוסדות המדינה בהינתן שההחרגות הללו משרתות אינטרסים אידיאולוגיים:
1. ‘החרגות מערטלות מזכויות’ בהן החוק מושעה ומוחלף בתקנות וצווים הנשענים בדרך כלל על כוח מכריע, שנוטה להפר את זכויות האדם – כפי שנקבע בחוק המדינתי ובאמנות בינלאומיות. זאת במטרה להשליט את עוצמת המדינה. זהו מצב טיפוסי של השעיית החוק בחסות החוק (או בחסות יחידותיו הבירוקראטיות) במרחבים מוגדרים, כנגד הנחות היסוד של הרציונאליות האינסטרומנטלית, כאשר המדינה ניצבת מול איומים ומעוניינת להגן על שליטתה במרחבים אלה. למשל: הרס בתים בכפרים הבדואים; שליטה ישראלית בשטחים, ובעיקר בתכנון הכפרים הפלסטינים שבשטח C באחריות אזרחית ישראלית.
2. ‘החרגות משדרגות’ שנוצרות כתוצאה מהשעיית החוק בידי מקומיים, לכאורה באופן העולה בקנה אחד עם עקרונות הרציונאליות ההומניסטית. כלומר מקומיים אינם מצייתים לחוק ופועלים במסגרת מרחבית מוגבלת בניגוד לחוק ולכללים הבירוקראטיים. חריגות אלה ניתנות למניעה במסגרת החלת העקרונות של הרציונאליות האינסטרומנטלית, אולם הן עשויות לזכות בתמיכה עקיפה של מוסדות השלטון, ובכללן מוסדות התכנון, כי למדינה ולמוסדותיה יש אינטרס טריטוריאלי ביעדים שהמקומיים מקדמים, או אינטרס כלכלי. כלומר למדינה ולמוסדותיה יש את העצמה לכפות את החוק, אולם החלת החוק תפגע באינטרסים של המדינה ולכן היא משמרת את החריג, ולאורך זמן אף עשויה להכילו במסגרת החוק ובכך להסיר מעליו את אות החריג. חוות הבודדים בדרך היין הן אולי הדוגמה המובהקת ביותר לסוג זה של החרגה: על-אף סימני השאלה בדבר חוקיותן, נרתמו מוסדות התכנון ואחריהם המחוקק על מנת להקנות להן מעמד חוקי, הגם אם ברור היה שהוקמו כחריגים לחוק. כך גם הלבנת עבירות בנייה במגדלי יוקרה, שימושים חורגים בקרקע חקלאית ותמיכתה המאסיבית של המדינה ומוסדותיה במאחזים הבלתי מורשים בשטחים (ששון, 2004).

אולם מציאות זו של החרגות עשויה להוביל לאובדן שליטה ואובדן יכולת אכיפת החוק במרחבים החריגים. למשל בכפרים הלא מוכרים הבדואים (Yiftachel, 2009), המאחזים ובמידה מסויגת יותר גם שימושים מסחריים בקרקע חקלאית בעיקר במושבים, אך גם בקיבוצים. הגבול המפריד בין המציאויות הריבוניות הללו הוא דק ושביר, ולכן לאורך זמן ניתן לראות איך ‘החרגות מערטלות מזכויות’ ו’החרגות משדרגות’ עשויות להפוך למרחבים של העדר שליטה. דווקא באמצעות מרחבים אלה ניתן להחדיר מושגים כמו הכרה, שונות, זהויות – דהיינו סובייקטיפיקציה של פעולת התכנון. כלומר ההחרגה היא זו המייצרת את המרחב בעל הפוטנציאל הרב ביותר לשינוי חברתי. זהו המרחב שבו ההתנערות מן האשליה הליברלית של המדינה המיטיבה, מן האשליה של אזרחות אחידה, ומן האשליה בדבר החלה שווה של החוק ושוויון בפני החוק, בולטת יותר מכל.
המתח הבלתי פתיר בין החריג כנגזרת מן הרציונאליות ההומניסטית לבין רצונו של הממסד התכנוני להשתית את עקרונות הרציונאליות האינסטרומנטלית נראה עתה כשולי. זהו מתח מדומיין שנועד להעניק לגיטימציה לכוחו של הממסד התכנוני. אולם בפועל אין במתח זה כדי להעיד על המצבים התכופים של יצירת החרגות, שהן תוצר מובהק של השאיפה להחלת שליטה במרחב ובאוכלוסייה במחיר של הפרה של הרציונאליות ההומניסטית והרציונאליות האינסטרומנטלית כאחד. ייתכן וכשלב מעשי ראשון יש לנטרל את מצבי ההחרגות היזומות בידי מוסדות המדינה כאמצעי של שליטה, ורק בשלב השני ניתן יהיה לבחון כיצד, למרות עקרונותיה השוויוניים של הרציונאליות האינסטרומנטלית, ניתן לגלות סובלנות למופעים המרחביים של הרציונאליות ההומניסטית, כל עוד זו מבטאת צרכים לגיטימיים של קהילות מיעוט.

לקריאה נוספת
• ארז צפדיה ואורן יפתחאל, “המרחב האפור (ותהליך האפרטהייד הזוחל)”, הכנס השלישי בנושא פילוסופיה פוליטית מעבר לאופק המחשבה הליברלי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2009.
• יהודה שנהב, מכונת הארגון, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1995.
• יהודה שנהב, כריסטוף שמידט ושמשון צלניקר, (עורכים) לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009.
• Mike Davis, Planet of Slums, New York: Verso, 2006.
• Ananya Roy, “Urban Informality: Toward an Epistemology of Planning”, Journal of the American Planning Association, 71:2 (2005), pp. 147-158.
• Oren Yiftachel, “Theoretical Notes on ‘Gray Cities’: the Coming of Urban Apartheid?”, Planning Theory, 8:1(2009), pp. 88-100.

ביבליוגרפיה
• אסף באיית, “ממעמדות מסוכנים למורדים שקטים: הפוליטיקה של העניים העירוניים בדרום הגלובלי”, בתוך: ברוך קימרלינג (עורך), סוציולוגיה של הפוליטיקה (מקראה), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ’ 407-432.
• ארז צפדיה ואורן יפתחאל, “המרחב האפור (ותהליך האפרטהייד הזוחל)”, הכנס השלישי בנושא פילוסופיה פוליטית מעבר לאופק המחשבה הליברלי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2009.
• ג’ורג’יו אגמבן, “הומו סקאר: הכוח הריבוני והחיים החשופים”, בתוך: לביא, ש. (עורך), טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה, ת”א: רמות, 2003, עמ’ 395-438.
• טליה ששון, חוות הדעת בעניין מאחזים בלתי מורשים, ירושלים: משרד ראש הממשלה, 2004.
• יהודה שנהב, כריסטוף שמידט ושמשון צלניקר, (עורכים) לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009.
• יהודה שנהב, מכונת הארגון, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1995.
• מקס ובר, “הבירוקרטיה”, בתוך:משה ליסק (עורך), סוגיות בסוציולוגיה, תל אביב: עם עובד, 1973, עמ’ 247-263.
• קרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית: ארבעה פרקים על תורת הריבונות, תל אביב : רסלינג, 2005.
• Ananya Roy, Urban Informality: Toward an Epistemology of Planning, Journal of the American Planning Association, 71:2(2005), pp. 147-158.
• Andreas Faludi, Planning Theory, (Urban and Regional Planning Series, Vol. 7), Oxford: Pergamon Press, 1973.
• Arjun Appadurai, “Deep Democracy: Urban Governmentality and the Horizon of Politics”, Public Culture, 14:1(2002): pp. 21–47.
• Giorgio Agamben, State of Exception, Chicago: University of Chicago Press, 2005.
• Hernando De Soto, The Mystery of Capital: Why Capitalism Triumphs in the West and Fails Everywhere Else, N.Y.: Basic Books, 2000.
• Jan Penrose, “Nations, States and Homelands: Territory and Territoriality in Nationalist Thought”, Nations and Nationalism, 8:3(2002), pp. 277-297.
• Mike Davis, Planet of Slums, New York: Verso, 2006.
• Nezar AlSayyad, “Urban Informality as a ‘New’ Way of Life”, in: Ananya Roy and Nezar AlSayyad, (eds.). Urban Informality: Transnational Perspectives from the Middle East, Latin America, and South Asia, Oxford: Lexington Books, 2004, pp. 7-29.
• Nihal Perera, “People’s Spaces: Familiarization, Subject Formation and Emergent Spaces in Colombo”, Planning Theory, 8:1(2009), pp 51-75.
• Oren Yiftachel, “Planning and Social Control: Exploring the Dark Side”, Journal of Planning Literature, 12:4(1998), pp. 395-406.
• Oren Yiftachel, “Theoretical Notes on ‘Gray Cities’: the Coming of Urban Apartheid?”, Planning Theory, 8:1(2009), pp. 88-100.