"החיות העירונית" נמדדת במידה רבה ביחס למוקדי המסחר בעיר - הרחוב המסחרי, הקניון, השוק, המרכז המסחרי, אך כיום עליית המסחר המקוון משנה את פניהם. מגמות הצריכה וה"עירוניות" קשורות במערכת יחסים מורכבת ודינמית. האם עולם התכנון מבין ומסתגל למגמות הללו? ואיך זה מסתדר עם התיאוריות התכנוניות הרווחות לגבי מהי עירוניות "טובה"?
כיצד ניתן להנכיח את מימד הזמן וההמשכיות תוך הענקת ייעודים ושימושים חדשים למבנים? רשימה זו בסדרה על הפנים העירוני, מציעה שימור תוך פרשנות מחדש של מבנה בית האסמים בעיר רחובות
האם מתחם BIG הוא המרחב הציבורי שמייצג את העירוניות הפריפריאלית בישראל? אבל אולי כמו במקרה של 'ללמוד מלאס ואגס', עלינו ללמוד מה מקור המשיכה של אותם מתחמים ציבוריים-מסחריים?
לכניסה של אמזון יש הרבה השלכות אחת מהן היא על העיר ועתיד חיי הרחוב והמסחר בה. לנו כצרכנים יש תפקיד פעיל בעתיד הזה, ואילו במרחבים מסוימים שוללים מאיתנו את הבחירה. למשל בנמלי תעופה שהמירו מלצרים במסכים שלא ניתן לחמוק מהם
הרוטינה של החיים, של שגרת העבודה, יום ועוד יום, פעולות חוזרות ונשנות. מן העבודה אל הפקק אל הבית, אל טכסי האשכבה היומיים והירטואלים של סופהשבוע. ארוחה משפחתית, נסיעה צריכה ופנאי בשבת וחוזר חלילה. על המרוץ בעידן הקפיטליסטי וחד מימדיותו של האדם בחברה זו נכתב עוד בשנות השבעים של המאה העשרים. האם היום שאלת החירות והחיפוש אחר החירות עודנה רלוונטית?
מה הם עשרת הקריטריונים שיהפכו כל עיר ל'עיר תיירות מדליקה'? מדרחוב, עיר עתיקה, ריהוט עירוני והילכתיות הם רק חלק מרשימת החובה לייצור 'עירוניות' שמקדמת את כלכלת הצריכה. ביקור בשטוקהולם עזר להגדיר את הרשימה במלואה
האם אינסטגרם, פינטרסט ואיר בי אנד בי אשמים בסטנדרטיזציה של הטעם שלנו ובהפצת סגנונות עיצוב זהים ברחבי העולם? או שהם אחראים לכך שמקומות זרים הופכים בין רגע למוכרים בזכות העיצוב הדומה? קייל צ'קיה טוען שתרבות הסיליקון ואלי ועובדי התאגידים הבינלאומיים הם שגורמים לייצור והשכפול של מרחבי AirSpace ברחבי העולם
האם הכיכר, הרחוב וחזיתות הבניינים, הם נחלת הכלל או שהם עוברים הסחרה לתקופות קצרות או ממשוכות על ידי העירייה לטובת מיזמים שונים? והאם הסחרה זה רע? לא רק המרחב הפיזי שלנו אלא גם המנטלי הפך לסחורה בעיר. בחינה של המרחב הציבורי בתל אביב דרך שאלת נחלת הכלל
