התפכחות הערים מגאולת ההיי טק

לאחר עשורים של תחרות בין ערים על משיכת תאגידים וחברות היי טק, חלה התפכחות והכרה בתרומה המועטה שלהן בחזרה לעיר. הקונפליקט בין האינטרסים העירוניים לאינטרס של חברות הענק מוביל לבחינת מודלים חלופיים. הגיע העת שגם ערי ישראל יתפכחו מהחלום

כיום כל עיר מבקשת להכריז על עצמה כ’סיליקון ואלי’ ולמשוך אליה חברות סטארט אפ הנושאות הילה של חדשנות, יצירתיות ומקור משיכה לכוח עבודה צעיר ואיכותי. אולם בעיר ברלין ובערים שונות בארצות הברית גוברת הביקורת היוצאת כנגד תאגידי הענק וחברות ההיי טק. קובעי מדיניות, עיתונאים ותושבים החלו להטיל ספק ביתרונות שעד כה יוחסו בהערצה ועיוורון להשתקעותן של חברות הטכנולוגיה בערים.

בעיר ברלין, בשכונת קרויצברג, נלחמים בהקמת קמפוס של גוגל ובעיר סיאטל שואלים האם העיר הפכה לבת ערובה של חברת אמזון. אך ערים אלו לא לבד. ערים נוספות מחשבות מסלול מחדש וקובעי מדיניות תוהים האם ויתורי המס שניתנים לחברות בשווי של מליארדים, מיתרגמים לתנופה כלכלית ורווחה עבור העיר ותושביה? האם השתקעות של חברות ענק ובניית הכלכלה העירונית סביבן, אינה מחזירה אותנו למודל של המהפכה תעשייתית, תקופה בה ערים נסמכו ונבנו סביב חברה אחת (למשל דטרויט וג’נרל מוטורס)? מודל זה, כפי שלמדנו מן העבר מייצר הזדמנויות וסיכונים. שהרי, חברה, יכולה להוביל לשגשוג אולם ברגע של קריסה היא מותירה את העיר במצב של משבר כלכלי ותעסוקתי חמור. יש הטוענים שבמקרה של תעשיית הטכנולוגיה מצב זה הוא אף מסוכן יותר מכמה סיבות; ראשית, התעשייה הטכנולוגית, בשונה מזו המסורתית, אינה מצריכה כל כך הרבה ידיים עובדות ועל כן מלכתחילה מוגבלת ביכולתה ליצור מקומות עבודה. שנית, בעולם טכנולוגי דינמי אורך חיי המדף של מוצרים קצר יותר, ולכן החזון של הסתמכות על אותן חברות כדי לבסס כלכלה עירונית אינו בר קיימא.

ברלין לא מתרפסת בפניי גוגל

הקמת קמפוס של גוגל בעיר הוא חלומן של רשויות רבות. על פניו משיכת תאגיד בינלאומי, מן החזקים בעולם, יוביל לקידום תעסוקה איכותית, משיכת המעמד היצירתי, עידוד הקמה של חברות נוספות לצד תעשיית שירותים והסעדה ועלייה בערך הנכסים והקרקע.

בניגוד לעידן ‘פארקי התעשייה’ בפאתי העיר חברות סטארט אפ צעירות וחדשניות שואפות להתמקם במרכזי הערים ולהנות מאקו-סיסטם של חברות טכנולוגיה ומאורח חיים עירוני: בתי קפה, הליכה רגלית או רכיבה על אופניים וקרבה לעסקים ואוכלוסיית עובדים דומה. כך גם בישראל אנו עדים לחזרתם של העסקים (וגם התושבים) לשדרות רוטישלד וכעת גם לדרום תל אביב.

הפגנה בקרויצברג ברלין (צילום: מרב מרודי)

בברלין מגמה זו מזוהה עם הכניסה של חברת גוגל לשכונת המגורים קרויצברג. שכונה היפסטרית שהתפתחה בה תרבות נגד, שהיתה סובלנית כלפי מהגרים, שיש בה כלכלה מקומית חזקה. שכונה הידועה בחתרנות ובאקטיבסטיות של תושביה. לכן, הכניסה של גוגל לשכונה לא רק שאינה מרגשת את התושבים היא אף מעוררת זעם והתנגדות עיקשת. ברחבי השכונה ניתן למצוא שלטים עם הכיתוב: “Fuck off Google” והתארגנויות אזרחיות שנאבקות במהלך. ההתנגדות להקמת קמפוס גוגל נשענת על מספר טיעונים מרכזיים:

1) אנטי ג’נטריפיקציה והתנגדות לדומיננטיות של תעשיית ההיי טק. המבנה שקנתה גוגל הוא תחנת חשמל ישנה שהיום משמשת חלל לאירועי תרבות ובית לחברות סטארט אפ קטנות. ההתנגדות לכניסה של גוגל לקרויצברג מתיישבת על מתחים קיימים וגואים בשכונה כנגד תהליכי הג’נטריפיקציה שכבר מתקיימים בה ודחיקתם של עסקים מקומיים, אמנים ותושבים ותיקים. בשכונה ישנם ארגונים רבים שנלחמים בג’נטרפיקציה ובהפרטה של מרחבים ציבוריים, נותנים ייעוץ לדיירים לגבי זכויותיהם, נאבקים נגד יוזמות תכנוניות, מביעים ביקורת ומפגינים. מעבר לשכונה של חברה בסדר גודל של גוגל היא סמל לשינוי המוחלט שעוד יגיע. בברלין בשל מודל הדיור וההגנות על השוכרים 85% מהתושבים חיים בשכירות ולכן העלייה במחירי השכירות יכולה לשנות משמעותית את תמהיל השכונה ולגרור מהפך ואי יציבות. זו סוגיה פוליטית שהצליחה להוציא באפריל 2018 כ-20,000 איש לרחובות במחאה על “טירוף השכירויות”.

2) חזון טכנולוגיה מיטיבה ומשחררת ולא טכנולוגיית מעקב ושליטה – הביקורת המעניינת ביותר היא כלפי סוג הטכנולוגיה שגוגל מפתחת ואחראית לה. בגרמניה בניגוד לישראל ישנה מודעות והתנגדות לטכנולוגיות מעקב ושליטה. באתר Fuck Off Google מנסים לתקשר את הביקורת העמוקה יותר כלפי גוגל שמתחמקת מתשלום מיסים ומקדמת מעקב המוני שמנוגד לערכים של חופש, חירויות פרט ואזרחהארץ. כפי שכותב אחד ממקימי האתר, ‘גוגל ודאי חשבו שיוכלו להתמקם בקרויצברג ולהתקבל בתשואות כאילו הם משחררים אנשים. הרי כולם אוהבים את גוגל לא?’ אך הוא ושותפיו מנסים לקדם חזון טכנולוגי אחר, כדבריו ‘הייתי רוצה שברלין תהיה חלוצה בקידום של טכנולוגיה מסוג אחר – טכנולוגיה מבוזרת שמאפשרת לאנשים חופש ולא מגבילה ומנסה לשלוט בהם.’

סטיקר Fuck off Google (צילום: מתוך האתר Fuck off Google)

הביקורת המתחזקת בגרמניה, היא מראה לחברה הישראלית אשר בוחרת לא לנקוט עמדה נורמטיבית בנושא. חוסר השיפוט הערכי כלפי תעשיית ההיי טק בישראל משווע. זו תעשייה שנהנת מן הקסם והכוח של המושגים ‘סטארט אפ’, ‘חדשנות’, ‘יצירתיות’ ומההילה של ישראל כ’סטארט אפ ניישן’. אך במה עוסקות מרבית חברות ההיי טק בישראל? למעשה מרביתן מפתחות ומקדמות מוצרים חסרי כל הילה ובטח חסרי חשיבות חברתית, מוסרית וערכית. רובן מתמחות בתחום הביטחון, המעקב, הפרסום והימורים מסוגים שונים.¹

טכנולוגיה גדולה וערים מיואשות – ההתפכחות באמריקה

בסדרת כתבות שנקראת: Big tech, desperate cities בעיתון הגרדיאן, מנפצים הכותבים את האוטופיה של סימביוזת ההיי טק והעיר. האם התאגידים אכן מטיבים עם העיר או הופכים אותה לבת ערובה שואלת אחת הכתבות וחושפת את המחיר שמשלמת העיר סיאטל בהפיכתה לבית של חברת אמזון.²

תושבי סיאטל טוענים כי המחיר של הפיכת העיר לבירת אמזון הוא ברור: דמי שכירות גבוהים, חסרי בית, רחובות עמוסים, עומס יתר בתחבורה הציבורית וזרם של גברים צעירים בחולצות פולו, קונפורמיזם וחיסול תרבות הנגד בעיר. “הביצים של בזוס” (הבעלים של אמזון), הוא כינוי לפסל של שלושה כדורי ענק של יער מקורה שנבנו במימונו בלב העיר. הפסל מעורר מחלוקת בין אלה הרואים בו סמל להשתלטות של אמזון על העיר והמרחב הציבורי ומפגן כוח של בעל החברה. לעומתם יש הרואים בקמפוס של אמזון ובפסל ביטוי להתחדשות עירונית שהצליחה להפיח חיים באזור שהיה מוזנח.

“הביצים של בזוס”, סיאטל (צילום: Ashlyn Gehrett, Flickr)

אך הוויכוח הסוער יותר נוגע להורדות הידיים בין החברה לעיר בענייני מס. אמזון סירבה לשלם לעיר את המס שדרשה על עובדיה. במאבק זה מתקיימים יחסי כוח מורכבים בהם התאגיד יכול לסחוט את העיר תוך איומים במעבר לעיר אחרת. סוגיה זו הציבה את סיאטל, שמתאפיינת במדיניות חברתית פרוגרסיבית, בדילמה מורכבת: עד כמה העיר יכולה להישאר עצמאית ונאמנה לסדר היום הערכי-כלכלי שלה? זאת במיוחד נוכח הקיטוב החברתי הגדל בין מי שעובדים בהיי טק (ומשתכרים לפחות כפול מן הממוצע) לבין יתר העובדים בעיר. התמודות עם בעיות של עוני, חסרי בית, עומס על התשתיות הציבוריות מתחבורה ועד בתי ספר ציבוריים, דורשת גידול בהשקעה הכלכלית ולכן ויתור על מיסים הוא קריטי.³ זוהי מערכת יחסים של תן וקח  בין הרשות לתאגיד, מסביר אחד התושבים בעיר, אך השאלה עד כמה החברה אכן נותנת לעיר?

חסרי בית בסיאטל (צילום: David Lee, Flickr)

ביקורת נוספת קוראת לראשי ערים להתפכח מהרדיפה והנכונות למכור עצמן בזול לחברות טכנולוגיה בכדי שישתקעו בהן. קובעי מדיניות לא משקיעים זמן בלימוד התחום ומוכנים לסבסד ולספק הטבות מס מוגזמות שהרווח בצידן מוטל בספק. הכתבה מסבירה כי תעשיית ההיי טק שונה מ”הכלכלה הישנה” בכך שהיא רגישה ופגיעה יותר להפרעות. זמן חיי המדף של מוצרים  קצר יותר, המיומנויות הנדרשות מן העובדים מורכבות יותר והחברות מייצרות מעט מאד מקומות עבודה קבועים. בשל כך השימוש בתמריצים שהיו נהוגים בכלכלה הישנה לא בהכרח מתאים לכלכלה החדשה שהיא יקרה ולא בהכרח יצרנית. אבל ראשי הערים לא מבינים זאת ומסכנים כספי ציבור אל מול האגרסיביות של התאגידים הדורשים הטבות מס מוגזמות. מספר עסקאות ענק שעשו ערים ומדינות עם חברות ענק כמו מפעל הבטריות של טאסלה בנוואדה, פוקסקונס בוויסקונסין ואפל באיוואה, כללו הטבות מס ששוות ביליונים. אך באופן פרדוקסלי למרות כל הטבות המס, המרכז של חברת אפל יעסיק כ-50 עובדים קבועים בלבד, כך שההטבות נראות מגוחכות ביחס להחזר שתקבל העיר בדרכים עקיפות. זאת מבלי לקחת בחשבון את עבודות התשתית שהעיר נדרשת לבצע בכדי לספק את השירותים הדרושים לחברות.

הכותב גרג לירוי, מנהל ‘job first’, ארגון ללא מטרות רווח שמגדיר עצמו כ’כלב השמירה על תמריצים לפיתוח כלכלי’, מציע שתי אסטרטגיות אלטרנטיביות למודל זה:

1) ‘חזרה לפשטות’ – עידוד עסקים בקנה מידה בינוני וקטן, חברות שמהוות נדבך משמעותי בקהילה. חברות בבעלות משפחתית או מקומית שנשכחו או הוזנחו אך למעשה הרווח שלהן לקהילה ולמרקם העירוני יכול להיות משמעותי ויציב יותר.

2) אקוסיסטם מגוון – האלטרנטיבה השנייה היא לא לשים את כל הביצים בסל אחד. לארח דווקא חברות צעירות מאוד ולבזר את ההשקעות על פני חברות רבות וצעירות. גישה זו עשויה להיות מאוזנת יותר. החשיבה על מרכזים ויצירת אקוסיסטם של חברות שונות לא מטילה את כל משקל ההשקעות בחברה אחת שגם אם היא נראית מבטיחה, למעשה העתיד שלה יכול להיות קצר טווח ורעוע דווקא בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות.⁴

ובישראל? גם בזירה הישראלית נדרשת התפכחות מהחלום. רבות מן הערים בישראל שואפות ליישם את מודל האקוסיסטם המגוון, אשדוד, באר שבע, חיפה הן רק מספר דוגמאות. אולם, לא כל הערים יכולות  לקדם סדר יום זה. לא כל שכבות האוכלוסייה יכולות להשתלב בסדר יום כזה. בחברה הישראלית האוכלוסייה היא מרובדת ומגוונת, ומודל ה”חזרה לפשטות” רלוונטי יותר מאי פעם.