עידן עמיתהיצירתיות של התושבים הצליחה לבטל תוכנית של עיריית תל אביב ולהציע פתרון כפול: הן לצורך של תושבים בדיור והן לשמירה על פארק החורשות. כיצד הצליחו תושבי קרית שלום להתאחד ולהציע תכנית אלטרנטיבית לפינוי בינוי שעמד לפגוע בריאה הירוקה היחידה באזור?
בשנת 2009, לאחר מאבק רב שנים של תושבים וארגוני סביבה, פרסמה עיריית תל אביב-יפו את תכנית האב לפארק החורשות, המשתרע בין דרך קיבוץ גלויות בצפון, רח’ הרצל במערב, דרך יצחק בן-צבי בדרום ושכונת קריית שלום במזרח. במסגרת התכנית הכירה העירייה בערכי הטבע, נוף ומורשת הנמצאים בשטחי הפארק, והתוותה שלבים לפיתוחו תוך שימורם של ערכים אלו.
ההיסטוריה של פארק החורשות הולכת עד המאה ה-1 לספירה – ארכיאולוגים מצאו בו מערות קבורה יהודיות מהמאות הראשונה עד השלישית לספירה, שכנראה שימשו את יהודי יפו. הפארק עמד בעבר בסמיכות לשכונת אבו כביר – שהוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי מצרים שהובאו לארץ בעקבות איברהים פאשה – וליד סביל אבו נבוט, על הדרך בין יפו לרמלה, לוד וירושלים. בסוף המאה ה-19 הוקמה בו כנסיית פטרוס הקדוש, המוכרת בתור “הכנסייה הרוסית”. עם שוך הקרבות על אבו כביר במלחמת העצמאות, ניטעו בפארק חורשות אורנים, שהחליפו את הבתים והפרדסים שהיו שם.
הכנסייה הרוסית בפארק החורשות (צילום: דר’ אבישי טייכר, פיקוויקי)
מעבר להיסטוריה המרתקת שלו, הפארק מהווה גם את השטח הציבורי הפתוח הגדול והמשמעותי ביותר בדרום-מרכז תל אביב, והוא משמש פארק רובעי לשכונות הסובבות אותו, בינן כמה מהשכונות הצפופות ביותר בעיר כמו נווה שאנן ופלורנטין. הפיתוח המואץ שעוברות שתי שכונות אלו, והמחסור החמור בשטחים פתוחים בתחומן (לפי נתוני העירייה, בפלורנטין יש כ-0.5 מ”ר שטח ציבורי פתוח לנפש, בעוד התקן מדבר על 5 מ”ר לנפש ברמה הפנים שכונתית), הביאו את מתכנני העירייה להסתמך על פארק החורשות שישמש כריאה ירוקה לאוכלוסייה שנוספה ותיווסף להן.
ב-2011 החלו עבודות הפיתוח, שכללו סלילת שבילי אופניים, פיתוח מתקני משחק, נטיעת עצים ושיקום בית באר מרשים. בשנת 2012, סקר הטבע העירוני שנערך בתל אביב-יפו זיהה את שטח הפארק כ”מכלול טבע עירוני” – רצף של אתרים נקודתיים ושטחים פתוחים המהווים מערכת טבעית רציפה.
מאז חניכתו בשנת 2013 נהנה הפארק מכמות מבקרים מרשימה, ולא רק מהשכונות הסמוכות לו. המבקרים נהנים ממתקני המשחק המשולבים בין חורשות עצים ותיקים, בתים היסטוריים ופינות טבע המספקות שקט ומפלט משאון העיר שסביב. חלקים אחרים בפארק נותרו מוזנחים ומהווים כר פורה לפעילות פושעת, פלישות קרקע ועוד, אך אלו אמורים להיות מטופלים במסגרת השלבים הבאים לפיתוח הפארק.
האזור מתפקד כריאה ירוקה באזור צפוץ עם מיעוט בשטחים פתוחים (צילום: שירלי יניב, Flickr)
תכנית העירייה: פינוי בינוי על חשבון הפארק
בראשית 2015, בעקבות פניה של תושבים, נודע לי על כוונה לקדם תכנית בנייה על חורשת ההסתדרות, בחלקו הדרומי של הפארק, בפינת הרחובות פנחס לבון ויצחק בן צבי. התכנית נועדה להיות “בינוי פינוי” למספר בנייני שיכון ברחובות אופטושו וליוויק, בגבולה המזרחי של קריית שלום (ראה רשימה על תכנית הבינוי פינוי באורבנולוגיה 2015).
הבניינים, השוכנים מטרים ספורים מהקיר האקוסטי של נתיבי איילון דרום, נראים רע, מתפוררים ותושביהם סובלים שנים רבות מהרעש וזיהום האוויר של נתיבי איילון. לפני כ-11 שנים, כנראה כתוצאה מעבודות שנעשו בנתיבי איילון, קרסה אחת מכניסות הבניין ברחוב אופטושו, ושמונה דירות נהרסו. המבנה הוכרז כמסוכן, לתקופה, והדיירים שנפגעו נותרו ללא קורת גג עד היום. העירייה העניקה סיוע זמני לדיירים שנפגעו, ותביעה שהגישו דיירי הבניינים נגד נתיבי איילון הסתיימה בפיצוי מזערי. למעשה, מאז אותה קריסה, ממתינים דיירי המתחם הזה לפתרון, וחיים בחשש קבוע מפגיעות נוספות, שעשויות לגבות מחיר כבד יותר.
בניסיון למצוא פתרון לתושבים, הוחלט לפני כשלוש שנים לקדם את חלופת הבינוי בתוך הפארק, ובעקבות פניות של תושבים בשכונה, נערך במנהלת הרובע מפגש “יידוע ציבור” אליו הוזמנו, בו הוסבר על כוונות העירייה. כנציג ציבור העובד בארגון סביבתי, ספגתי צעקות וגידופים במפגש הזה. היה קל לכמה מדיירי המתחם המיועד לפינוי לסמן אותי כאויב, וכמי שבא לתקוע מקלות בגלגלים של התכנית המתממשת. הבנתי אותם לגמרי. אחרי הכל, הם מחכים לפתרון כל כך הרבה זמן, ונאחזים בדבר היחיד שהוצע להם, בעוד אני מייצג את ה”ירוקים” ושאר תושבי השכונה שרוצים לשמר את הפארק כמו שהוא – שהרי, אם ייבנו על הפארק, איש לא ייהנה ממנו, לרבות הדיירים המפונים. כל ניסיונותיי להסביר את הצד שלנו עלו בתוהו, ויצאנו מהמפגש הזה בלי הרבה תקווה.
עיקר הביקורת שלי הייתה לא על התושבים, אלא על מינהל ההנדסה בעירייה, שהחל בקידום תכנית ללא חשיבה יצירתית ומעוף, בדיוק כשאלו נדרשו כל כך במצב העדין הזה. כשניסחתי נייר עמדה בנושא בעקבות המפגש, תמהתי למה העירייה מתייחסת לכלל יחידות הדיור המפונות כ”מקשה אחת” כשהיא יכולה לפזרם בין כמה תכניות באזור הנמצאות בשלב תכנוני הרבה יותר מתקדם, ועדיין להשאירם בשכונה כפי שרצו. בנייר העמדה שפורסם הצבענו אל חלופות אפשריות אחרות, ובעיקר על כך ששטח הפארק מוגדר בתכנית המתאר המחוזית כ”פארק רובעי”, ושינוי ייעודו בתמ”מ יהיה מורכב ויארוך זמן רב – זמן שאין לדיירי אופטושו וליוויק.
המפנה: התושבים משלבים ידיים
ב-2016, לשמחתי, חל שינוי. בעקבות פניה של בעלת דירה באחד הבניינים המיועדים לפינוי, קבענו להיפגש ביחד עם מספר תושבי השכונה, ולסייר במתחם אופטושו, בפארק ובנקודות נוספות בשכונה. בסיור היה שיח ענייני ורגוע, בניגוד לקולות שעלו במפגש התושבים ב-2015, ובפעם הראשונה הצלחנו להסביר את עמדתנו ולמה לדעתנו הפתרון שהוצע ע”י העירייה הוא לא אופטימלי לאף אחד מהצדדים. כנראה שזה חלחל לשאר דיירי המתחם, וגם לעירייה, וב-28 ביוני האחרון, הצביעה הוועדה המקומית על קידום הכנת תכנית חדשה, על שטח מגרש הכדורגל בפינת רחובות קיבוץ גלויות וישראל גורי – פתרון משביע רצון הן לדיירי אופטושו וליוויק והן לרבים מתושבי השכונה.
כשאני חושב על התהליך הזה, שלקח כמעט 3 שנים, ועל הזמן שאבד לכולנו, ובעיקר לדיירים שהמתינו לפתרון למצבם, אני תוהה אם היה אפשר היה לנהל את התהליך טוב יותר. האם תהליך שיתוף ציבור, לדוגמה, בין העירייה ושאר תושבי השכונה ובעלי עניין – ולא רק הדיירים המיועדים לפינוי – היה יכול להניב תוצאה זהה, ולחסוך לעירייה זמן ומשאבים רבים? האם הקשבה לרצונות התושבים הייתה מהווה צעד בונה אמון, בתקופה בה אמון הציבור בשלטון המקומי נמצא בשפל? העובדה שהוחלט על קידום חלופת הפארק ב”פורום מהנדס העיר” שהוא פורום סגור, ללא ייצוג לציבור וללא כל שקיפות בפרסום פרוטוקולים, החלטות וכיו”ב, בהחלט לא תרמה לאמון תושבי השכונה בעירייה.
עם ההחלטה על הכנת תכנית על שטח מגרש הכדורגל, ייקח עוד כשנה עד אישורה בוועדה המקומית, ועוד שנים ספורות לאישורה במחוזית – בתקווה שכל הגורמים הרלוונטיים יירתמו לזירוז התהליכים – אולי נוכל לראות את הבינוי בעוד כ-6 שנים.
האם אפשר לומר שפארק החורשות מוגן עכשיו?
אחד הדברים המטרידים בהתנהלות העירייה במקרה הזה, הוא שבכל מענה לפניותינו בנושא צוות התכנון במינהל ההנדסה הדגיש כי חורשת ההסתדרות אינה חלק מפארק החורשות – בניגוד מוחלט הן לתכנית המתאר העירונית שקיבלה תוקף השנה והן למסמך המדיניות לפארק. במקביל, למרות פניות חוזרות ונשנות, העירייה עדיין לא פרסמה באתר האינטרנט שלה את תכנית האב לפארק, 7 שנים אחרי הוצאתו לאור, ובניגוד למתחמים אחרים ברחבי העיר להם פורסמו תכניות אב ומסמכי מדיניות.
הפארק ניצל, שוב, מתכניות בנייה על שטחו, אבל כנראה שזה לא הקרב האחרון במערכה, שכן בשטחי הפארק אושר אתר התארגנות גדול לעבודות העתידיות על הקו הירוק של הרכבת הקלה, שיסגור אותו לציבור לכעשר שנים, וייצור מטרדי רעש, אבק ועוד לשאר חלקי הפארק הפתוחים. אני מקווה שהציבור המקומי ימשיך להיות עירני ומעורב, כי במקרה זה הם הוכיחו כי ביכולתם להשפיע.