מגפת הקורונה מעמידה במבחן את הפרדיגמה של 'חוסן' שזכתה לתהודה והצלחה בשנים האחרונות בשיח העירוני והלאומי.  ד"ר אורן שלמה מציע מספר לקחים ומחשבות בנושא חוסן עירוני על רקע מגפת הקורונה.

נראה שמשבר מגיפת הקורונה מאתגר חלק ניכר מהתפיסות והגישות הרווחות בספרות החוסן העירוני. ראשית, המשבר הנוכחי אינו מתמיין לסיטואציות הסיכון שרוב הספרות מכוונת אליה מכיוון שלא מדובר במשבר המתפרץ לפרק זמן קצר שלאחריו נידרשים תיקון וחזרה לשיגרה כגון, סופות, רעידות אדמה או אירועי טרור. הוא גם אינו מתמיין לתרחישי החוסן המתייחסים להקצנה לאורך זמן של בעיות וסיכונים כרוניים שעתידים להשפיע על הערים ככל הנראה שנים ועשורים רבים כמו התגברות האי שיוויון, ומשבר האקלים. תחת זאת מדובר, בהנחה זהירה, במשבר מתפרץ ומתמשך שיצריך ככל הנראה פרק זמן ארוך חזרה הדרגתית לשגרה שתכלול כנראה התאמות משמעותיות בעיקר בהתנהגות האנושית, ובעיקר בערים. הבחנה זו מייתרת למשל את אחת מהצורות המושגיות והפרקטיות המרכזיות של חוסן עירוני המתרכזת ביכולת המרכיבים המטריאליים של העיר כגון תשתיות (ירוקות ואפורות) ומבנים לספוג הפרעה ולחזור לתפקוד נורמלי. על כן הדברים הבאים מצביעים על שתי נקודות חשובות למחשבה ופיתוח שעולות מהספרות והמחקר ושרלוונטיים למצב הנוכחי.

אוכלוסיות פגיעות

הגישה הרלוונטית יותר למשבר הנוכחי היא גישת החוסן הסוציו-אקולוגי הרואה בעיר כמערכת חברתית וטבעית מורכבת, שנדרשת ליכולת הסתגלות ותאימות תפקודית על מנת לחזור לפעילות לאחר או תוך כדי משבר. הרלוונטיות של גישה זו למשבר הנוכחי היא דווקא מכיוונה של ביקורת שהופנתה כלפיה (אחת מיני רבות), המאתגרת את ההיסמכות על תפיסות של קיימוּת ופתרונות שוּק השזורים ברבות מהפרשנויות לחוסן עירוני סוציו-אקולוגי. הביקורת קוראת לגישה דיפרנציאלית בהסטת משאבי התאוששות ויכולת שרידות אל האוכלוסיות הפגיעות ביותר במרחב העירוני. הנקודה חשובה: הסתגלות  של ערים למצבי תפקוד חדשים חייבת להעניק עדיפות לקבוצות ששרידותן הפיסית, החברתית והכלכלית נתונה לאיום הן על ידי המשבר עצמו והן על ידי תהליכי הלמידה וההסתגלות הנלווים להתאוששות ממנו.1 על פי גישה זו, נדרשות פעולות אפיון ואיתור של אנשים וקבוצות פגיעות ובניית פתרונות עבורם במישורים שונים של החיים בעיר. בהקשר של המשבר הנוכחי מדובר בעיקר בקבוצת הקשישים וקבוצות אחרות שבסיכון גבוה.

תובנה זו מזמינה התייחסות לדרכי פעולה אפשריות העולות מהמחקר העירוני. האחת נוגעת לממשל, כלומר לצורה הכוללת של יחסי הגומלין בין השחקנים המעורבים בניהול וטיפול במשברים, והשפעתם על התווית מדיניות וקבלת החלטות. שאלת הממשל של תהלכי בניית חוסן עירוני היא אחת מנקודות התורפה של הספרות בתחום החוסן העירוני, מהסיבה שרשתות ממשל של ניהול משברים חורגות מעבר למערך השלטון המקומי או הממשל האורבני וכוללות שחקנים מרובים ברמות ממשל ומסקטורים שונים הן ברמה הלאומית והעל-לאומית. הדבר ניכר גם במשבר הנוכחי שבו ערים נתפסות בעיקר כזירות הדבקה פאסיביות, כמעט חסרות אונים, הנזקקות להנחיות לניהול המרחב והקצאת משאבים מהרמה הלאומית והשלטון המרכזי. בקונסטלציה זו על העיר לשחרר את עצמה במידה מסויימת מניהול המשבר, ולהתמקד בהקצאת משאבים עירוניים לאוכלוסיות פגיעות באמצעות המוסדות הקהילתיים שהם תחום התמחותה, ושאותם עליה לטפח ולהכין לקראת משברים מסוג זה. ההצעה השניה מתייחסת לאפשרויות של רתימת מוצרים דיגיטליים עירוניים לטובת תמיכה באוכלוסיות פגיעות – ובמיוחד לאור הבידוד שנכפה על האוכלוסייה. התקשרות השלטון המקומי עם מוצרי העיר החכמה שמאפיינת את העשור האחרון, יכולה לספק שירותים נדרשים כמו למשל שירותי התראה על מצוקה, לסייע בהזמנת מצרכים ולהזמין אינטראקציה חברתית. אם עד כה הטמעת מוצרים טכנולוגיים בממשל של "העיר החכמה" כוונה להגברת יעילות כלכלית ותפקודית, המשבר הנוכחי מעלה את האפשרות לסינרגיה בין העיר החכמה לעיר החסונה.2

המשבר והמרחב

המשבר הנוכחי מאשש את הידוע מספרות החוסן העירוני בכך שהוא מדגיש את האי שיוויון על פי חלוקות אתניות, דמוגרפיות ומרחביות בתהליכי התגוננות ושיכוך פגיעה. בהקשר זה המשבר מראה כיצד להיבדלות המרחבית בין יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, צעירים וקשישים המתגוררים בבתי אבות, ובין המרחב העירוני לבין זה המכונה "כפרי" – יש השלכות גם על אופי הטיפול והיחס לאזורים מצד הרשויות ובקרב הקבוצות עצמן. השיהוי בהתייחסות השלטונית ליישובים הערביים אמנם נפתחה לדיון ציבורי בישראל, אך גם חושפת נסיונות להיערכות עצמית של יישובים שמבטאת ניתוק מסויים מניהול מצב החירום בישראל. בירושלים המזרחית למשל, שבה ההזנחה ורמת הניתוק מהרשויות גבוהה במיוחד, התגבשה יוזמה עצמאית של עשרות עמותות במסגרת "האיגוד הירושלמי למלחמה בקורונה" שמטרתה הסברה ומציאת פתרונות בידוד לחולים שלא במסגרת הרשויות הישראליות. נכון לפחות לעכשיו, אחד הכשלים המרכזיים המדווח בתקשורת הוא הזנחת אוכלוסיות קשישים בבתי אבות שעולה בחיי אדם. מצד שני, פרקטיקות הבידוד והריחוק החברתי המאפיינות את המשבר, מדגישות ביתר שאת את אחד מהמאפיינים של המערך היישובי בישראל: הנטייה להתגדר ולהסתגר. ברמת גן למשל, ניסה ראש העיר לייצר הפרדה פיסית באמצעות הקמת גדר על הגבול המוניציפלי עם בני-ברק וזאת לקולות ביקורת על חוקיות המהלך. מצד שני, המשבר מדגיש ביתר שאת את שגרת גידור היישובים ובקרת התנועה, שהם מסימני ההיכר של האזורים בישראל המכונים "כפריים". בחלק גדול מיישובים אלו הוגפו השערים באחת, גויסו מתנדבי אבטחה, נמנעה הכניסה לזרים והוצאו מתחומי היישובים אנשים שאינם בני המקום. כך בחסות המשבר מיטשטשת שאלת הלגיטימיות והחוקיות של משטרי התנועה הסלקטיביים במרחב הכפרי.

פרקטיקות הבידוד והריחוק החברתי המאפיינות את המשבר, מדגישות ביתר שאת את אחד מהמאפיינים של המערך היישובי בישראל: הנטייה להתגדר ולהסתגר. רחוב רבי עקיבא בבני ברק (צילום: משה זנזורי, באדיבות חדשות בני ברק)

דוגמאות אלו מנכיחות חלק מהבעיות החברתיות-מרחביות בישראל ומאפשרות ולחדד את הדיון הציבורי לגבי האופן שבו החברה מעוניינת להתאושש. ההבחנה המועילה בספרות החוסן היא בין  to bounce back and to bounce forward . כלומר, התאוששות ממשבר לא מחייבת חזרה למצב הטרום-משברי שבו קבוצות מסויימות חוות הדרה או ניתוק מפרוצדורות התגוננות ושיכוך, ואחרות מפעילות כוח פריווילגי הזוכה ללגיטימציה, אלא שהיא מגלמת אפשרות לזהות בעיות וליצור שינויים או פתרונות רצויים.

ולסיום, לא ניתן שלא לחשוד בשימוש ב"דוקטרינת ההלם" מצד השלטון המתבטאת בהעמקת הלגיטימציה של השימוש באמצעי מעקב וניטור תנועה ודפוסי תקשורת של אזרחים. 3 אמנם מאז הציגה  נעמי קליין את המושג גברה המודעות בקרב חוגי השמאל והליברלים לתכסיסנות זו של מוקדי כוח המנצלים עתות משבר על מנת להטמיע סדרים חברתיים חדשים – שניתן להניח שהיו זוכים לביקורת מונעת בעתות שגרה. מנקודת המבט העירונית נראה שהדיון אודות הזכות לפרטיות בביקורת שיח הערים החכמות ומוצריה, נעקף מימין בפראות על ידי השלטון המרכזי. ככל שאכן מדובר במופע זמני של פיקוח ומעקב מצד השלטון, יש לקוות שתהליכי ה- bouncing forward של הערים יעמדו בפרץ ובפיתויי הלגיטימציה לפגיעה בפרטיות שהמשבר עשוי לעודד, ותחת זאת, כאמור, יפעלו להסיט טכנולוגיה ומשאבים לשימושי חוסן קהילתי.

 

  1. מייצגים של גישה  זו הם למשל  Isabelle Anguelovski ו Timon McPhearson
  2. לקריאה נוספת בנושא ערים חכמות ראה: העיר בעידן הדיגיטלי, טלי חתוקה, מיכאל בירנהק, ערן טוב והדס צור, עורכת: טלי חתוקה,  אוניברסיטת תל אביב 2018
  3. לקריאה נוספת על הפגיעה בפרטיות בחסות הקורונה ראה: פרטיות ורגולציה: מדריך נבוכים למשמעות של תקנות המעקב החדשות, אורבנולוגיה, 29.3.20