מיהו המתכנן בעידן של תחילת המאה ה21? בין תאוריה לפרקטיקה

ברשימה הקודמת סקרנו בקצרה את השינויים בתפקיד ובמעמד של מתכנני הערים לאורך ההיסטוריה, ואת תהליכי ההכשרה וההסמכה של מתכנני ערים במדינות שונות בעולם כיום. ברשימה זו נמשיך לבחון את מעמדו ותפקידו של מתכנן הערים, במתח שבין הידע התיאורטי על המקצוע לבין הידע המקצועי המעשי.

כיצד יש ביכולתו של מתכנן ערים להתמודד עם משבר העכשווי והאתגרים העירוניים והסביבתיים המורכבים הניצבים בפני עולם התכנון? מהו הידע הנדרש לצורך מימוש תפקיד המתכנן ומהן הדילמות המקצועיות בפניהן הוא ניצב? לצורך בירור תפקידו של מתכנן הערים כיום, אציג 5 דעות הדנות במתח שבין הפרקטיקה לבין התאוריה והאקדמיה, ואבחן כיצד מתח זה משפיע על כישורי המתכנן ועל מעמדו כיום. 

דעה ראשונה: התכנון תמיד רווי בדילמות ובאי וודאות, מאחר והינו יישום של ידע הנוגע לפעולות עתידיות על האוכלוסייה והמרחב, והוא כרוך בבחירה בין אפשרויות. הבחירות האפשריות והשלכותיהן לא תמיד ניתנות לחיזוי והידע לגביהן מוגבל. התכנון נעשה בשיקול דעת של המתכננים תוך התחשבות בנסיבות המרחביות, הבין-זמניות והחברתיות בתקופה ספציפית. עם זאת, התכנון תמיד כרוך בשיפוט מעשי, אשר עלול להיות מוטעה כי התכנון הוא תהליך פרדוקסלי הנובע מאילוצים וסתירות שעומדים בפני מתכננים.

כיום, התכנון עומד בפני אתגרים חדשים הכוללים הידרדרות סביבתית, השפעות משבר האקלים, דיגיטציה עירונית וגלובליזציה. אתגרים אלו התעצמו עם השנים הן בהיבט הכמותי והן בהיבט האיכותי. היחסים בין כוחות מקומיים, לאומיים וגלובאליים הפכו כל כך מסובכים ורצופי קונפליקטים, עד שהסכמה על מדיניות ועל פעולות נדרשות הפכה כמעט בלתי ניתנת להשגה. יתר על כן, מתכננים מודעים לתפקידן הכפול של ערים – מצד אחד ערים הן ‘מכונת צמיחה’, ומצד שני הן ‘טורף סביבתי’. מתכננים מתמודדים בהצלחה עם דרישות של עסקים וקואליציות פוליטיות מקומיות שמטרתן לעודד השקעה וצמיחה כלכלית על רקע המדיניות הכלכלית הלאומית, אך הם מתקשים להתמודד עם ההשפעות הסביבתיות של צמיחה זו. דוגמא לכך היא הקושי התכנוני להגיב למסגרות פעולה שהוצעו בפסגת כדור הארץ בריו ב- 1992 ובהסכם פריז משנת 2015. ב’פסגת כדור הארץ של ריו’ 1992 הועלתה המסגרת התכנונית ‘אג’נדה מקומית’ שבמסגרתה נקבע כי תכנון יכלול ערבות עממית ושיתוף פעולה לפיתוח בר קיימא. אולם, בהיעדר פעולות פוליטיות וכלכליות מתאימות, התכנון מתקשה לאזן בין הסוגיות האידיאולוגיות סביב קביעת שימושי קרקע, לבין הצורך בשינויים בהתנהגות האינדיבידואלית במטרה להביא לשינוי של שיטות ייצור וצריכה שאינן בנות קיימא. באופן דומה, בכדי לעמוד בהחלטות הסכם פריז משנת 2015 על הצורך באיזון בין ההתחייבות הטכנוקרטית והמחויבויות הנורמטיביות של יעדי פיתוח בר קיימא לבין עירוניות מתקדמת בת-קיימא, על המתכננים להכיר בדחיפות של קידום מדיניות שמטרתה הפחתה של פליטת גזי החממה וצמצום של השפעות שינויי האקלים, על ידי מעבר למקורות אנרגיה מתחדשים, שימוש בחומרים מתחדשים בבניינים, מיחזור הפסולת והפחתה בשימוש בפלסטיק ובחומרים מזיקים. כך שהיכולות התכנוניות להתמודד עם משבר האקלים ובמקביל גם לספק שירותים ציבוריים יסודיים מתוך מגבלות של רווחה ויכולות פיננסיות, לעיתים נדמות כחסרות סיכוי.¹

דעה שניה: עולם התכנון מבוסס על פרדוקס. בעוד התכנון התגבש לכדי מנגנון המכוון לעשיית ‘הטוב הציבורי’, התאוריה של התכנון התפרקה להצעות תיאורטיות מקוטעות וחלקיות. פרדוקס זה התגבר על ידי שעתוק דפוסים בפרקטיקה המקצועית ומחקרים תאורטיים המנותקים מהמציאות. פרדוקס זה התעצם בשל אי יכולתו של התכנון לשקף את המציאות העולה מסוגיות של גלובליזציה ושל מדינת הלאום ולתרגמה מהתאוריה לפרקטיקה.

לטענתו של לו יון קיום הפרדוקס קשור לצורה הפוליטית בה אנו חיים. לטענתו הרשות- המדינה הריכוזית והתכנון אשר הינו היררכי, פועלים במסגרת מכוננת מלמעלה למטה. לכן העריצות של תוכנית תעשה רק על ידי ערעור של כוח – פוליטי, תרבותי וכלכלי. הוא מסביר כי המדינה זקוקה למיסוד התכנון על מנת להכשיר את הקרקע לפיתוח ושעתוק היחסים הקפיטליסטיים וצרכי ההון שנחוצים לתפקודה. לפיכך, התכנון המודרני הפך לפעילות ממלכתית. אך בעוד שהבסיס ההיסטורי לשימוש בתכנון כאסטרטגיה מדינית היה למען היווצרותה של מדינת הרווחה, המדינה המודרנית לוקחת תחת חסותה ואוסרת על מה שהיה ניסיון פרטי וספונטני למרחב מגורים וכופה את ההיגיון שלה לפתרון הנטייה הכאוטית של המרחב הטבוע בצורת הייצור הקפיטליסטית.

לו יון קורא לבחינה מחודשת של הקשר בין תיאוריה לפרקטיקה תוך שיקום הביקורת של התכנון כפרקטיקה, ניסוח מחדש של דרכי העשייה והחשיבה של פרקטיקת התכנון בחברה הקפיטליסטית, ואי כפיפות ללגיטימציה של האלימות התכנונית על ידי המדינה.²

דעה שלישית: על התכנון ליישם תאוריה בפרקטיקה תכנונית במוסדות המדינה. מתכננים צריכים לתכנן באופן המגשר בין פרקטיקה לתאוריה, באמצעות יישום הידע בפעולות תכנוניות של מוסדות המדינה. בכדי לראות האם קיים חיבור נכון, יש לבחון את הפעולות הפרקטיות שמתכננים מבצעים על ידי השאלות הבאות: האם יישום התכנון שלהם מייצר משמעות בחיי היום יום? האם מתכננים הם שחקנים חברתיים משמעותיים?

מוסדות ציבוריים הם הזדמנות עבור מתכננים להטמיע את התאוריה בפרקטיקה, תוך כדי הבחנה כיצד מוסד ספציפי מתייחס לקונפליקט חברתי ולהשפיע. על כן, לא נכון לראות במוסדות התכנון הממשלתיים כסוכנים המפעילים אלימות. בנוסף, ‘הקונפליקט החברתי’ עשוי להיות רחב מדי. לא כל חילוקי הדעות יכולים להיקרא קונפליקטים, ולא כל הקונפליקטים דומים. מאבק על קרקע אינו זהה להתנגדות הפועלים לסגירת מפעלים. לפיכך, מתכננים חייבים להבין את ההבדלים בין קונפליקטים שונים ולפעול באופן המעורר חשיבה תכנונית בצורה קונקרטית, ממסדית ומציאותית. לשם כך, מתכננים צריכים ללמוד לעומק מוסדות כמו: איגודי עובדים או סוכנויות במגזר הציבורי, ולהמליץ על אסטרטגיות קונקרטיות להתחדשות תנועת העבודה. באופן כזה, המתכננים יכולים לעשות שימוש במדינה כמכשיר של שינוי חברתי מתקדם.³

דעה רביעית: אין סנכרון בין היצע לביקוש של מומחים בתכנון עירוני. מצד אחד, האקדמיה פותחת מסלולי לימוד, אך מצד שני, אינה מכשירה אותם כדי להשתלב בתעשייה. כתוצאה מכך, השוק מוצף, התחרות גדלה וערך התואר יורד. במחקר נטען כי האקדמיה משמרת מצב זה משום שהיא מרוויחה כוח עבודה זול ומיומן לתמיכה במחקר ובהוראה. גם התעשייה מרוויחה מכך, מאחר וחברות מקבלות הון אנושי בעל השכלה גבוהה לתפקידי מחקר ופיתוח בתשלום נמוך יחסית.

גם בישראל אין סנכרון בין היצע לביקוש של מומחים בתכנון. האקדמיה הישראלית מתמקדת בהכשרת לטובת האקדמיה ולא על פי צרכי המשק והתעשייה. עם זאת, יכולת הקליטה של בוגרים בתפקיד סגל אקדמי הוא פחות מ-10%. בנוסף, מבין מדינות ה- OECD, ישראל מאופיינת כמדינה המשלבת באופן הנמוך ביותר בוגרי תואר שלישי במשרות בשירות המדינה. כתוצאה מכך, אקדמאים ישראלים מוכשרים עוזבים את המדינה. מגמה שהובילה להקמת תוכנית לאומית להשבת אקדמאים ואת תוכנית ‘ממשק’ (תוכנית לאיתור חוקרים בתחילת דרכם המקצועית, המשלבת אותם כיועצים מדעיים לבכירים בשירות המדינה במשך שנה אחת במטרה לסייע בקבלת החלטות מושכלת ומבוססת מדע לתועלת הציבור, ומתוך כוונה לשלב אותם בהמשך דרכם המקצועית בגופי השלטון השונים).⁴

דעה חמישית: אתגרים מוסדיים מעכבים את השימוש בהערכה בסוכנויות התכנון. להערכת התכנון והתכניות תפקיד חשוב בארגון המגזר הציבורי. 1) לפי הערכת התכנית מתבססים עקרונות המצריכים התערבות ממשלתית והקצאת משאבים ציבוריים. לפיכך הערכת התכנית צריכה לכלול את התועלת הברורה המופקת ממנה ואבחנה מי הם השחקנים האחראים לביצוע התכנית. 2) על פי הערכת התכנון ניתן להבין את התהליך והתוצאות הכרוכות, תוך התחשבות במוסד שבתוכו פועל התכנון. הערכה תכנונית יכולה לשפר את האיכות ויישום תוכניות, לשפר את תהליך התכנון, ולהדגים את יעילות התוכניות. אך יישומה של הערכה תכנונית בסוכנויות התכנון נתקלת בשני אתגרים מוסדיים עיקריים. 1) אילוצים פוליטיים הנובעים מכך שפוליטיקאים חוששים שהערכה תכנונית עשויה להכשיל את התכנון, מכיוון שפוליטיקאים משתמשים בתוכניות כדי להשיג תמיכה ציבורית. בנוסף, פוליטיקאים לוקחים חלק פעיל בקבלת החלטות בוועדות תכנון, ולהערכת התכנון יש כוח לחשוף כשלים או חוסר התאמה המשקפים החלטות פוליטיות של נציגי ציבור וכן את ההשפעה של תוכניות מעבר לשליטה של המתכננים. 2) תרבות ארגונית מתייחסת לדרכים דומיננטיות להערכת תוכנית והערכת תכנון המוכרות כפונקציות חשובות בסוכנויות התכנון, ואשר מחייבות הקצאת משאבים לביצוע הערכות תוכניות. הערכה זו היא חיונית לשיקול דעת בארגונים במגזר הציבורי ולתרבות תכנונית שדורשת סקירת תוכניות, יישומי פיתוח, מדיניות תכנון ופעילות מחקר נלוות. ממחקר על הערכה ויישום תוכניות עולה כי תוכניות אינן מתאימות ליישום באופן מלא, מהסיבות הבאות: א) היעדר מתודולוגיה עקבית להערכת תוכנית, כולל האתגרים הכרוכים בבחירת אינדיקטורים מתאימים לניטור; ב) חוסר במחקר מקשר בין הערכת תוכניות להערכת תכנון, כולל בחינת דרכים להגברת הערכת התוכניות וזיהוי קשרים סיבתיים ברורים.לפיכך, החוקרים קוראים להכשרה אקדמית לגבי עקרונות, שיטות ויישום הערכה של תכנון, במסגרת הלימודים האקדמיים הכוללות הכשרה עם תרגול פרקטי. בנוסף, הם קוראים לצמצום הפער בין ההתפתחות התיאורטית והמתודולוגית של הערכה לבין התפתחותה בפרקטיקה.⁵

סכמה 1

הדעות שהוצגו מראות כי קיים קשר הדוק בין התאוריה לפרקטיקה. ניתן לחלק את הדעות לשלוש קבוצות במנעד שבין התאוריה לפרקטיקה. קבוצה ראשונה, קבוצת האמצע, טוענת כי הכישורים הנרכשים של המתכנן באקדמיה הם משמעותיים ליכולתו להתמודד עם משבר התכנון. קבוצה שניה, בקצה האחד, מתייחסת בעיקר לפרקטיקה וטוענת כי התכנון רווי בדילמות ואתגרים ולכן המתכנן מתקשה להתמודד עם המציאות. קבוצה שלישית, בקצה השני, מתייחסת בעיקר לתאוריה וטוענת כי התאוריה התרחקה מהפרקטיקה באופן הדורש הבנייה מחדש של הידע בהתאם למציאות.

סכמה 2

סיכום ומסקנות

מהמחקר על סקירת המתכנן בעבר ובהווה, ומהוויכוח למתח שבין תאוריה לפרקטיקה ניתן לראות כי הכישורים הפורמליים וא-פורמליים הם חיוניים ביותר עבור התמודדות המתכנן עם משבר התכנון הלכה למעשה. הכישורים שהמתכנן רוכש באקדמיה לא מספיקים, כיוון שמקצוע התכנון, הוא רב תחומי המתעדכן באופן תמידי בשיטות ואתגרים חדשים. אם זאת ישנה הכרה מקצועית למקצוע תכנון ערים. מרבית בוגרי המסלול מועסקים במגוון עבודות.

לאור זאת, אני מציעה: 1) הרחבת הכישורים האקדמיים בהתאם לדרישות הקיימות בפרקטיקה. 2) התמקצעות בנושאים תכנונים בלימודי האקדמיה. לדוגמא: כלים אנליטיים וטכנולוגים לניתוח מצבים קיימים, כתיבת מדיניות, עריכת תסקיר חברתי, כלכלי וסביבתי ושליטה בקריאת השפה התכנונית. 3) הרחבת לימודי ימי עיון/ סמינרים למתכננים בנושאים חדשים הדורשים התייחסות תכנונית. 4) דיון מעמיק בהכרה המקצועית של המתכנן.