במומבאי הענייה כבר הייתם?

טרנד תיירותי: תיירים מגלים את הצדדים הפחות יפים של העיר.

משכנות עוני במומבאי. צילום: Jon Hurd

משכנות עוני במומבאי. צילום: Jon Hurd

מהרגע בו הזמנתי את כרטיס הטיסה למומבאי ידעתי שאבקר בדראווי, אחת ממשכנות העוני הגדולות ביותר בעולם, ביתם של מאות אלפי בני אדם. משכנות העוני (סלאמס בלעז) הן אחד הנושאים החמים בשיח התכנוני בשנים האחרונות ואחרי שקראתי עשרות מאמרים ואלפי מילים על הכלכלה האפורה, על הבנייה הא-פורמאלית, על הפוליטיקה של הפלישה, על התנגדות ומחאה הייתי חייבת לראות על מה כל המהומה בעצמי.

כבר מהמטוס, לפי הנחיתה, נגלים שטיחים אינסופיים של מבנים נמוכים, צפופים, מכוסים ביריעות ברזנט כחולות. בדרך הארוכה משדה התעופה למלון נגלית הצצה קטנה ממה שקראתי עליו כל כך הרבה בשנים האחרונות. פוליטיקת הקרקע במומבאי הובילה לעירוב כמעט בלתי תפס של צריפים ומגדלי יוקרה שצמודים, ואפילו נוגעים, זה בזה. ליד מומבאי אפילו דלהי, ובטח שניו יורק ותל אביב, נראות כמו כפר קטן ובלתי מזיק.

עיר מעניינת מומבאי. בכלל לא הגיהינום שהזהירו אותי מפניו. מחירי הדירות מאמירי שחקים, בעיקר בשכונות לאורך חוף הים (או קי, חוף ים זו מילה קצת גדולה. מבחינה בריאותית עדיף לשחות בתעלת ביוב ולא במי המפרץ). מעדניות ומסעדות מציעות מטעמים במחירים שלא יביישו את ישראל, כשלידם דוכני רחוב מוכרים ארוחה שלמה בשבריר מחיר.

התכנית המקורית היתה לגשת ל-Reality Tour & Travel, סוכנות ששייכת לאחד מאינספור ארגונים ללא כוונת רווח ששפועלים באזורי העוני של מומבאי. כבר בדרך לשם הבנתי שהרעיון לבקר בדראווי הוא פחות מקורי ממה שנדמה היה מלכתחילה. פלאיירים על לוח המודעות באינטרנט קפה מבטיחים סיור בלתי נשכח בסלאמס המפורסמים, מקום מגוריו של "נער החידות ממומבאי". גם נהג המונית, כמו כל נהג הודי טיפוסי, ניסה לשכנע שהוא המדריך האולטימטיבי לנבכי העיר, ושהוא ייקח אותנו לאטרקציות הכי מענייניות, ולחנויות הכי שוות, וכן גם, ניחשתם, לסלאמס הכי מעניינים.

טוב, חשבתי. אין ספק שהסרט "נער החידות ממומבאי" הביא לגל של תיירים אבל הסיור שמארגן הארגון ללא כוונת רווח יהיה בטח שונה. כדי להגיע למשרדי הארגון צריכים להיכנס לסוכנות נסיעות, לעבור לחדר האחורי, לטפס דרך גרם מדרגות תלול וחשוך, לפנות ימינה, לעבור דלת, ולטפס דרך גרם מדרגות נוסף שגורם למדרגות הקודמות להיראות כמו המדרגות של הוותיקן. במשרד (או בכוך שמשמש כמשרד) ישבו שתי בחורות נחמדות להפליא. הן הסבירו שחלק מהרווחים של הסיורים מופנים לפעילות של הארגון בתוך הסלאמס, ושכל הסיורים כמעט מלאים אז כדאי שנחזיר להם תשובה בהקדם.

חזרנו עם העלון לחדר המלון ובחנו את שלל הסיורים  שמציע הארגון. אפשר לעשות סיור בזק של שעתיים וחצי, או סיור מורחב יותר שכולל גם ארוחת צהריים, או לבחור בסיור של יום שלם שכולל גם ביקור באטרקציות אחרות ברחבי העיר. הארגון מוציא גם סיורים לאזורים הכפריים מחוץ למומבאי, שם אפשר לחרוש שדה או לקצור אורז. יש גם סיורים המיועדים למנהלים (executive tours). הם מודרכים על ידי מייסד הארגון בכבודו בעצמו, ב"נוחות גדולה יותר" כפי שמבטיח העלון, ובסופם מקבלים המשתתפים חבילת שי. בשלב הזה החלטתי לוותר. תיירות עוני היא אולי לא בשבילי.

"איך הצד השני חי"

התופעה של תיירות עוני היא לא חדשה. היא נולדה במחצית השנייה של המאה ה-19 בשכונת האיסט-אנד הלונדונית, אז אזור ידוע לשמצה בו התגוררו בתנאי צפיפות ועוני האוכלוסיות העניות ביותר של הבירה הבריטית. אנשים אמידים מחלקיה המערביים של העיר נהגו להגיע לשם כדי לחזות בתנאי המגורים הקשים. לחלקם היו אולי מטרות טובות. אחרים ביקשו לקנות קצת אופיום או לשכור את שירותיה של יצאנית מזדמנת. רובם, כך אפשר לדמיין, פשוט רצו להציץ, לראות "איך הצד השני חי" — זה היה גם שמו של ספר צילומים מאת הצלם ג'ייקוב ריס (Jacob Riis) שיצא לאור בשנת 1980 בניו יורק ותיעד את תנאי המגורים העלובים בשכונות העוני, עבור בני המעמד הבינוני והגבוה של העיר.

מאה שנים לאחר מכן, הגיעה תיירות העוני הגיעה גם לעולם המתפתח. הודו היא לא היחידה שגוזרת קופון על התופעה ואוטובוסים מלאה תיירים סקרניים החלו לחלוף גם בריכוזי העוני של דרום אפריקה ובפבלות של ריו דה-ז'נרו. כצפוי, צקצוקי הלשון והשאלות האתיות לא איחרו לבוא והתופעה מושווית לא פעם לספארי, בו התיירים מביטים מתוך האוטובוס על העניים שנמצאים מחוצה לו.

אבל למרות הביקורות, המצב רחוק מלהיות חד-משמעי. תיירות עוני מכניסה כסף לאזורים העניים ביותר בערים העניות ביותר. היא חושפת בפני תיירים לא רק את המונומנטים המוכרים אלא גם הצדדים הפחות יפים של העיר. הארגון Reality Tour & Travel זכה בפרס התיירות האחראית לשנת 2012, ובכלל, לא צריך להיתמם, כל טיול במדינה מתפתחת היא סוג של תיירות עוני. אין כמעט אדם שחוזר מהודו בלי תמונות של בקתות דלות וילדים מחייכים ובלי תובנות חדשות ומרחיקות לכת לגבי אושר וכסף (שמתפוגגות ברגע שעוברים את ביקורת הגבולות בנתב"ג).

אז אולי זה לא רע לגמרי. לי זה היה פשוט יותר מדי.

דלות בשכונת דראווי, מומבאי. צילום: Kounosu

דלות בשכונת דראווי, מומבאי. צילום: Kounosu