מדריך לתכנון מתבדל

חילונים באמת צריכים יותר פארקים מחרדים? ומערבים? גם אם נניח שהבדלים בין אוכלוסיות מתורגמים בהצלחה להנחיות תכנון, אסור להתעלם מהבעיה האמיתית שמסתתרת מאחורי הקריטריונים.

שטחים פתוחים - רוני

מצא את ההבדלים. היישובים אלעד ואום אל-פחם. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

"חרדים וערבים זקוקים לפחות גינות בערים" קראה הכותרת בעיתון "הארץ" באחד מימי שישי האחרונים. הכתבה, מאת חיים לוינסון, התייחסה למדריך לתכנון גנים ציבוריים, שמצטרף לשורה ארוכה של מדריכים מבית היוצר של משרד הבינוי והשיכון שמבקשים להסדיר את המרחב העירוני באמצעות תקנות, הנחיות והמלצות תכנון. הכותרת התייחסה לאחת מאותן הנחיות, לפיה בעיר יהודית "רגילה" יש לתכנן 15 מ”ר של שטח פתוח לנפש בעוד בערים חרדיות וערביות ניתן להסתפק ב-10 מ”ר לנפש בלבד. עיון מעמיק יותר במדריך מגלה שההבחנה בין קבוצות האוכלוסייה אינה מוגבלת לגודל השטח הפתוח, אלא גם לפרטים עיצוביים ותכנוניים אחרים. ביישובים ערבים, למשל, יש להקצות בכל סוגי הגן שטח גדול יותר למדשאה, לעצים ולגינון אינטנסיבי בשיחים, ושטח מצומצם יותר למתקני משחק. ביישובים בדואים, לעומת זאת, רצוי לנטוע בגנים עצי פרי. ביישובים חרדיים, קובע המדריך, יותקן מספר גדול יותר של מקומות ישיבה הצופים אל מתקני המשחק, ויותקנו גם מקומות ישיבה בודדים.

גם אם ניתן למחברי המדריך ליהנות מהספק, ונניח שאותן הנחיות הן תוצר של מחקרים ארוכים ועמוקים שבסופם הגיעו למסקנה שבדואים מעדיפים עצי פרי ואילו ערבים ממש לא מעוניינים במתקני משחק, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדריכים אלה משטיחים שאלות תרבותיות מורכבות לכדי כמה טבלאות ותקנות. מורכבות חברתית ותרבותית הופכת לעול, ולא לנכס, ובשם היעילות פותרים את העול הזה באמצעות רגולציה והנחיות תכנון.

אבל כאן רק מתחילה הבעיה. התקנות האלו חושפות את הנחת המוצא של המדריך, לפיה צריך לתכנן שכונות מגורים נפרדות עבור קבוצות אוכלוסייה שונות. עצם ההנחה שצריך לתכנן לכל מגזר בנפרד מייצרת בסופו של דבר תכנון מתבדל, סגרגטיבי, שמראש מסתכל על המרחב כאוסף של שכונות או ערים הומוגניות. עיר לחרדים, שכונה ליוצאי ברית המועצות, יישוב למשפחות, פרויקט לאנשי כוחות הביטחון – כל אלו כבר הפכו לשכיחים בנוף העירוני הישראלי, והמגורים ליד הדומים לנו הפכו לשאיפה גלויה. ההתבדלות היא לא רק על בסיס דתי או אתני אלא גם על בסיס גילאי, כפי שחושף המדריך. "שכונות חדשות בערים", הוא קובע, "מאופיינות לרוב באוכלוסייה צעירה הנמצאת בשיא תקופת הפריון". ואיפה נמצאים כל השאר? המבוגרים? הצעירים? אלו שאינם בהכרח "בשיא תקופת הפיריון"? אל דאגה, אותם ניתן למצוא בשכונות הוותיקות ה"מאוכלסות לרוב על-ידי אוכלוסייה ממגוון קבוצות גיל או מבוגרת", לדברי המדריך.

אז במקרה הזה, המספרים אינם מדברים בעד עצמם. ההקצאה השונה של השטחים הפתוחים היא בכלל לא הסיפור, אלא רק מסך עשן שמאחוריו מסתתרות בעיות חמורות אף יותר. כבר התרגלנו לראשי ערים שמצהירים בריש גלי על רצונם לשמר את הרוב היהודי בעירם, אבל התפיסה המתבדלת הזו מחלחלת גם למוסדות התכנון ודרכם מעצבת את המרחב הישראלי. התכנון לא ממציא כאן שום דבר, הוא בסך הכל משכפל את ההפרדה החברתית ואת הסקטוריאליות שעלו גם מתוצאות הבחירות האחרונות. ואולם בכוחו של התכנון לחולל שינוי באופן בו אנו רואים את השונה והאחר. תפקידו הוא לנסות ולהציע חלופות המאתגרות את השאיפה הכל כך מושרשת להתבדלות והפרדה. מערכת התכנון הישראלית צריכה להצטרף למגמות השולטות כיום בעולם ולאמץ אתגר אחר, של שילוב ועירוב, גם במחיר של קונפליקטים וקשיים. אז לפני שמגייסים את החרדים, ולפני שמתלוננים שהערבים לא משתתפים בשוק העבודה, אולי ננסה מדי פעם לתכנן סביבות מעורבות?

לקריאה נוספת:

לטפל מהשורש בבעיית הדיור, מאת טלי חתוקה

– כוחה ההרסני של ההומוגניות, מאת מירב בטט