"זכרו! בניינים חייבים למות"

bmd

Stephen Cairns and Jane M Jacobs, Buildings must Die: A Perverse View of Architecture,
MIT PRESS, 304 pages.

[wc_divider style="solid" line="single" margin_top="" margin_bottom=""]

אין זה סוד שאינני חובבת של נושא השימור. לתפיסת עולמי אנחנו עסוקים הרבה מידי ביצירה של בונבוניירות מקומיות על חשבון עיסוק ופיתוח של בעיות מגורים, אזורי תעשייה וכל מה שביניהם. בכלל, מי קובע מה ישמור ומה ייהרס? אדריכלים, מתכננים ופוליטיקאים. הנרטיב של ה"מקום" הוא לעולם פרי מוחם הקודח של כמה מקבלי החלטות ואנחנו הציבור נגזר עלינו לקבל את הסיפור ה"מומצא" הזה. לעיתים קרובות קל לנו ונוח לנו הסיפור כיוון שהוא "מנקה" כל מיני אמיתות לא נוחות. ואכן, רבות נכתב על הדיסנילנד והפוליטיזציה של המרחב באמצעות שימור ולא אשעמם אתכם בסוגיה זו.

ברצוני להסב את תשומת הלב לספר שבחר לטפל במה שארכיטקטורה ותכנון מבכרים לא לעסוק בו, בתהליכי ההזנחה וההריסה הטבעיים של הסביבה הבנויה. הספר "בניינים חייבים למות: מבט פרוורטי על אדריכלות" אותו כתבו סטיבן קרנס וג'יין ג'ייקובס1, נפתח כך (תרגום חופשי):

"ההנחה שאורגניזם חי, יהיה זה בן אנוש, בעל חי או צמח, חייב למות, ברורה מאליה. החיים בהגדרתם הם סופיים, המוות בלתי נמנע. האם לא המוות ביחד עם המיסים, כמו שקבע בנג'מין פרנקלין, הן הוודאויות היחידות בחיינו האנושיים? …בניינים, לעומת זאת, מיוחסים להם "חיים" למרות שהם חסרי חיים. מי שמעניק להם חיים הוא האדריכל דרך ההבניה של הרעיון והבנייה שבאמצעותה הוא מכונן ומנהל את החיים הללו….אבל מה היחס של אדריכלות לפסולת? הרס? מוות?"

באופן טבעי האדריכלות נוטה לחגוג את סמלי הראווה ואת האסתטיקה במיוחד בעידן טכנולוגי בו מתאפשר משחק מתקדם בחומר וצורה. האדריכלות נוטה לעסוק ב"הולדה" של האובייקט ולא במותו. בכלל, כפי שטוענים הכותבים בספר, כיום "קשה למות", הגישות המקיימות והשימוש החוזר בבניינים גרמו לכך שלשום בניין, תיאורטית, אין תאריך תפוגה סופי. אבל כפי שטוענים הכותבים בספר, סיפור הצללים של המוות והכליה של מבנים הוא חשוב להבנה של השדה האדריכלי.

הספר מבקש לספר את הסיפור של המוות והכליה של הבניינים דרך שתי פריזמות: תיאורטית ואמפירית. בחלק הראשון, התיאורטי, מניחים הכותבים את הקשר שבין תהליכי הרס וכליה ל"יצירתיות האדריכלית". המטרה כפי שמצהירים הכותבים אינה לערער על הכוח היצירתי של השדה הנתפס בעיני אנשי המקצוע "כמכונן וכמוליד" אלא להבין באופן מלא יותר את הקשר את היחסים בין יצירתיות לאדריכלות ומציעים שהיצירתיות באדריכלות נתפסת כמעין תהליך של הריון, לידה, כיצירה של חיים. טענתם היא שהשיח האדריכלי מהלל בעיקר מימד זה. ביחס כמעט הפוך לתפיסה זו דנים הכותבים במושגים וספרים עכשוויים העוסקים בהרס ובכליה כמו: Junk (אצל רם קולהאס)2, Dros (אצל אלן ברגר)3, Rust (אצל אנתוני פיקון)4 ו-Wasting (אצל קווין לינץ')5, ובהמשך ממקמים מושגים אלו בזיקה לשדה הכלכלי והפילוסופי. שהרי הרס, כפי שקבע דיוויד הרווי6, הוא אמצעי מרכזי בפמפום המערכת הכלכלית והמרחבית. האדריכלים הם כולם שותפים פעילים בעשייה הזו.

בחלק האמפירי בוחנים הכותבים מושגי יסוד כמו הרס, הזנחה וכליה דרך התבוננות על בניינים שונים ובוחנים כיצד היו חשופים לתהליכים הללו. בחוכמה עשו הכותבים שלא התמקדו בהרס של מלחמה או טרור. הרס שהוא פתאומי ולעיתים חד פעמי, טראומתי. הם בחרו להתמקד בתהליכים איטיים יותר המשפעים על מבנים בכל מיני צורות ולאורך זמן. בחלק הזה מובאות הרבה דוגמאות של מבנים מוכרים פחות ויותר מן העולם. המסר הוא ברור: בניינים מתכלים, משתנים, מתלכלכים, נהרסים ובעיקר רחוקים מאוד מהדימויים הנוצצים של כתבי העת האדריכליים וכתבות צבע באינטרנט ובטלוויזיה.

מספר מילים על המחברים: פרופ' ג'יין מרגרט ג'יקובס היא סוציולוגית אורבנית ביקורתית מYale-nus college בסינגפור. ג'יקובס כתבה ספרים חשובים כמו  Edge of Empire: Postcolonialism and the City מ-1996 ו Cities of Difference אותו ערכה ב-1998. סטיבן קרנס מכהן כיום כראש המעבדה לערים עתידיות בסינגפור, וערך בין היתר את הספר Drifting: Migrancy and Architecture משנת 2004.

לסיכום, זהו ספר שכדאי לקרוא. מדובר בספר על ארכיטקטורה אבל כזה הנוגע ומתכתב גם עם דיסציפלינות אחרות: הרי לא ניתן לנתק את הנושא מכלכלה, מהיסטוריה, מגיאוגרפיה ומתכנון ערים. במקרים רבים ההרס והמוות אינם ההפך מהחיים אלא חלק ממנו. כך, למשל, בערים של הדרום הגלובלי ואפילו בארצנו הקטנה המרחב מלא במבנים מוזנחים לצד בניינים חדשים שאינם גמורים, שלדי בניין נטושים, פטינה ולכלוך. הלוואי שמקבלי ההחלטות והציבור יקראו את הספר וישנו את סדר היום והבוז שלהם לשיכונים הציבורים משנות השישים. שהרי האסתטיקה של הזנחה והרס של השיכונים היא גם האסתטיקה של החיים שלנו, של החברה הישראלית.

  1. לא מדובר בכותבת הידועה של "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות".
  2. Koolhaas, Rem. "Junkspace." October, 2002, 175-190.
  3. Berger, Alan. Drosscape: Wasting Land Urban America. Princeton Architectural Press, 2007.‏
  4. Picon, Antoine. "Anxious landscapes: from the ruin to rust." Grey Room 01, 2000, 64-83.‏
  5. Lynch, Kevin. Wasting away. San Francisco, CA: Sierra Club Books, 1990.‏‏
  6. Harvey, David. "Neoliberalism as creative destruction." The Annals of the American Academy of Political and Social Science 610.1, 2007, 21-44.‏