הצביון הביטחוני שמאמצות יותר ויותר ערים בישראל אינו מקרי. ברבות מהן מופעלת התכנית “עיר ללא אלימות” ששמה דגש על אכיפה ובקרה ומתגאה בירידה במקרי אלימות. אבל ההסתכלות על פשיעה כעל תוצר של סביבה מופקרת גובה מחיר משל עצמה.
סיירת הורים בכרמיאל. צילום מסך, אתר “עיר ללא אלימות” https://www.cwv.gov.il
בקיץ האחרון פתחו את מגרשי הספורט בעירי ראש העין עד לשעות הקטנות של הלילה והאירו אותם היטב. גם בגינות הציבוריות ובפארקים הותקנו פנסים רבי עוצמה, שלא הותירו בהם אף פינה אפלה. בכניסות לעיר יש מחסומים מאוישים, ומחסומים מוקמים גם בכניסה לאירועי פנאי ותרבות. שלט ברחוב ראשי מודיע: “בעיר זו מותקנות מצלמות בשטחים הציבוריים למניעת אלימות וונדליזם”. בלילות מסיירים ברחובות העיר מתנדבי “סיירת הורים”, ובחופשות מתקיימות פעילויות לבני נוער כדי למנוע מהם לשוטט משועממים. לתושב הלא מודע נראות תופעות אלה כיוזמות מבודדות שאין ביניהם קשר. אבל איכשהו, מבלי שנשים לב, הפכה העיר, במיוחד לבני הנוער, יותר ויותר דומה למחנה צבאי – הזקיף בשער, התאורה, הפטרולים הליליים וקיומה של מסגרת מובנית בכל שעות היום והלילה. מסתבר שהצביון הביטחוני שקיבל המרחב העירוני אינו מקרי – כל התופעות שתיארתי חוסות תחת מטריה אחת: התכנית “עיר ללא אלימות”, תכנית הדגל של ממשלת ישראל ושל המשרד לביטחון הפנים בתחום ההתמודדות עם התנהגות אנטי-חברתית, אלימות, עבריינות ופשיעה.
“עיר ללא אלימות” היא להיט בקרב הרשויות המקומיות בישראל – המודל הראשוני של התכנית פותח ב-2004 באילת, וכיום היא כבר מיושמת ב-98 רשויות מקומיות, מהן 12 רשויות במגזר הלא יהודי. התכנית מצהירה על עצמה כי ייחודה טמון בכך שהיא מתמודדת עם תופעות של אלימות בראייה הוליסטית – במקום לטפל בתחום אחד של אלימות או באוכלוסיה מסוימת, היא באה לידי ביטוי ברצף של תחומי פעילות (אכיפה, חינוך, פנאי, רווחה, קהילה), יוצרת שיתוף פעולה בין מגוון של גורמים מעורבים ובעיקר נוגעת במחוללי אלימות בקני מידה שונים – אישיים, תרבותיים ודמוגרפיים, כל זאת מתוך הבנה שאלימות ועבריינות הן תופעות מורכבות ורב-ממדיות.
ומי מנהל את המארג המורכב והרב-ממדי הזה של מחוללים, גורמים ותחומי פעילות? בראש וועדת ההיגוי של התכנית עומד מנכ”ל המשרד לביטחון פנים, ורוחו שורה על התכנית מרגע שאנחנו זונחים את עמוד השער שלה וצוללים פנימה לפרטים. כאשר בוחנים את הנחות היסוד של התכנית (המבוססות, כך נכתב באתר התכנית, על “סקירה תיאורטית ואמפירית”), נתקלים קודם כל במשפטים “חוסר סובלנות מוחלט לאלימות” ו”תגובה אחידה, ברורה ואפקטיבית”. זהו רמז ראשון לגישה הכללית של התכנית, שממשיכה בהצהרות דוגמת “חיזוק הריבון בעיר וקידום רעיון שלטון החוק” ו”עיסוק במניעה מקיפה בצד אכיפה נוקשה”. המשך העיון מבהיר כי חלק הארי של התכנית מתייחס לאלימות של בני נוער, ורואה את עיקר הבעיה במצבים בהם בני נוער משוטטים בסביבה לא מפוקחת ללא פעילות מובנית. ומה עם המחוללים התרבותיים והדמוגרפיים? העובדה כי התכנית מיושמת ברמה העירונית מגבילה את יכולת ההתמודדות עם גורמים מבניים לאלימות, כגון מצב סוציו-אקונומי, מתחים על רקע לאומי ודתי והשפעת שוק העבודה הקפיטליסטי על תפקוד המשפחה. למעשה, מחוללי אלימות אלה כלל אינם מצוינים באתר התכנית.
בשלב “הגדרת הבעיה” מבהירים הוגי התכנית כי לצד האלימות המיוחדת לכל יישוב קיימת גם אלימות כבעיה אוניברסלית, אבל הם מסתפקים במיפוי סוגי ההתנהגות והנסיבות שמאפיינים אותה, בלי לציין ולו ברמז את הגורמים לה. האלימות נתפסת כבעיה נתונה, שמטפלים בה על ידי שינוי התגובה החברתית לה והצעת חלופות להתנהגות אלימה. הדגש שמושם במגוון התגובות המוצע על נוכחות, אכיפה ובקרה מצביע על תפיסה של אלימות כתוצר של סביבה בלתי מפוקחת, מופקרת.
על מי, אם כן, מוטלת האחריות להפוך את העיר ל”עיר ללא אלימות”? גם כאן, הצבתו של מנכ”ל המשרד לביטחון פנים בראש ועדת ההיגוי הלאומית מצביעה על התשובה: ההתמודדות עם אלימות מחייבת חיזוק של הרשויות – המשטרה והרשות המקומית. קיים אמנם רכיב מובלט של שיתוף הקהילה בטיפול באלימות, אולם זו מקבלת את סמכותה ואת הכשרתה מהרשויות; כלומר אין כאן “פעולה מלמטה” שיוזמים התושבים. הדגשים הם על אכיפה ומניעה, עם תמיכה בנושאי חינוך, רווחה ופנאי. אבל אפילו כיווני ההתמודדות התומכים מעוצבים בראיית האכיפה והמניעה, כפי שמדגים המקרה הבא: כחלק מהפעילות החינוכית בתכנית, ציינו תלמידי כיתות ח’ בעיר ראש העין את יום האינטרנט הבינלאומי בפאנל שכותרתו “טווים מעשים טובים ברשת”. ומה כלל הפאנל? אחרי שצפו במצגות וסרטונים על בריונות ברשת, שמעו התלמידים מנציגי המשטרה מהן עבירות מכוח החוק להגנת הפרטיות, מתי יש לדווח למשטרה, אלו צעדים היא נוקטת ומה ההשלכות והנזקים הצפויים כתוצאה מפתיחת תיק פלילי.
מנהלי התכנית טוענים כי בכל רשות שבה יושמה ירדו אחוזי האלימות באופן משמעותי, ואלו כמובן חדשות טובות מאוד. עם זאת, עלינו לבחון את ההשלכות הפוטנציאליות של אימוץ הגישה האכיפתית המאפיינת את התכנית, בעיקר בכל הנוגע להשפעתה על הדמוקרטיה בישראל (וההחלה הנרחבת של התכנית אכן צפויה ליצור – לטוב ולרע – השפעות ברמה הארצית). בצד החיוב ניתן לטעון כי הפחתת האלימות בחברה מחזקת את הדמוקרטיה, שכן תכניות דוגמת זו מעודדות פתרון סכסוכים בדרכי שלום, תקשורת טובה יותר והגברת הסובלנות. מן הצד השני, גיוס האזרחים למנגנוני האכיפה של הריבון (תחת הכותרת “שיתוף קהילה”) מונע התבוננות ביקורתית או חתרנית באופן כללי, ובפרט על אמצעי הפיקוח והאכיפה הננקטים במסגרת התכנית. פתרון סכסוכים ושיפור התקשורת, כשהם מובלים על ידי המשרד לביטחון פנים, צפויים לחזק את הקונצנזוס במדינה, ועמו את ההגמוניה השלטונית. אך יותר מכל, התמקדות במגרשים מוארים ומצלמות אבטחה מסיט את הדיון מן הגורמים המבניים לאלימות בחברה, ובכך גוזר עלינו התמודדות חוזרת ונשנית עם הסימפטומים, במקום להישיר מבט אל השינויים המבניים שיישומם עשוי לפתור את הבעיה.
לקריאה נוספת:
– “עיר של אלימות“, מאת מיכאל יעקובסון
– “הצד האפל של הטכנולוגיה“, מאת טלי חתוקה