מיצירת מפה אינטראקטיבית ועד לצביעת מבנים בפאבלה – לאחרונה יותר ויותר פרויקטים עירוניים פונים ישירות לציבור לקבלת מימון. לכאורה, מדובר בצעד נוסף לדמוקרטיזציה של התכנון העירוני, אבל אסור לשכוח שהתחרות על אהדת ההמון עלולה להיות מסוכנת.
מציירים על קירות הפאבלה בריו דה ז’נרו, במימון ההמון. צילום: Haas&Hahn for www.favelapainting.com
דמיינו שאתם רוצים לשפץ את הגינה השכונתית ולהפוך אותה לפארק ערסלים. כבר ארגנתם את כל השכנים, פניתם לעירייה שהביעה התעניינות, ישבתם עם אנשי המחלקות הרלוונטיות וכבר התחלתם לדמיין את עצמכם מתנדנדים על ערסל מוצל. אבל אז הפרויקט נעצר במקום בו נעצרים כל כך הרבה פרויקטים אחרים. בשלב התקציב. הקופה של העירייה ריקה ויזמים פרטיים לא ממש מתעניינים בגינת הערסלים השכונתית שלכם. עד היום, מה שיכולתם לעשות בשלב הזה הוא לנטוש את הפרויקט ולהמשיך להסתכל על הפארק נטול הערסלים בכל פעם שאתם עוברים לידו. אבל כמו בכל תחום אחר בחיינו, גם לכאן נכנסה הרשת.
לאחרונה, יותר ויותר פרויקטים עירוניים משתמשים באתרים למימון המונים, כדוגמת kickstarter ואחרים, כדי לפנות ישירות לציבור לצורך קבלת מימון. האתרים האלו נודעו בעיקר בזכות מימון של פרויקטים יצירתיים ועיצובים כמו הוצאה של אלבום או הפקה של סרט תיעודי אבל כיום ניתן למצוא בהם גם לא מעט פרויקטים בקנה מידה עירוני. אחד הפרויקטים הבולטים של החודשים האחרונים ביקש מהציבור לממן צביעת מבנים בפאבלה בריו דה ז׳נרו. הפרויקט הוא יוזמה של צמד אמנים הולנדים, האס והאן, שכבר בשנת 2005 צבעו את בנייני השכונה בגוונים זוהרים. ב-2013 הם חזרו לעיר – הפעם חמושים בפלטפורמת המימון של קיקסטרטר. הם הבטיחו לגולשים שהפרויקט אינו רק מתיחת פנים קוסמטית אלא כולל גם יתרונות כלכליים וחברתיים: הצבע מונע חדירת לחות, מגן על מאזן הטמפרטורה והאקוסטיקה בתוך המבנה ומעלה את ערך הנכס. מעבר לכך, הם טוענים, הפרויקט מסייע ליצירת מקומות עבודה ותכניות הכשרה בשכונת המצוקה. 1,711 גולשים השתכנעו ותרמו 116,655 דולר.
הפרויקט יצא לדרך.
שיטוט זריז בקיקסטרטר חושף ארבעה סוגים של פרויקטים עירוניים הפונים לציבור לקבלת מימון. הסוג הראשון כולל פרויקטים טכנולוגיים-רוחביים, שעיקרם פיתוח של פלטפורמות שאינן מבוססות-מקום ויכולות להיות מיושמות בערים שונות. בקטגוריה זו ניתן למצוא פרויקטים במרחב הווירטואלי, כדוגמת מפה אינטראקטיבית המציגה תכניות עירוניות עתידיות, ובמרחב הממשי, כמו פיתוח טורבינות רוח המותקנות על גגות מבנים או של כלי רכב חדשניים ונטולי פליטות. הסוג השני כולל פרויקטים של תשתית – ובעיקר תשתית מידע – כמו למשל פרויקט גרילה שמאפשר לכל אחד לתלות שלטי הכוונה ברחבי העיר וליצור רשתות מורכבות של מסלולי הליכה. פרויקט נוסף מסוג זה הוא מפת האוטובוס הראשונה של דאקה, בירת בנגלדש. הפרויקט השתמש בקבוצה של מתנדבים, חמושים בסמארטפונים, שפשטו על מערכת התחבורה הפורמלית והבלתי פורמלית של דאקה ואספו מידע, שעל בסיסו נבנתה המפה. הסוג שלישי כולל פרויקטים שעוסקים בפעולה חברתית, כמו למשל יוזמה ישראלית מחיפה, שמפעילה סדנאות והדרכות עבור בני נוער מוואדי ניסנאס, ואילו הסוג הרביעי כולל פרויקטים שעוסקים באובייקט – החל מהסבה של מפעל נטוש למרכז קהילתי ועד לחידוש של בית קולנוע ותיק.
כולם משתתפים אבל מי מפקח?
מימון ההמונים העירוני מתיישב לחלוטין עם רוח התקופה. הוא נולד מתוך הרשת ומשתמש בה כפלטפורמה, אבל מעבר לכך, הוא מושתת על רעיון השיתוף האינסופי, על ביזור של סמכויות, על עולם בו כל תושב רשאי לתכנן – ויכול לתכנן. תומכי הרעיון יטענו בעד הדמוקרטיזציה של התכנון העירוני. בזכות פלטפורמות של מימון המונים, הם יטענו, ההחלטה יוצאת מידיהם של פקידים עירוניים או של יזמים תאבי בצע ועוברת לידי הציבור עצמו. אולם, האם מימון של פרויקטים עירוניים שקול למימון של אלבום אינדי חדש? האם מימון ההמונים לא מחזק בדיוק את כוחות השוק, אותם הוא מבקש לעקוף?
המסלול הזה מוביל דווקא ליצירתו של שוק חופשי, פרוע אפילו, בו פרויקטים מתחרים זה בזה כמו גלדיאטורים בזירה או גרוע מכך – כמו מתמודדים בתכנית ריאליטי. בתחרות הפופולריות הזו יזכו פרויקטים “מגניבים”, במלעיל, עם פרופיל גבוה, בערים מרכזיות או לחלופין (וממש כמו בריאליטי), במקומות עם סיפור מרגש. יזכו בה גם פרויקטים עם נושאים חמים, כמו פיתוח אמצעי תחבורה ירוקים, ולא פרויקטים אפורים, שוליים לכאורה, אבל לא פחות חשובים עבור התושבים שחיים בתוכם וזקוקים להם. מה הסיכוי של תושבי קרית אתא לזכות במימון בקיקסטרטר, כשהם מתחרים במקומות כמו ניו יורק, דאקה וריו דה-ז’נרו? מה הסיכוי של פרויקט החלפת תשתית ביוב מול צביעת פאבלות או פיתוח מפת אוטובוס בעולם המתפתח? האם רשויות עלולות להתנער עוד יותר מתפקידן ולצפות מהציבור לא רק להשתתף בתכנון אלא גם לממן אותו?
אין צורך להיתמם. שיווק של פרויקטים אינו דבר חדש. גם בעידן שקדם לקיקסטרטר פרויקטים התחרו זה בזה בעזרת הדמיות נוצצות ומצגות משכנעות. ההבדל העיקרי כאן נעוץ בקהל היעד. הפרויקטים כבר אינם פונים לאנשי המקצוע אלא עוקפים אותם, פונים ישירות לציבור הרחב ומנסים לזכות באהדת ההמון. ולמרות העושר הגדול שאפשר למצוא בקיקסטרטר ודומיו, צריך להיזהר מלהפוך את העיר לזירה בה פרויקטים עירוניים נמדדים (וממונים) על ידי טוויטים ולייקים.
לקריאה נוספת:
– “עסקים כרגיל?“, מאת חן רוזנק
– “המיתוס על חדשנות עירונית“, מאת טלי חתוקה
– “אידיאל ההתערבות“, מאת טלי חתוקה