האידיאליסט: לאבחן ולבנות את המרחב המסוכסך

האם האדריכלים הולכים ומאבדים את מעמדם כ”אדוני המרחב”? מה ביכולתם להציע לתיקון המציאות הקונפליקטואלית העכשווית? ספרו החדש של האדריכל יהודה גרינפלד גילת בוחן את תפקידה של הפעולה והידע האדריכליים במרחב ובזמן, ומציע ראייה מערכתית מעודכנת ביחס ליחסי הגומלין שבין התיאוריה לפרקטיקה.

בעשורים האחרונים אדריכלים נוטים לבכות על מר גורלם. על כך שמעמדם נשחק, המשכורת נמוכה, על הפסדים במשרד, על הבירוקרטיה. הקיטור הקבוע על המקצוע אינו חדש. בשנים האחרונות המאבקים והדיון על ההכשרה של האדריכל כמו גם על שכרו נשמעו ונחשפו גם בתקשורת. ואולי זו הבעיה העיקרית. האדריכל מסתכל קרוב מידי, על הצלחת שלו, ומאבד בדרך את ההקשר הסביבתי והחברתי. הוא מתקשה להביט קדימה, להציע סדר יום. כאשר אני שומעת את הקיטור הקבוע (והמעייף יש לומר) על השכר ואובדן כוחו של האדריכל, אני נזכרת בשכניי, השמחים בחלקם. שניהם עובדים סוציאליים, האחד עובד במחלקה אונקולוגית בבית חולים ואילו זוגתו בפגועי נפש ברמלה. על אף משכורתם, שוודאי אינה גבוה מזו של האדריכלים, הם אוהבים מאוד את עבודתם. נדיר שתשמעו אותם מקטרים. הם נותנים מענה ושירות לחברה בה הם פועלים. האם יגיע יום בו גם האדריכל יבין שקודם כל הוא סוכן חברתי, שליח ציבור אשר משפיע בצורה מרחיקת לכת, בכל קו אותו הוא משרטט, על חייהם של אנשים?

כיום אידאליזם היא מילה גסה, כמעט לא תשמעו אותה בשדה האדריכלי. לכן משמח מאוד כל מאמץ או קול הנמנע מן הקיטור הקבוע ומבקש לדבר על משהו אחר. יהודה גרינפלד (גילוי נאות, הייתי מנחה שלו, אי שם, לפני הרבה שנים), מבקש לקדם שינוי בשדה האדריכלי. גרינפלד, אדריכל, יזם, פעיל חברתי ואופטימיסט, בעל תואר ראשון באדריכלות מהטכניון ותואר שני במדיניות ציבורית מהארוורד, הקים עם קרן לי בר-סיני את “סאיה – עיצוב לשינוי“. השניים, פועלים לקידום תכנון ואדריכלות ככלים ליישום הסדרים פוליטיים במרחב. בכך הם מנסים למלא את החסר בדיסציפלינה של האדריכלים ולהגדיר מחדש את אחריותם ומעורבותם בתהליכי פתרון של סכסוכים מרחביים. גרינפלד קורא לאדריכלים להתעורר ולנסות לחשוב על הדיסציפלינה ועל התרומה הפוטנציאלית שלה לחברה הישראלית המצויה בסכסוך מתמשך. הקריאה של גרינפלד מרגשת, כיוון שהיא אופטימית, כיוון שהיא עדיין מאמינה בכוחה של האדריכלות לעשות מעשה, ובהיותה שדה חשוב ומשפיע. כפי שהוא כותב:

“ספר זה לא נכתב כקטגוריה על המקצוע וככתב פולמוס מול העוסקים בו אלא מתוך תקווה שדבריי יוסיפו נדבך בחשיבה על אודות האדריכלות, מטרותיה ויכולתה לשרת את החברה ואת עצמה מכאן להבא”.

יהודה גרינפלד גינת

גרינפלד אדריכל, איש פרקטיקה, השקיע ישב וכתב את מחשבותיו על השדה. מעשה זה אינו טריוויאלי. המבט מתוך השדה, מלב הפרקטיקה של האדריכל העושה, הוא חשוב וחסר. בעבר, התרומה של האדריכלים הבונים הייתה הרבה יותר משמעותית לשיח והם היו שותפים בכתיבתם של מניפסטים והובילו רעיונות שבאמצעותם קידמו סדר יום. בספרו מצביע גרינפלד על הפער הגדל והולך בין התיאוריה לפרקטיקה, ובין חוסר היכולת של התיאוריה של השנים האחרונות, להשפיע על העשייה בשטח. כפי שהוא מנסח זאת: “קיים נתק מסוים בין התיאוריה האדריכלית לפתרון הניתן “בעולם האמיתי”. העולם האמיתי מתכנן במקרים רבים ללא תלות או זיקה מהותית לתיאוריה המתנסחת בחדרי האקדמיה. אדריכלים רבים היוצאים לשוק העבודה מותירים את החקירות התיאורטיות של המרחב מאחור- אותן חקירות שבהן תורגלו חזור ותרגל במהלך לימודיהם- ובסופו של דבר מתכננים על פי הכוונות שונות לגמרי הנגזרות משיקולים פרגמטיים או חיצוניים כגון תכניות מתאר, תקציב הפרויקט, פוליטיקה ושאיפות התכנית העסקית.”

אני בהחלט מסכימה שהעשייה בפועל מושפעת גם מהאופן בו מחונך האדריכל והאופן בו הידע האדריכלי מתגבש. חשוב להנחיל לאדריכלים כי הם קודם כל משרתים את החברה בה הם פועלים. העידן שבו האדריכל נתן מענה למלך, קיסר ואפילו המדינה, חלף. לכן, השאלה המרכזית היא כיצד אנחנו יכולים להסתכל על המרחב ועל החברה. גרינפלד מציע להקים מערכת “מאבחנת” שתפקידה לחקור מושגים ולשאול שאלות כגון “מה גורם למקום מסוים להצליח? מהם הקשרים בין הבניינים גבוהים  להתדרדרות שכונתית? איך משנה האינטרנט את השימוש בעיר והחיים העירוניים?[…] מהם קשרי הגומלין בין שכונות חדשות, עבודה מהבית ומבנה המשפחה?”. המערכת המאבחנת באה לתאר ולהבין את מכלול התופעות האנושיות בתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, הכלכלה והמשפט, הדת והאמנות, כאשר אלו באות במגע עם המרחב שסביבנו. כפי שקובע גרינפלד, השאלות שצריכות להעסיק את האדריכלים ומעצבי המרחב הן שאלות רחבות ורב תחומיות, אולם באופן פרדוקסלי אנחנו חיים בעולם של מומחים והתמחויות.

מודל גדר הבטחון בירושלים. מקור: קרן לי בר סיני, יהודה גרינפילד גילת, חן פרקש וליאן סגאה, סאיה

מודל חילופי שטחים צילום: אנקה רימקין ע״י סאיה

במה שונה המערכת שמציע גרינפלד מהקיים? בעצם היותה מערכת מנוסחת עם מטרות ברורות ויחסי גומלין מובהקים יותר בין התיאוריה לפרקטיקה. בסיס גוף הידע הזה יספק לאדריכל הבונה כלים, רעיונות ותובנות לעשייה. “כך, לא תתחייב האדריכלות הבונה לעמוד תחת הכותרת הבעייתית של “אדוני המרחב”. כך לא יצטרכו אדריכלים להתחייב לאלו שיודעים להנפיק, היישר מן השרוול או מן המותן, פתרון אנושי- מרחבי כולל הנובע מתכנון או עיצוב של קונפיגורציה תלת-ממדית.”

באופן לא מפתיע בערב ההשקה של הספר, נכחו מעטים אך הדיון היה מעניין. אולי מה שחסר בהלך הרוח העכשווי בקרב האדריכלים הוא הרצון לחלום. כמו שאמר האדריכל יובל יסקי, מהדוברים באירוע, “הסטודנטים שלנו הרבה יותר פרגמטיים מאתנו. אוטופיה?! הם לא יכולים לחשוב על זה כלל.”  אך ללא חשיבה אוטופית או אידאליסטית נישאר רק עם הדיון הצר על השכר. בעידן של אתגרים עירוניים מורכבים יש מקום חשוב מאוד למחוות פרובוקטיביות גדולות, להצעות ותכניות בקנה מידה גדול. ובמילותיו של פרופ’ לורנס וייל מ-MIT:

“אם ארכיטקטים, מתכננים ומעצבים אורבניים לא יצליחו לספק אותו, אזי המקצועות הללו יידחקו לשוליים, אולם אם הדבר היחיד המוצע הוא אלטרנטיבה אוטופית נוקשה המנותקת מן המציאות הקיימת, תהליך הדחיקה לשוליים יתרחש במהירות רבה אף יותר. החשש שלי הוא שאם מעצבים שואפים לסגת למעין פורמליזם, כזה שאינו מחובר למציאות של קפיטליזם, שווקים ומאבק על המרחב, שוליות התחום תהיה התוצאה היחידה. אני גם חושש שהנסיגה לשפה מעורפלת במכוון – בין אם זו שפה של מילים או של דימויים, המיועדת להציע סוג של מחאה נגד המסחור והמניפולציה של השווקים בערים – תעשה בסופו של דבר שירות דוב לערך של המקצוע כמעורר ומגרה לחשיבה חדשה. בעיניי, הדרך היחידה קדימה היא שילוב של חזון נועז עם נכונות לעסוק בצרכים הפרוזאיים יותר של הפשרה המתחייבת מן היישום”.¹

הדמיית מעבר אמריקן קולוני. מקור: קרן לי בר סיני ויהודה גרינפילד גילת, סאיה

מפה אינטרקטיבית להמחשת שאלת הגושים וחילופי שטחים מקור: קרן לי בר סיני, יהודה גרינפילד גילת וחן פרקש, סאיה

העיתונאית אסתי זנדברג, הכותבת על אדריכלות שנכחה בערב גם כן, חשבה כי מה שחסר היום היא דמות כריזמטית שתוביל שינוי. אינני מסכימה עמה. בעידן של היום, מה שנדרש הוא קבוצה של אנשים המונעים מאידאליזם, היכולים לקדם סדר יום. פחות לבכות על השכר ויותר לדבר על איך היינו רוצים שהמקום הזה יתפתח ואיזו חברה אנו מבקשים לראות. קריאה בספר יכולה להוות התחלה מתאימה.

בתום הדיון, מיהרתי לביתי. כשנכנסו לשכונה, הביט נהג המונית בשלד בניין שנראה כנטוש ושאל “מה זה הבניין הזה? מדוע הוא לא גמור?” השבתי לו במשפט קצר. והוא המשיך, “נראה לי שאת מבינה בנושא, במה את עוסקת, אם מותר לשאול?”, אני אדריכלית ומתכננת, ושוב מיד לפני שהספקתי לומר משהו, הוא התפייט “אה איזה מקצוע יפה, אולי יום אחד אבנה משהו”.

יהודה גרינפלד-גילת, צאצאי הזמן ודיירי המרחב: מקומה של האדריכלות בעולם מתחדש, הוצאת רסלינג, 241 עמודים.