השקט שאחרי הסערה

הסופה שפקדה את ירושלים המחישה אופני התמודדות עם סיכון ואי ודאות במרחב העירוני. ממיליטריזם, דרך קריאה לקהילתיות ועד למשיכה לסטטיסטיקה – כך נטווה נרטיב ההתאוששות ממזג האוויר הקיצוני.

האם אנחנו לא מסוגלים לחשוב על משבר מבלי לזלוג לביטויים לוחמניים? נזקי הסופה בשכונת רחביה, ירושלים. צילום: כפיר בטט

סופת השלגים שכיסתה את ירושלים בסוף השבוע האחרון סיפקה נקודת מבט מקומית על אחד הדיונים הבוערים בזירת התכנון העירוני: הדיון בסיכון ואי ודאות, ובאופן ספציפי במה שמוגדר בספרות התיאורטית והמקצועית כרזיליינס עירוני – urban resilience. רזיליינס (שהתרגום העברי שלו ל”חוסן” או “עמידות” חוטא למורכבות המושג) מתייחס ליכולת של מערכת כלשהי, לרבות המערכת העירונית, להתמודד עם אירועי קיצון ולהתאושש מהם. המושג אינו מתייחס רק ליכולת הפיסית של המערכת להגיב ולהתאושש. בין היתר, הוא מתייחס לשימוש שעושה ההנהגה המקומית והלאומית בסיפור ההתאוששות שהיא טווה כדי להשיב או לחזק את הלגיטימיות של השלטון שנפגעה עקב האסון. אסונות כמו הוריקן קתרינה בניו אורלינס וסופת סנדי בחוף המזרחי של ארצות הברית מוזכרים לעיתים קרובות כדוגמאות הממחישות את המימד הפוליטי מאחורי אסון טבע, שנתפס על פניו כגזרת גורל א-פוליטית אבל כולל בתוכו מתחים פוליטיים וחברתיים.

אצלנו, אמנם מתוך אירוע קטן בהרבה, עולות סוגיות דומות בכל הנוגע לסיכון ואי ודאות במרחב העירוני; אלו חושפים את המתח בין המדינה לאזרח, בין מרכז לפריפריה ובין כלים מדעיים-אובייקטיביים למציאות המורכבת. הנה ארבע הערות לשקט שאחרי הסערה.

1. סערה או מלחמה?

״אני נמצא בירושלים אחרי יום שלם שאני מסייר פה בשטח, אני מבקר את קבוצות העובדים של חברת החשמל. ברשותך אני אכנה אותם ‘לוחמי החשמל’. מה שהם עושים פה ממש ברמה של צבא. כל החברה מגויסת, מכל המחוזות… דיברתי עם אנשים. מוטיבציה מאוד גבוהה. הם אומרים לי: ‘המפקד, אנחנו לא עוזבים כאן עד שיהיה חשמל ללקוחות שלנו’״. 

יפתח רון טל, יו״ר חברת החשמל, חדשות ערוץ 2, 14/12/2013

כמו במלחמה, או לפחות כמו במבצע צבאי, רשתות הטלוויזיה והרדיו עברו לשדר בגל פתוח, והמגישים והפוליטיקאים עשו שימוש בביטויים כמו “ירושלים נצורה”, “פתיחת צירים” או “השתלטות על האירוע”. רון-טל, יו”ר חברת החשמל, טען בתוקף כי “החברה מתורגלת”– הצהרות שהזכירו את הצהרות אנשי הצבא לפני ואחרי מלחמת לבנון השנייה. הכינוי “לוחמי החשמל” הזכיר מאוד את הכינוי “לוחמי האש”, להם זכו מכבי האש של ניו יורק לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. השיא הגיע ביום שבת אחר הצהריים, כאשר הטרמינולוגיה המיליטריסטית לוותה בתמונות של נגמ”שים עולים לירושלים. “הנגמ”שים בקסטל”, דיווחה הכותרת בערוצי הטלוויזיה כאילו ימי השיירות לירושלים לא עברו מעולם.

אז מה קורה כאן בעצם? האם אנחנו לא מסוגלים לחשוב על משבר או על איום מבלי לזלוג לביטויים לוחמניים? יכול להיות שממש כמו שהמשרד לאיכות הסביבה הפך למשרד להגנת הסביבה כדי לזכות באפיל הבטחוניסטי, כך גם עובדי חברת החשמל אימצו לעצמם הילה בטחונית כדי להיכנס לקונצנזוס ולעשות את מה שצה”ל עושה הכי טוב – להימנע מביקורת.

מקבלי ההחלטות נשענים על קהילתיות עמומה לטיפול במשבר. רחבת הכנסת מכוסה בשלג, ירושלים

 2. על מי מוטלת האחריות?

״יש בירושלים תהליך קהילתי מאוד בריא. הקהילות מאוד חזקות. אנחנו מפעילים את הקהילות, כי זה אחד היתרונות הגדולים. התחושה שהשכן עוזר לשכן, לחבר, היא תכונה שבעצם עליה אנחנו בונים. וזה פשוט עובד נפלא… זה אחד הדברים שכולנו יכולים להתגאות בהם. איך עם ישראל, הפעם זו לא מלחמה באויב אלא מלחמה במזג אוויר, מתגייס כאילו זו באמת מלחמה אמיתית. והקהילתיות עוזרת לנו לעבור את המשבר הזה״. 

ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, חדשות ערוץ 2, 14/12/2013

שוב ושוב נשמעה הקריאה לצאת ולבדוק מה קורה עם השכן הקשיש, איך מסתדרת השכנה החולה. השיא היה כאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דיבר על ערבות הדדית ופנה לאזרחים בקריאה נרגשת: “תפתחו לא רק את הלבבות, תפתחו את הדלתות לשכנים שלכם״ (חדשות ערוץ 10, 13/12/2013). אין שום דבר רע, כמובן, בשכנות טובה ובערבות הדדית. להיפך: אלו דרושות גם בימי שמש ולא רק בימי סופה. אבל ההישענות של מקבלי ההחלטות על אותה קהילתיות עמומה מעלה הסתייגות חשובה. כי הצד השני של המשוואה ששמה את האחריות על הקהילה, מסיר את אותה אחריות מהשלטון.

תהליכים אלו לא מתרחשים רק בהקשר הישראלי. ג’ון קואפי, פרופסור לגיאוגרפיה עירונית באוניברסיטת וורוויק, טוען כי לכולם יש אחריות מוסרית, בין אם מטושטשת או מוגדרת, בקידום ה”רזיליינס העירוני”, כאשר המדינה מעבירה הלאה את האחריות לקהילה אבל לא את הכוח שנותר בידיה.[1] במקרה של ירושלים, הקריאות לאזרחים לוו גם בפעולות יזומות מטעם השלטון המרכזי והמקומי, ובכל זאת, יש להיזהר מהתפיסה לפיה האזרחים הם האחראים להישרדותם – כי אם כך אולי כדאי לחשוב מחדש על מוסד המדינה והרלוונטיות שלה.

הנתונים הסטטיסטיים לא מתארים מציאות, הם יוצרים אותה. שלג בעיר העתיקה, ירושלים. צילום: כפיר בטט

 3. ההבדל בין מספרים לאנשים  

״אני מבקש לשים את הדברים בפרופורציות המתאימות. מתחת לאחוז אחד מאזרחי מדינת ישראל הם ללא חשמל״. 

יפתח רון טל, יו״ר חברת החשמל, חדשות ערוץ 2, 14/12/2013

ימי הסערה היו רוויים בסטטיסטיקות שונות – החל מכמויות המשקעים ועומק השלג, דרך מספר הפניות מאזרחים לקווי החירום ועד לאומדן הנזקים לרשויות. כמו כן הוזכרה שוב ושוב החד-פעמיות של הסופה, מה שמצדיק לכאורה את חוסר המוכנות של הרשויות, הרי איך אפשר להתכונן לאירוע של פעם במאה שנה? הגוף שנשען באופן הברור ביותר על סטטיסטיקה בימים האחרונים הוא ככל הנראה חברת החשמל, שהקפידה לציין כי רק בין אחוז אחד לשני אחוזים מכלל משקי הבית בישראל היו מנותקים מחשמל במהלך הסערה. בפועל מדובר בלא מעט אזרחים (כשישים אלף בשיא) שבילו ימים שלמים ללא חשמל, ללא תאורה וללא חימום. מבלי להיכנס כאן לתפקודה (הראוי בסך הכל) של חברת החשמל, השימוש בסטטיסטיקה מדגים את השימוש בכלים אובייקטיביים ורציונליים לכאורה, על מנת לנהל את האי ודאות ולמסגר את סיפור ההתאוששות כסיפור של גבורה, בו השלטון ומערכותיו תפקדו ללא פגם. טכניקות אלו, לחישוב הסתברותם של אירועים שרירותיים לכאורה, אינן נייטרליות כפי שהן מתיימרות להיות אלא ניתנות למניפולציה ונותנות כוח משמעותי לאלו המחזיקים בהן. לכן, מול הנתונים הסטטיסטיים הנזרקים מכל עבר, חשוב לזכור שהם לא מתארים את המציאות אלא יוצרים אותה. הם מעצבים את הנרטיב של הסיכון ושל ההתאוששות ממנו.

מי נכלל בדיון על נזקי הסופה? שלג במושב עמינדב, אזור ירושלים. צילום: יעל שלומאי

 4. האנשים שאף אחד לא סופר

הערה אחרונה על אלו שנעדרו מהדיווחים האינסופיים, והיו לא מעט כאלו. תושבי מזרח ירושלים, למשל, סבלו אף הם מקור עז, חסימת כבישים וניתוקי חשמל. אולם, הם נעדרו מהסטטיסטיקה של חברת החשמל הישראלית מכיוון שהם מחוברים לחברת החשמל המזרח ירושלמית, זאת למרות שהם תושבי ירושלים לכל דבר ועניין. כפר עקב, למשל, שנמצא תחת שטח השיפוט של בירת ישראל אך מעבר לגדר ההפרדה, לא נהנה משירותים עירוניים בימים רגילים ולכן אין זה מפתיע שמפלסות השלג של העירייה לא הגיעו גם לשם בזמן הסופה. התושבים נאלצו לשכור טרקטורים לפינוי השלג בכוחות עצמם וכיום הם חוששים בעיקר מהנזקים שיתגלו לאחר שהשלג יימס. אפילו צפת, שנחסמה אף היא בשל מעטה שלג עמוק, קיבלה תפקיד משני בלבד בדיווחים שהתמקדו בעיר ירושלים, אולי בשל היותה בירת ישראל, אולי בשל מיקומה במרכז הארץ, ואולי בגלל סיבה פרוזאית יותר: המיקום של חברות החדשות בעיר והעובדה שכתבים רבים נתקעו אף הם במקום. חוסר אחידות זה מדגים, שוב, את הטענה עימה התחלנו. בניגוד לשלג שכיסה את המזרח התיכון בשכבה אחידה, הסיכון אינו אחיד – וכך גם הדיון סביבו, שמדגיש סיכונים מסוימים (ומקומות מסוימים) ומתעלם מאחרים.

מי מספר את סיפור ההתמודדות עם מזג האוויר הקיצוני? שלג במושב עמינדב, אזור ירושלים. צילום: יעל שלומאי

אז מה הקשר לתכנון עירוני? השדה המקצועי צריך להתמודד עם אי ודאות הולכת וגוברת ועם חוסר היכולת לתכנן, ואפילו לחזות, את העתיד – יכולת שאולי אף פעם לא היתה קיימת, למרות האמונה העיוורת בה. מתכננים ניצבים כעת בין שתי גישות, זו שרואה את התכנון ככלי לניהול של סיכונים ולהפחתת האי ודאות ושעדיין מאמינה בחתירה ליציבות – וזו המבקשת לפעול בתוך האי ודאות ואינה מתיימרת להגיע ליציבות, שליטה וחיזוי. קובעי המדיניות והתכנון המסורתי ממשיכים לפעול בתוך הגישה הראשונה, ומשתמשים בכלים מדעיים ואובייקטיבים לניהול ותכנון המרחב, כך שלפי שעה, פרדיגמת הוודאות עדיין שולטת. אך האם זו שאיפה רצויה או אפשרית? הבעיה, כך נראה, מתחילה עם עצם הגדרת הבעיה. ברגע שהאי ודאות מוגדרת כבעיה, הכלים התכנוניים לפתרונה מתמקדים בהתכוננות לאסונות העבר, בעידן בו העבר יכול ללמד אותנו מעט מאוד על העתיד לבוא. אם התכנון העירוני יוותר על השאיפה שלו לשליטה וחיזוי, הוא יוכל לקבל את האי ודאות לא רק כמצב קיים אלא גם כהזדמנות להשגת ערכים אחרים, כמו גמישות, אדפטיביות והמצאה.