.Fainstein, S. 2010. The just city. Cornell University Press
.Fainstein, S. 2014. My Career as a Planner. Journal of the American Planning Association, 80(3), 268-275
לאחרונה התפרסם מאמר בו פורשת סוזן פיינשטיין, תיאורטיקנית בולטת בתחום התכנון, את הביוגרפיה המקצועית שלה. דרך תחנות וסביבות העבודה בהן היא פעלה, נחשפים רעיונות ומגמות תכנוניות בולטות של המאה ה-20 שעיצבו לא רק את הערים האמריקניות אלא גם ערים רבות ברחבי העולם. סקירה זו אינה שכיחה בעולם התכנון ובוודאי שאין זה רגיל לקבל במה כזו מעל דפי JAPA (Journal of the American Planning Association), כתב העת האמריקאי הבולט ביותר בתחום התכנון. ובכן למה זה מעניין? בגלל שתי סוגיות עיקריות.
הראשונה; הטקסט מבטא את החשיבה הרפלקטיבית של פיינשטיין בכל הנוגע לתהליך שיתוף ציבור בתהליך התכנון. כתיבתה של פיינשטיין, משנות השבעים עד לאחרונה, מזוהה עם השיח הניאו-מרקסיסטי הביקורתי – זה הרואה בשיטה הקפיטליסטית אחראי להרבה מן העוולות בחברה של ימינו במיוחד בכל הנוגע לשאלות של צדק חברתי וחלוקתי. פיינשטיין שלמדה וכתבה על הפוליטיקה של העיר היתה מרוכזת ברוב שנות כתיבתה ועשייתה (היא שימשה בין היתר כיועצת בפרויקטים שונים) בנושא של השתתפות אזרחית, קרי, מעורבות הציבור בתהליכי תכנון. זוהי תפיסה שהושפעה מעבודתו של יורגן הברמס (Habermas), הפילוסוף הגרמני ידוע השם. אמנם היו לה גם הסתייגויות מעבודתו של הברמס, במיוחד בהקשר הדגש המופרז בחשיבותו של תהליך השיתוף והאמונה כי יוביל בהכרח לסדר יום צודק, אך באופן כללי היא מצאה במשנתו ערכים חשובים להתפתחות השדה התכנוני. במיוחד ראתה בסדר היום הזה דרך לאתגר את השיח המודרניסטי שדגל בסדר יום מלמעלה-למטה. פיינשטיין ביקשה להעצים את האזרח ולהפכו משחקן פאסיבי לאקטיבי.
אולם, עבודתה כהוגה וכיועצת תכנון, ובמיוחד על רקע ההתנסות שלה בברונקס בניו יורק, גרמו לה להרהורים מחדש. הפרויקט בברונקס כלל בניית קניון על אזור מסחרי קמעוני, היא כמובן ייצגה את הסוחרים אך שם נחלה כישלון חוץ בניסיון לקדם רעיונות מטעמם. ה”שיתוף” היה למעשה תהליך של משא ומתן ידוע מראש. פה החל אצל פיינשטיין מעין תהליך של חזרה בתשובה והכרה בכך ש”התהליך” אינו יכול להיות המרכז, המהות. התוצר חשוב לא פחות ממנו. הכרה זו היא חשובה במיוחד, שהרי החל משנות השבעים ניתן דגש וחשיבות לנושא של התהליך. בעצם מה שמבקשת פיינשטיין להזכיר לנו היא כי התוצר והאובייקט חשובים מאוד. זוהי חזרה למשנה המודרניסטית במובנים רבים. בהמשך היא כותבת בצורה ברורה אכן על מנת לקדם צדק ותכנון הוגן לעיתים נדרשת מעורבותם של תושבים, אך לעיתים נדרשת מומחיות של אנשי מקצוע. זוהי חזרה גם לאחריות החברתית שיש למתכנן על החברה. בכלל פיינשטיין חושבת שלמתכננים (אולי בניגוד למה שהם אוהבים לומר על עצמם) יש הרבה כוח בעיצוב של שינוי.
שיתוף ציבור כאמצעי או כמטרה? (דימוי אילוסטרציה: woodleywonderworks, flickr)
מחשבות אלו קודמו בספרה עטור הפרסים העיר הצודקת (The Just City). הספר קובע קריטריונים ברורים לגבי אלו ערכים עיר צריכה לקדם; דמוקרטיה, שונות והגינות (democracy, diversity and equity). ערכים אשר יובילו למרחב צודק יותר. כאשר ההגינות צריכה להיות הערך שמקבל עדיפות על פני האחרים. במובנים של יישום היא הדגישה בספר את המרכזיות של הרשויות בקידום של דיור, מרחב ציבורי ונגישות תחבורתית.
הסוגיה השנייה אותה מעלה פיינשטיין היא לגבי הזמניות של מימוש הערכים הללו. היא מוצאת את ההתגשמות של ערכים אלו, מעין אוטופיה עירונית, באמסטרדם של שנות התשעים. פיינשטיין מתפעלת מאוד מהעיר אשר מקדמת דיור ציבורי עבור תושביה, מצליחה לעודד פלורליזם ורב גוניות בתוך מסגרת דמוקרטית. אך ההתפעלות שלה זמנית. עשור מאוחר יותר היא רואה כיצד העיר נכבשת מחדש בידי ערכים ניאו ליברליים אשר הופכים אותה לפחות צודקת. היא מגלה את הזמניות של האוטופיה. של הצדק. בשביל לשמר צדק צריך לעבוד, יום יום. הערכים הללו זקוקים לאנשים שיחפצו בשימורם.
סוזן פיינשטיין (צילום: GSD Harvard)
ברור לפיינשטיין כי באירופה, בארה”ב (וגם אצלנו ישראל), הערך המוביל שיש לקדם הוא ההגינות. בהקשרים אחרים חסרים ערכים אחרים, כך למשל היא מביאה את הדוגמא של סינגפור כמקום בו הממד הדמוקרטי ראוי שיקודם. כל עיר ומדינה עם ההתמודדויות שלה.
הקריאה בטקסט מעניינת וממחישה את החשיבות של פיינשטיין בעיקר כמתכננת רפלקסיבית אשר אינה מסתכלת באופן ביקורתי רק על השיח או על העשייה אלא גם על סדר היום שהיא עצמה קידמה. במובן זה היא ביקשה לא להישאר שם, אלא להמשיך ולהציע סדר יום אחר, חלופי, צודק יותר.
זהו טקסט שמעצים את כוחם של המתכננים היושבים ברשויות, במגזר הציבורי בוועדות ומזכיר להם כי הם אינם רק ברגים במערכת גדולה יותר אלא מעצבי מציאות, מקדמי ערכים, יוצרים של מקום.