להתמודד עם הלא נודע בעיר

Jabareen, Y. The Risk City. Cities Countering Climate Change: Emerging Planning Theories and Practices around the World. Springer.

סיכון (Risk) ורזיליינס (Resilience) הם מושגים המעצבים את השיח והפרקטיקה העירונית העכשווית. ההתחממות הגלובלית, טרור בטחוני, אסונות טבע, כל אלו מאיימים על ערים ומחזקים את תחושת חוסר הוודאות לגבי הקיום והחוסן של החיים בעיר. לצד מושגים אלו, התפתח מילון שלם של מונחים השייכים לאותה משפחה. כך למשל, בהקשר של ההתחממות הגלובלית ואירועי קיצון נהוג לדבר היום על ריסון או מיתון (Mitigation) של גזי החממה והסתגלות (Adaptation). כל המונחים הללו נמצאים בויכוח ותחת מאבק. במיוחד בולט הדיון על ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והתכנוניות בשימוש בהם, שהרי כל מסגור של העיר תחת מושגים אלו משפיע על תהליך קבלת ההחלטות כמו גם על הקצאת משאבים למחקר ופיתוח. ואנחנו, התושבים, לקוח הקצה, מושפעים מכל אלו שהרי העיר תעוצב לנו ברוח הרעיונות הללו. האם העניין טוב או לא טוב לאזרח הפשוט? מי מרוויח מהשיח הזה?

ספר חדש של פרופ’ יוסף ג’בארין מנסה לעשות מעט סדר בשיח הזה וממשיג את העיר העכשווית כעיר סיכון. ההמשגה של ג’בארין מתייחסת לספקטרום רחב של סיכונים הכוללת את החברתיים והסביבתיים כמו גם אלה הקשורים בביטחון האישי. תפיסת הסיכונים, קובע ג’בארין, היא היסטורית וסובייקטיבית, לאו דווקא מבוססת מדע, ומתנהלת בהקשר חברתי, תרבותי ופוליטי  השונה מעיר לעיר.

בהקדמה של הספר מתייחס ג’בארין לקולות הבולטים בשיח, אולריך בק (Ulrich Beck) ואנתוני גידנס (Anthony Giddens). גידנס ובק בחנו את הסיכון מפרספקטיבה חברתית וראו בו חלק מסדר היום המודרניסטי: זה המבקש להסתכל קדימה, לנבא להעריך. במובן זה הסיכון, כך קובעים שניהם, הוא חלק מתפיסת העולם המודרנית. חברות עבר לא עסקו בשאלות של סיכון. נקודת ההתייחסות שלהם למרחב היתה העבר, האל, הדת. אנו, לעומת זאת, אובססיביים ביחס לסיכונים אליהם אנו חשופים ואובססיה זו משפיעה על האופן בו אנו פועלים. חשבו על הבקרה בשדה התעופה, על גדר ההפרדה, על השומר בקניון, על הקמפיינים של ניהול מים נכון (“ישראל מתייבשת“), על קמפיינים נגד ההתחממות (אל-גור). אנחנו מפחדים ומופחדים. אולריק בק טוען שהסיכון מעצב את החברה שלנו יותר מאשר הנושא המעמדי. יתר על כן, עצם העיסוק בסיכון תורם להעמקת חוסר שוויון. ג’בארין מסכים עם אולריך.

אילו ערים מרוויחות ואילו מפסידות משיח הסיכון? העיר ניו אורלינס, ארה”ב, בעקבות סופת ההוריקן קטרינה בשנת 2005 (צילום: United States Navy, Wikimedia Commons)

הייחודיות של הספר היא בבחינה של השיח בהקשר תכנוני. המהלך שמוצע הוא להתבונן על סוגיית הסיכון דרך המרחב, להסיט את תשומת הלב מהרעיון של חברת סיכון, אל הסיכון במקום בו הוא מתממש, למרחב סיכון. המסגרת שג’בארין מציע כוללת שלושה מושגי מפתח בהם עסק בכתיבתו בעבר: סיכון (Risk) בחינה של איומים ואי ודאות בזירה העירונית העכשווית; אמון (Trust) התייחסות לפרקטיקות המחזקות את האמון והביטחון על ידי הקטנת סיכונים; פרקטיקה (Practice) האופן שבו כלים ומדיניות מקדמים אדפטציה וחוסן עירוני. היחסים בין מושגים אלו מאפשרים לו להמשיג את הרעיון של עיר סיכון כמו גם להציג מקרי מבחן שונים מהעולם.

הספר כולל שני חלקים מרכזים. חלק ראשון, של תיאוריה והמשגה הכולל התייחסות גם לפרקטיקות בתכנון, מציג את סדר היום התיאורטי וההמשגה עליה נשען הספר. חלק שני מציג דוגמאות מהעולם ומתמקד בסיכונים הקיומיים הכרוכים בשינויי האקלים ובהתמודדות או אי ההתמודדות איתם באמצעות ניתוח פרקטיקות של תכנון עירוני מהעשור האחרון בערים ברחבי העולם – ובכללן ניו-יורק, לונדון, פריס, מוסקבה, בייג’ין, קהיר ועוד.

אחרי הבנייה של מהלך זה שואל ג’בארין את מה ששאלנו לעיל: מי מרוויח מזה? למי זה טוב? ובכן, צריך לזכור שכאמור כל שיח הסיכון מעוגן בפרדיגמה המודרניסטית, הרואה במדע כלי חשוב בניבוי ותכנון העתיד. לכן, הערים החזקות, המתוכננות, בעלות מנגנוני בקרה חכמים, הן המרוויחות העיקריות מהשיח. להן יש את המשאבים להתמודד עם הסוגיות הללו. לנו נותר להסתכל על סיכון ואי ודאות כמושגים משמעותיים בהבניה של העיר בעידן המודרני, אך להימנע מקריאה נאיבית שלהם. עלינו להבין כי חלוקת הסיכון כמו גם חלוקת השפע אינה שוויונית והיא דיפרנציאלית מבחינה חברתית-כלכלית. לכן, כפי שקובע ג’בארין, כאשר באים לדון בסוגיות של תכנון וצדק עירוני בעידן הניאו-ליברלי חשוב לקחת בחשבון את שניהם, את השפע והסיכון יחדיו. במילים אחרות, ערים עניות יותר גם חשופות לסיכונים רבים יותר.

כיצד בעידן של סיכון ואי-ודאות עלינו לחשוב מחדש על עיצוב המרחב? רעידת האדמה בנפאל, השנה (מקור: Hilmi Hacaloğlu, Wikimedia Commons)

חשוב לומר כי העיסוק בסיכון ואי וודאות אינו נשאר רק בגבולות העיר אלא מורחב לגבולות המדינה בכלל. מאמרו של פרופ’ שלמה חסון שפורסם לאחרונה ב”רשת הגיאוגרפית” עוסק בסוגיות אלו מפרספקטיבה גיאופוליטית ובחן את עתידה של מדינת ישראל. מדובר במאמר המציג תסריטים שונים האפשריים לגבי עתידה של המדינה ודמותה: שקיעת הארכיפלג, פיצול האזורי, חיבור רב מוקדי, וצמיחה תוך התרשתות.¹ התרחיש האחרון מתואר בהרחבה עם כול מעלותיו אך כפי שקובע גדעון ביגר (במאמר תגובה) לא כל התרחישים מוצגים באופן דומה ונדמה כי לפחות חלקם מוצגים באופן נרחב ואוהד יותר מאחרים. עם זאת – דבר אחד ברור, התרחישים עוסקים בקריאה של מרחב מדינת ישראל ובסיכונים וההזדמנויות של כל אחת מהן בעיצוב עתיד ילדינו.

כדאי לזכור: יש משהו פרנואידי בבחירה של הסיכון כפרדיגמה להתבוננות על העולם, ולכן אפשר וכדאי לשאול שאלות קשות: מדוע השיח הזה עולה עכשיו? האם באמת ניתן להיערך לסיכונים? לנבא את הלא צפוי? האם ההתייחסות בהיבט הגלובלי ופתרונות ברמה זו מחלחלים עד רמת המקום או נשארים סיסמאות גלובליות ריקות מתוכן? האם אין קשר מובהק בין סיכון לזמן ומרחב ספציפי? אם התשובה היא כן, אז מי הן הערים שבאמת עוסקות בכך? מה לדימונה או לקלקיליה ונושא הסיכון? התשובות לשאלות אלו אינן ברורות מאליהן. אך אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות האחרונות, תושבי מדינת ישראל כבר קיבלו החלטה.