מחאה עירונית בחסות התאגידים

תערוכת אמנות ביקורתית, שנושאת את דגל המאבק בתהליכי ג’נטריפיקציה דורסניים, היא עוד עדות לכך שהמחאה העירונית של קיץ 2011 הצליחה לחלחל לחיינו. אבל מה זה אומר שתאגיד ענק ממן את התערוכה? האם זה הופך אותה למגויסת, פחות ביקורתית? אמנות, מחאה ועירוניות בצל הקפיטליזם החזירי.

את האירוע הראשון לשנת 2016 של Target first Saturday במוזיאון ברוקלין הקדישו המארגנים למחאה עירונית. איזו כברת דרך נכבדה, הרהרתי לעצמי, צעדה המחאה העירונית של קיץ 2011 עד שהגיעה אל שעריו של אחד מהיכלי האמנות החשובים של ימינו – מוזיאון ברוקלין. מאז המחאה, המאהלים של התקווה לאחווה, הצורך בשותפות וצדק עירוני פוזרו בכוח הזרוע, האביב הערבי הסתיים בחשכת מוות וקיצוניות דתית, 99% הולכו שבי בידי פוליטיקאים מתלהמים וזורעי פחד ומחירי דיור המשיכו להאמיר בכל העולם.

למרות תחושת הכישלון, למחאה ההיא יש הצלחות רבות: בחלק מהמדינות, למשל תוניס, כוננו משטרים סובלניים יותר. ססמאות המחאה – דיור בר השגה, צדק חברתי, ערים לכולנו – הפכו לנחלת הכלל. רוב הציבור מודע לכך שפערים חברתיים ואי-שוויון אינם גזירת שמיים, אלא תוצאה של מדיניות מכוונת. וברני סנדרס, שמתמודד בהצלחה לא מבוטלת מול הילרי קלינטון על תפקיד מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה”ב, מצדד בגלוי באימוץ מודל מדינת הרווחה, צמצום כוחם של הבנקים, והעלאת מסיהם של העשירים. מי חלם על פוליטיקאי בכיר שכזה בארה”ב לפני עשור?

על פניו מוזיאון ברוקלין הוא המקום הראוי להכיל בתוכו ואולי לעורר מחדש את המחאה העירונית הכבויה. המוזיאון ממוקם מצדו השני של האיסט ריבר (The East River), בצד המתעורר, המגוון חברתית, היוצר והמתחדש של ניו יורק. מוזיאון ציבורי שחותר תחת ההגמוניה של המוזיאונים הפרטיים הגדולים של מנהטן. הוא מתהדר באמנות ביקורתית ומאתגרת שצומחת מן השוליים. השבת הראשונה בחודש במוזיאון פתוחה חינם לקהל הרחב, המגוון והססגוני. והקהל, בשלל גווניו מגיע בהמוניו למופעים של מוזיקה חיה, יצירה אמנותית ותערוכות שנאצרות סביב נושא מסוים. השבת הראשונה של 2016 היתה בסימן מחאה עירונית.

השבת הראשונה של 2016 היתה בסימן מחאה עירונית. מוזיאון ברוקלין (צילום: ארז צפדיה)

הגענו, כמו לכל שבת ראשונה בחודש. קודם כל, יצירה לילדים. יש. הכנת כרזות מחאה למען שיפור העולם והחברה. הבן שלי – נטול תודעה פוליטית שכמותו, מבקש יותר משחקי פוטבול. הבת שלי רוצה עולם טוב יותר ומוגן עבור חיות בר. המדריכים מסבירים מה לעשות ואיך. העבודה מתחילה. המדריכים מזרזים. עוד חמש דקות חייבים לסיים. הקבוצה הבאה כבר בפתח. אין זמן לכרזות מחאה. יאללה! ממשיכים.

בקומת הכניסה מוזיקאית מקומית מסמפלת קולות הפגנה שנבלעים בשאון מוזיקת מחשבים. התוצאה נהדרת. עובדה, הקהל מתנועע בקצב. אבל מי שם לב לקולות ההפגנה?

מי שם לב לקולות ההפגנה? מוזיאון ברוקלין (צילום: ארז צפדיה)

מחאה נגד תהליכי ג’נטריפיקציה דורסניים. מוזיאון ברוקלין (צילום: ארז צפדיה)

עולים קומה. כיכר העיר כאן במוזיאון. בכניסה מחלקים כרזות: Mi Case No Es Su Casa: Illumination Against Gentrification – “הבית שלי אינו הבית שלך: הארה נגד עילות” (ג’נטריפיקציה בעברית). כמה מתאים לברוקלין למקד את המחאה העירונית במאבק נגד עילות שנוגס בכל פינה בעיר: בווליאמסבורג, ברחוב פולטון שתועד בסרטה הנפלא של היוצרת קלי אנדרסון ‘ברוקלין שלי‘ ולאחרונה גם בתעלת גוואנוס (Gowanus Canal). התהליך הדורסני מסמן את ברוקלין כזירת מאבק, ורק טבעי שהנושא יזכה למירב תשומת הלב באירוע החודשי המרכזי של המוזיאון המקומי. בהמשך, הכנת תגיות: “Rent control for all”. בפינה מוצב שלט: “Our city our home”. דימוי של גרפיטי – “City of Justice” מזמין את הקהל לתרום את כישוריו בתחום. בפינה אחרת מדמים הפגנה. אחת העובדות מדריכה את האורחים כיצד לעמוד בהפגנה ואיך לנאום. ושלט מואר מודיע “Gentrification is the new colonialism”.

בין דימוי הפגנה להכנת תגיות בעד פיקוח על שכר הדירה. מוזיאון ברוקלין (צילום: ארז צפדיה)

קיר גרפיטי מדומה עטור סיסמאות. מוזיאון ברוקלין (צילום: ארז צפדיה)

מה מעיב על המחאה האמנותית? מוזיאון ברוקלין (צילום: ארז צפדיה)

ובכל זאת, משהו מטריד. זו לא האדישות שמפגין חלק מהקהל למיצגי המחאה, בעוד האחר כאילו מגיב ‘מחאה – איזה מגניב’. גם לא המבטים מלאי החשיבות של הצופים בקיר הגרפיטי המדומה ועטור הסיסמאות החבוטות מטרידים אותי. זה הסמל שמתנוסס מעל – עיגול אדום מוקף טבעת אדומה – הסמל של טרגט (Target), מממנת האירוע. רשת חנויות הכל-בו טרגט היא הרשת השנייה בגודלה בארה”ב, עם יותר מ-1,800 חנויות ומחזור שנתי של יותר מ-70 מיליארד דולר. דבר בהתנהגות הרשת אינו מזוהה עם תביעות המחאה לעירוניות צודקת: בעליל, הרשת מנוגדת לעקרונות של כלכלה מקומית מקיימת. היא מקימה את חנויות הענק שלה במרכזים מסחריים מחוץ למרכזי הערים – רובם אינם נגישים בתחבורה ציבורית, אלא ברכב פרטי. במידה רבה אפשר לטעון שטרגט מייצגת את האחוז שנגדו מחו ה-99% בקיץ ההוא ב-2011.

רשת טרגט. במידה רבה היא מייצגת את האחוז שנגדו מחו ה-99% בקיץ ההוא ב-2011 (צילום: Roadsidepictures, flickr.com)

אם רשת כזו נותנת חסותה למייצגי מחאה עירונית במוזיאון – גם אם זה קורה בברוקלין, וגם אם האירוע פתוח לקהל מגוון וססגוני, כנראה שוול סטריט כבר כבשה את המחאה העירונית.