האם ניתן לרתום את הטכנולוגיה לצמצום האי שווין בערים?

בחודשים האחרונים עסקנו בעוני ועירוניות ושאלנו על הזיקה בין עוני ותכנון עירוני, האם מודל הערים החכמות ודיגיטציה של שירותים עירוניים יוכלו לסייע לצמצום פערים וטיפול בעוני? רבים מאמינים כי הטכנולוגיה תוביל לקדמה, שיפור, ייעול, בעיר ובחברה בכללה. הפרויקט הלאומי ישראל דיגיטלית אף רואה בה כלי מרכזי לשוויון חברתי, האמנם? ראיון עם פרופ’ שיזף רפאלי על הפער הדיגיטלי, טכנולוגיה ואי שוויון בערי ישראל.

פרופ’ שיזף רפאלי הוא חוקר ומרצה בתחום מערכות מידע וניהול ועומד בראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט בפקולטה לניהול באוניברסיטת חיפה. מזה שנים הוא חוקר את הפער הדיגיטלי מושג שיש הטוענים כי איבד מהרלוונטיות. בעידן בו לרבים טלפונים חכמים, חיבור לאינטרנט סלולרי, מחשבים ניידים וחיבור ביתי, נשאלת השאלה האם עדיין קיים פער דיגיטלי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם ( haves and haves not)?

עבור שיזף התשובה היא חד משמעית, יותר מכך הוא טוען שהמושג רלוונטי מאי פעם והפערים ממשיכים להתקיים. ההגדרה של המושג פער דיגיטלי עברה שינוי, בעבר היא הייתה מצומצמת ופרימיטיבית, “נהגו ‘לספור ברזלים’- שעות מסך בבית ספר או מהו רוחב הפס וזה אולי פחות רלוונטי, עדיין החלוקה היא לא קרובה לשוויוניות. המדידה של בעלות על מכשירים ממשיכה להיות חשובה אבל יותר ויותר מתחוור לנו שמרכיבים אחרים כמו הכשרה, ידע, זמינות של תוכן, סוג הפעילויות שנעשות ברשת הם לא פחות חשובים מבחינת מדדים של בעלות על מחשבים וטלפונים ניידים“, הוא מסביר.

כחלק מעבודת מחקר משותפת של המרכז לחקר האינטרנט בראשות פרופ’ שיזף רפאלי לבין עמותת תפוח, חברת “בזק” ואיגוד האינטרנט הישראלי, נבנה מדד תקשוב (https://www.madadict.org/) המציג את השינויים בפער הדיגיטלי בישראל כולל הדמיה וויזואלית מרתקת (ראה כאן). המדד מדגים כיצד ב- 15 השנים האחרונות חלה קפיצה משמעותית מבחינת בעלות על טלפונים מחשבים וחיבור לאינטרנט בקרב התושבים. אך גם ממחיש את ההבדלים הקיימים בין האוכלוסיות בערים השונות. “הערבים והחרדים נשארו מאחור אבל צריך לשאול על סמך מה? המחירים של הפער הזה עוד יכו בנו הרבה שנים קדימה אם לא נשכיל לפתח אוכלוסיות שונות. הפערים קשורים בעוני בהגירה, במדינה שיש בה שכבות של הגירה התופעה קיימת אצל קבוצות מהגרים, בשכונות המאד עניות, אצל אימהות חד הוריות ומשפחות מרובות ילדים.”

מתוך מדד התקשוב, ניתן להכניס אזור ומאפיינים ולראות הבדלים על פי רמות הכנסה, מידת דתיות מגדר ואזורים בארץ. כאן ניתן לראות את הפער בין תושבי מערב גוש דן לבין תושבי ירושלים ותושבי בני ברק הנמצאים במקום הנמוך ביותר (מתוך אתר מדד התקשוב)

האם אתה חושב שזו אחריות של המדינה לטפל בפערים הללו?

תשובתו של שיזף מפתיעה. המדינה לתפיסתו מודעת ועושה לא מעט צעדים בכיון אך לטענתנו לא בצורה מושכלת. “הממשלה עושה לא מעט, למשל פרויקטים ענקיים של מחשוב במערכת החינוך, להערכתי היא עושה הרבה מאד ואולי יותר מידי ולא נכון, הררי כסף הולכים על פרויקטים כמו הלוח החכם בכיתות כשצריך היה לכוון את הכספים האלה לעניינים דיגיטליים יותר מתאימים. יש פעילות ממשלתית של הנגשת מידע ממשלתי כמו ביטוח לאומי, ממשרדי ממשלה, gov.il, המשרד לשוויון חברתי. יש הזדמנויות, יש גידול בתקציבים אבל הם לא מכוונים נכון עדיין. פערים בחלקם ימשיכו להיות, תמיד יש פער, השאלה היא מה עושים עם זה”.

האם ערים חכמות הן צעד בכיוון הנכון?

הפער הדיגיטלי במידה רבה הולך יד ביד עם הפריפריה ולכן השאלה המרכזית צריכה להיות כיצד רותמים את הטיפול בפער הדיגטלי לפיתוח הפריפריה. במובן הזה הוא טוען “העיר החכמה זה פריזמה אחרת אפילו מנוגדת, אם מדברים על ריכוז אוכלוסין גדול, אז מדברים על דברים שהם נוגדי פריפריה, השקעה בתחבורה חכמה, זה פחות יעזור לתושבי מעלות ודימונה אבל אם רוב האנשים נמצאים בגוש דן אז דווקא צריך לשמור שלא להגדיל את הפער הדיגיטלי. את השקל הבא האם אנחנו משקיעים בתל אביב או בפריפריה זה החלטות ערכיות, פוליטיות”. הוא מציין דוגמא שניתקל בה לאחרונה, סטארט אפ שמיועד לעזור לאנשים להחליט אם הם רוצים להקים פרויקט של תמ”א 38, אך ה”אתר פועל רק בתחום שבין ראשון לציון ורמת השרון- הרעיון של לרתום דיגיטליות לטובת התחדשות עירונית נגמר דרומה לנחל אלכסנדר וגשר עד הלום. זה מאיר את המתח שבין עיר חכמה לפער דיגיטלי. היה חכם אם היינו מנצלים את האנרגיה הדיגיטלית לעזור לאנשים בכל הזירות”.

“לא כל הנוצץ סיליקון”

לשיזף עמדה נחרצת כנגד השימוש בטכנולוגיה ודיגיטציה למיתוג עירוני “שמעתי ראשי ערים אומרים ‘אנחנו נהפוך את אשקלון וערד לבירות הדיגיטליות של מדינת ישראל’. כבר יותר משלושים שנה טועים לחשוב שהסיפור של הדיגיטליות היא פרה שאפשר לחלוב אותה בצורה של נראות, של מיתוג… זו טעות”. הוא יוצא נגד הנהירה והפנטזיות של ראשי הערים בארץ ובעולם אחרי ההיי טק והכמיהה להיהפך לעמק סיליקון מקומי. הם מפספסים בכך את ההזדמנויות האמתיות שיש בשימוש בטכנולוגיה לפיתוח העיר.

“ראש עיריית כרמיאל החליט שכרמיאל תהיה בירת הסיליקון, הייתה תקופה שחולדאי הסתובב עם הסיסמא סיליקון ואדי,להחליט שגדרה תהיה בירת הסיליקון? היא לא תהיה! אבל לרתום את היכולת של הרשת כדי ליצור מיזמי כלכלה שיתופית, תחבורה נבונה, תעסוקה יותר נבונה, תעסוקה חלקית, תעסוקה לילדים בחופש, ניהול מוניציפלי יעיל, דיוור ישיר, העברת נתונים, ושיתף בנתונים שנמצאים בידי הרשויות, זה יהיה הישג”.

להחליט שכל עיר תהפך לבירת סיליקון ואלי? זה לא יקרה לא בגדרה ולא בכרמיאל ולכן צריך לחשוב איך רותמים טכנולוגיה לקידום התושבים ולא משיכת עסקים מבחוץ (צילום: Gellerj, Wikimedia)

הוא נותן כדוגמא פרויקט בעיר שיקגו שבה חם ולח בקיץ וקר ומקפיא בחורף- מוסדות ציבור גדולים בנו מערכת המבוססת על GIS  המווסתת את תנועת הקשישים וחסרי בית בימים קשים למקומות מוגנים: ספריות, משרדי עיריות, לובים של בנקים, מקומות שיש בהם חימום ומיזוג. לטענתו של שיזף “יש משאבים ציבוריים והם נמצאים בתת ניצול, משאב אחד שנמצא בתת ניצול הוא מרחב הידע. השאלה היא איך יכולה רשות מקומית ב’גבעת מבולבלים’ לנצל את הכלים הדיגיטליים- תרדי רשות יקרה מהחלום להיות סיליקון ואדי של ישראל, אבל כן נצלי את העובדה שיש לך משאבים בתת ניצול ואוכלוסיות שאפשר להשתמש בהן…”

פרויקט בעיר שיקגו השתמש בGIS כדי לכוון אוכלוסיות של קשישים והומלסיים למקומות חמים בחורף וממוזגים בקיץ. זו דרך לרתום את הטכנולוגיה לאנשים שזקוקים לסיוע. שיקגו (צילום: Ashley Diener flickr.com)

פרטיות סולידריות ומה שביניהם

“כל הסיפור של רשתות חברתיות הוא בן דוד של סולידריות חברתית אם מתעלים אותו נכון”. בניגוד לחוקרים ופובליציסטים מבשרי שחורות הזועקים נגד הפגיעה בפרטיות, השתלטות התאגידים על הרשת או באמצעות הרשת (Google, Facebook, Ubar), החשש מתרבות המעקב הגוברת והשנאה הרוחשת ברשתות החברתיות, שיזף מאיר את הצדדים החיוביים. “בעולם הזה צריך לנצל את הרשתות החברתיות לטובת סולידריות, זהו מקום ההתכנסות בעידן הנוכחי, אנשים לא מגיעים לכנסייה או לבית הכנסת כמו שאמר פאטנם¹. הסיפור של פער דיגיטלי מוליך אותנו להבדלים גילאים ולפער בין הילידים של (native) עולם האינטרנט למהגרים. אבל אפשר גם לראות ולחשוב איך הכלים הדיגיטליים מאפשרים לקשור שוב את הזקנים למשפחותיהם, את הסבים לילדיהם (למשל בקבוצות הווטס אפ המשפחתיות) ודווקא את זה עושים יותר ברמת השרון מאשר במורשה. הכלים האלה הם הזדמנויות, לכן בכל מקום שבו יש פער בואו נתייחס לזה כהזדמנות לשינוי לשיפור ולא בעלויות אדירות”.

הוא יוצא נגד הביקורת על ‘מות הפרטיות’, “ההתעסקות בפרטיות יצאה מכל פרופורציה אנחנו שוכחים את כל התועלות שעולות מפרטיות אנחנו שוכחים שזה ממילא לא בידינו, לא צריך לחשוב על זה באור נוסטלגי, הפרטיות היא האויב הגדול ביותר של סולידריות. המרווחים הגדולים הם עורכי הדין מסיפור הפרטיות ולעומת זה אני חושב שהאדרה שעושים לפרטיות כאילו המצב הטבעי של האדם הוא פרטיות היא לא נכונה היסטורית. מאחורי פרטיות מסתתרים מעלימי המס ואלו המכים נשים. אני לא יכול להיות סולידרי אתך אם אני לא רואה מה קורה מאחורי הווילון, בחברות שבהן מקדשים את הפרטיות יש הסתרה והעלמת עין.”

העשירים ומעלימי המס הם מי שזועקים לפרטיות, מסמכי פנמה שנחשפו בשנה האחרונה הוכיחו זאת (Sollok29 Wikimedia)

הפרטיות היא פריבילגיה של עשירים הוא טוען, “ככל שמצפינים בתל אביב ככה הפרטיות נעשית יותר חשובה, פינוק של עשירים, פינוק שגם להם אין אותו… הייתי בקליפורניה, צוקרברג קנה שש חלקות הגבולות בבית שלו כדי שתהיה לו יותר פרטיות, והוא מפר הפרטיות הגדול ביותר… האם זו הפרטיות שאנחנו שמים לנגד ענינו או שאנחנו מבינים שפרטיות היא סוג של מטבע שכבר הוחלף… משהו שאנחנו משלמים בו, מוותרים עליו ומקבלים תמורתו הרבה, אם זה ידע ואם זה סולידריות?”

שיזף איננו אוטופיסט אלא ריאליסט “הטכנולוגיה מבטיחה המון ובצדק אבל היא גם הבטיחה ומבטיחה הרבה דברים שלא התקיימו וצריך ללמוד את הלקחים האלה. האינטרנט הבטיח ביזור מוחלט של הכוח, בפועל אנחנו רואים ריכוז של הכוח… לא בטוח שאנחנו בפרק האחרון בספר הזה.”