טראומה ואדריכלות חלק ג’ | ואדי סאליב, وادي الصليب,  בחיפה

בשלוש הערים הגדולות המעורבות בישראל – תל אביב-יפו, ירושלים, וחיפה, אזורים שטופלו בעזרת מחיקה ברמות שונות. על אף ניסיון המחיקה הזיכרונות צפים ומופיעים בדרכים שונות. רשימה שלישית ומסכמת בסדרה על טראומה ואדריכלות במרחב הישראלי

בשלוש הערים הגדולות המעורבות בישראל – תל אביב-יפו, ירושלים, וחיפה, ישנם אזורים בעיר שטופלו בעזרת מחיקה ברמות שונות ומסוגים שונים או שיכתוב של המרחב הישראלי מאז קום המדינה ועד ימינו.  אנו מתייחסים לשלוש שכונות מנשייה בתל אביב, וואדי סאליב בחיפה וטלבייה בירושלים. ברשימה זו נתמקד בהיסטורית המחיקה והדחיקה של וואדי סאליב בחיפה, המסתירה שתי טראומות האחת ערבית והשנייה יהודית. (את ניתוח המקרה של השכונות מנשייה וטלבייה ניתן לקרוא כאן).

היסטוריה טראומטית- וואדי סאליב

וואדי סאליב¹ נבנתה כשכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, בתחילת שנות ה20 של המאה ה20. תושבי השכונה נעקרו פעמים במהלך השנים ורבים מבתיה נהרסו. מאז הפינוי האחרון על רקע “מהומות וואדי סאליב” (1959), סבלה השכונה מהזנחה והתעלמות ממסדית במשך כארבעה עשורים. כיום, בתי השכונה המקוריים המעטים שנותרו במקומם עומדים אטומים בבלוקים ובבטון. כמו בערים היסטוריות רבות, גם בחיפה, נבנו השכונות הראשונות מחוץ לתחומי העיר העתיקה בסוף המאה ה19. שכונת וואדי סאליב נבנתה ברובה בתחילת המאה ה-20, במקביל לבניית תחנת הרכבת החיג’אזית בעיר (“רכבת העמק”) אשר בנייתה האיצה את פיתוח הנמל, ואת התעשייה באזור. בעקבות כך החלה נהירה של אנשים שבאו לענות על הצורך הגובר בכח עבודה.

הרחוב הראשי של השכונה היה רחוב עומר אל-ח’טאב, שחצה את העמק, משני צידי הרחוב נבנו בתי מגורים קטנים, אשר בתקופה מאוחרת נוספו להם בתים גדולים ומרווחים יותר. רשת של גרמי מדרגות נבנתה על מנת לחבר את חלקיה העליונים של השכונה, עם חלקיה התחתונים, ולחבר את השכונה עם חלקים אחרים של העיר. הקרבה לתחנת הרכבת, לנמל הימי ולאזור התעשייה החדש בעיר תרם רבות לפיתוח השכונה, וב1940 כבר חיו בשכונה כ10,000 תושבים.² תושבי השכונה היו ברובם ערבים מוסלמים. סביב השכונה, התפתחו השכונות היהודיות, וממש בצמוד לה ומעליה – שכונת הדר. שכונת וואדי סאליב הוסיפה לצמוח במקביל לצמיחתה של העיר חיפה. היא נחשבה לאחת השכונות הגרועות בעיר מבחינת התשתיות. בהתאם להחלטת האו”ם מנובמבר 1947, חיפה שהייתה באותה עת עיר מעורבת, נועדה להיכלל במדינה היהודית העתידית. ההחלטה הציתה שורה של עימותים בעלי רקע לאומני שהלכו והתגברו עד אפריל 1948. בחודשים אלו הצטמצמה אוכלוסיית ערביי חיפה באופן דרמטי ושכונות ערביות רבות כמו ח’ליסה, עבאס וואדי סאליב נותרו ריקות.

עמדות הצלפים בואדי סליב בקרב על חיפה 1948, צלם לא ידוע. (מקור: אוסף רימון, מוזיאון העיר חיפה)

שכונת וואדי סאליב נחשבה “כשכונת עוני אשר התפתחה ללא תכנון ומתאר, בעלת רחובות צרים, מצב סניטרי ירוד ומגורים בתנאים תת אנושיים – ללא אוורור וללא סידורי מים וביוב”.³ השכונה לא ניזוקה קשות במלחמת 48, אולם בעקבותיה מצבם של מרבית בתי השכונה, התדרדר עוד יותר.

בחודשים הראשונים לאחר כניעת חיפה, בעקבות מחסור ביחידות דיור להמוני העולים יושבו בבתי השכונה הנטושים מהגרים יהודים, בעיקר “יוצאי צפון אפריקה ומרוקו בפרט. למעשה, היו אלו עולים אשר עת הגעתם לארץ, בהיעדר פתרונות דיור, פלשו למקומות מגורים מאולתרים ב’רכוש נטוש’, קרי, בשכונות אשר נעזבו על ידי התושבים הערבים במהלך מאורעות 1948, ביניהן גם שכונת וואדי סאליב”.⁴ בשנות ה50 הגיעה אוכלוסיית השכונה לשיא של כ24,000 תושבים יהודים פליטים ועולים חסרי כל, ומצב השכונה המשיך להידרדר. ⁵

וואדי סליב, 1959. באדיבות ארכיון העיר חיפה

“הסמיכות הפיזית לשכונות מעלה ההר ולשכונות המבוססות יותר, שתושביהן ברובם יוצאי אירופה, חשפה את תושבי ואדי סאליב לפער הגדול ולניגודים שנוצרו בחלק זה של העיר. כך גם צמחה תחושת האפליה והקיפוח על רקע עדתי” .⁶ ב1959 החלה בשכונה מחאה אלימה רחבת היקף, המכונה “פרעות וואדי סאליב“. האירועים החלו כהפגנות ספונטניות לאחר שפעולה משטרתית שגרתית בשכונה הסתיימה בירי בתושב השכונה הסבל יעקב אלקריף – עולה יהודי, צפון אפריקאי. המחאה הובילה להבעת סולידריות רחבה ברחבי הארץ, במיוחד בקרב קהילות יהודיות מזרחיות וביישובים בהם רוכזו מזרחים והפכה לסמל למאבק בני עדות המזרח נגד האפליה הקיפוח והדיכוי של הממסד האשכנזי השולט והמבוסס.

מהומות וואדי סליב, 1959. מקור: עיתונים שונים

“בבחינת המניעים הישירים לפרוץ המאורעות, עמדו מסקנות הוועדה על אותם תנאי חיים בלתי אנושיים בשכונה ולאורם פסקו כי: ‘שכונה זו אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה…'” ⁷. ובכדי למנוע התקוממויות עתידיות נוספות, יש לפנות את השכונה ולהורסה.

ראש העירייה אבא חושי מבקר בוואדי סאליב בזמן ביצוע הריסה של מבנים ישנים 1964, (צלם: פוטו סטודיו “דן”.)

שוב אנו רואים את מהות החזרה הכפייתית, מה שנהרס פעם אחת ייהרס שוב. זיכרון לא רצוי שנעשה ניסיון למוחקו יופיע שוב ושוב כאורח לא צפוי כסוג של פליט זיכרון.

בתחילת שנות ה-60 הוחלט על ידי משרד השיכון ועיריית חיפה על פינויין של שכונות העוני בעיר, ואכן, חברת “שקמונה” החלה לבצע את תהליך הפינוי בשנת 1962 – במסגרתו פונו במהלך עשר השנים הבאות 1878 משפחות מוואדי סאליב, הרוב המכריע של בתי השכונה נהרסו, מלבד קומץ בתים גדולים שניצלו מפאת מימדם, אך נאטמו בבלוקים ובבטון על מנת למנוע פלישות של הדיירים יוצאי צפון אפריקה אשר שוכנו בינתיים בשיכונים וביקשו לשוב אל בתיהם בוואדי.

“הפתרון הפיזי הנקודתי בצמצום המצוקה לא בהכרח צלח ומה שנותר כסוגיה בעייתית אף יותר היה טיבו ואופיו של תהליך ‘מיזוג הגלויות’ והשאלה […] בדבר אפשרות קיומו של פלורליזם תרבותי במציאות הישראלית” .⁸

כל עוד שירתו המזרחים שהופנו או פלשו לדירות “נטושות” את צורכי המדינה, הם נותרו במקומם. אלא שלמתיישבים בתהליך קולוניאלי יש זכויות מותנות ורופפות: כל זמן שצריך אותם, כשהספר קרוב והילידים מאיימים. משהופך הספר למרכז אטרקטיבי של העיר היהודית, מסתיימת מלכודת הדבש של התהליך הקולונאלי, ואפשר לסלק את אלו שנהנו ממנו בשוליו. כלומר לא את תושבי רמת אביב וטלבייה, אלא את תושבי ואדי סאליב וכפר שלם .⁹

שכונת אומנים על חורבות הזיכרון

ב1968 נערך סקר מטעם משרד השיכון בנוגע לעתיד השכונה. הסקר קבע, מבלי לנמק או להוכיח, כי החלופה הטובה ביותר לוואדי סאליב היא להפוך את שרידי השכונה לשכונת אמנים, שתכלול מגורי אמנים, גלריות, חנויות קטנות, ובתי קפה אשר ישוכנו בבתי השכונה הישנים שניצלו מההרס. מרבית השטח יועד להיות פארק פתוח.² רעיון זה, של הפיכת בתים ושכונות ערביות מרוקנות לשכונות אמנים ציוריות, היה פתרון נפוץ בימים ההם בישראל שעסקה בעיקר בפעילות הרס ובניה קדחתנית ועיוורת של שנות ה50 וה60. תופעה זו התרחשה במקביל במקומות שפונו מתושביהם הערביים כמו יפו העתיקה, עין חוד, הרובע הערבי בצפת ובעיר העתיקה בבאר שבע.

תכנית לכפר אמנים בוואדי סאליב. איורים של אדריכל וליד כרכבי- מנהל המחלקה לשימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה

ב1986 התכנית להקמת רובע אמנים על גבי הריסות שכונת וואדי סאליב אושרה, וכמה שנים מאוחר יותר, אושרה גם התכנית לפארק. בהוראות התכנית הייתה “התייחסות” להיסטוריה של השכונה, אולם, עם זאת, בשרטוטים של התכנית ניתן להבחין כי ההשפעה ההיסטורית הייתה בעיקר בחיקוי אלמנטים אסתטיים “מקומיים” (קירות אבן, קשתות, גגוני עץ ורעפים אדומים). המורשת הבנויה של השכונה הפכה למעשה קישוט אוריינטליסטי עבור קהילת אמנים מדומיינת.

שכונות כאלו, אשר עברו “ניסיון הסבה”, הופשטו ממורשת העבר והזהות האותנטית שלהן. התייחסו אליהן, כמו לשכיות חמדה ים תיכוניות או ככפרים עות’מאניים תוך הכחשה מוחלטת של הזהות הפלסטינית שלהן, ומנעו מתושביהן המקוריים כל זכות או זיקה לשוב אליהם. במקרה של וואדי סאליב, עלויות התחזוקה הגבוהות, וההשקעה האדירה אשר נדרשה לפיתוח הפארק, מצב המבנים, וערך הקרקע הנמוך יחסית, הובילו לכך שתכנית “כפר האמנים” בוואדי סאליב הפכה להיות בלתי סבירה מבחינה כלכלית.¹¹

מאחר והתכנית לא יצאה אל הפועל, השטח נותר גלמוד ומוזנח. מצב הבתים הנטושים המשיך להידרדר, והשכונה הפכה ל”חור שחור”, אזור ריק, מרחב מבוכה מוזנח בלב המרקם העירוני של חיפה. יתר על כן, גרמי המדרגות אשר שימשו בעבר כחיבור בין חיפה העילית וחיפה התחתית נהרסו, והדרך הראשית שעברה בשכונה נחסמה, ומעולם לא תוקנה. הייעוד של השכונה ששימשה במקורה כמחבר בין העיר העילית לעיר התחתית נשכח, והפעולות שננקטו במקום השיגו בדיוק את ההפך – ניתוק בין שני חלקי העיר ¹². הבנייה המאסיבית של בנייני מוסדות הממשלה שנבנו בפאתי השכונה, נעשתה אף היא ללא כל זיקה למורשת העבר אלא בניגוד מוחלט לעבר.

בתים אטומים בואדי סליב, 2019. (צילום: תמרה אהרוני)

מאז 1948, נותרה השכונה במצב של הרס חלקי, בעוד השכונות והאזורים שסביבה התפתחו בקצב מסחרר. הפיתוח המהיר מסביב רק הדגיש את הריקנות של וואדי סאליב שהפכה אפילו יותר מנוכרת. מגמות נדל”ניות חדשות, עליית מחירי הדיור ותנופת היקפי הבנייה בישראל אל מול ההזנחה המכוונת, הובילו לכך ששטחים עירוניים מוזנחים כמו וואדי סאליב, הפכו גם הם לשטחי נדל”ן נחשקים ליזמות לבנייה חדשה, בשל מחירם הנמוך. כך קמים היום בשכונה פרויקטים גרנדיוזיים כמו פרויקט מגורים של 180 יחידות דיור מנותק מההקשר ההיסטורי וממורשת המקום, אשר נבנה בימים אלו, ואפשר רק לתהות מה יהיו השפעותיו על השכונה. פרויקטים מסוג זה לא יעזרו לשקם את מצוקות האזור ולהחיות את השכונה, כי אם להעצים את ההדרה והניתוק שלה מהמרקם העירוני שסביבה.¹³

בוואדי סאליב היו שתי טראומות. אחת ב-1948, ואחת ב-1959. המתכננים של השכונה ביקשו ל”טפל” בטראומה של שטחי לחימה קרועים, מרוקנים מתושביהם המקוריים, על ידי מחיקת ההיסטוריה ויצירת נרטיב עירוני חדש ויחיד, והשכונה נותרה במצב של הזנחה במשך עשורים רבים.¹⁴

המאמץ העכשווי להחיות את זיכרון קיומה של וואדי סאליב כשכונה ערבית מוסלמית בחיפה המעורבת של ימי השלטון העות’מני והמנדטורי, קיום שהודחק כמעט לחלוטין בשיח הציבורי בעקבות המהומות של 1959. עבודת הזיכרון נדרשת, אם כן, להשוות את המהלך ההיסטורי ולהריץ אותו באיטיות אחורה, כדי להתבונן בדיירים הקודמים שנעלמו באחת, אך ממשיכים להטיל צל על העיר שהפכה כהרף עין לעיר עברית. למאמץ יש ממד אתי מובהק, והוא מפרנס בשנים האחרונות גל של מחקרים פרי עטם של חוקרים ישראלים (וכמובן גם פלשתינים) המנסים לכתוב את ההיסטוריה האבודה של הילידים, שהודרו במידה רבה מן ההיסטוריוגרפיה הציונית. אשליית העיר המנדטורית ה”מעורבת”, שהכילה למעשה חברה דואליסטית וסגרגטיבית, מצביעה על הנחיתות המבנית של החברה הערבית ועל תפקידם המרכזי של הבריטים בהתמוטטותה, וחושפת את המבוכה והזעזוע הראשונים של היהודים נוכח המראות הקשים של בריחה, פליטים ומעשי ביזה – מבוכה וזעזוע שהתחלפו עד מהרה בפעילות נמרצת להפיכת חיפה לעיר יהודית משיקולים גאו-פוליטיים תועלתניים. וייס מתארת את המנגנונים והפרקטיקות שהקנו למהפך באופייה הדמוגרפי של השכונה לגיטימציה ומעמד של קבע, ועם זאת הנציחו את נוכחות הרפאים של הדיירים הקודמים: “עקבותיהם… הסמויים מן העין נותרו מוטבעים כהעדר. הכינוי המשפטי “נכסי נפקדים” איבן אותם ומנה את היעלמותם. רכושם של הדיירים הקודמים נותר “נטוש”, גם בשעה שיושב בדיירים חדשים” ¹⁵

התכנית לשמר חלק מבתי השכונה ולהפוך אותם לכפר אמנים, יכולה להתפרש כניסיון להתמודד עם הטראומות. נראה כי המתכננים “הכירו” בעברה ומורשתה של השכונה. אולם, יוזמי התכנית ביקשו לשפר את תדמיתה של השכונה על ידי קבירת הטראומות תחת בתים משופצים ופארק רחב ידיים ויציקה של תוכן כפוי, מנותק מהקשר של כפר אמנים. ניתן לומר אם כן, כי גם במקרה של וואדי סאליב לא הייתה התמודדות אמיתית עם הטראומות, והעדיפו להתעלם מהן.

הטראומות של וואדי סאליב,  מעולם לא טופלו היות ובמשך שנים הן היו מוכחשות ומכוסות. כתוצאה מכך, הזיכרונות נדחקו, אך הם נראים בברור בשטח עד היום, שכן וואדי סאליב – נותר קפוא בזמן כמרחבי מבוכה, מנותק מהקונטקסט העירוני הרחב, מהולות באופן תמידי בעצב ובושה .¹⁶ ניתן לומר אם כן, שואדי סאליב היא שכונה פוסט-טראומטיות – “מרחב מבוכה”. כל ניסיון קודם לטפל בשכונות אלו נכשל. יתכן והגדרת האזור כמרחב מבוכה והטיפול בו אשר יעשה בעזרת כלים פסיכואנליטיים וכלים של שימור תצליח השכונה לשוב ולהתקיים כחלק אורגני מתפקד בעיר.

סיכום טראומה ואדריכלות:  לצאת מן המבוך

עמוק עמוק באזורי האתוס הישראלי ואפשר גם היהודי קיימת האימרה שאין מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. הקיבוצים היו מהמובילים באימוץ תרבות ההסתרה. אבל מה קורה עם כביסה שלא ניתן לנקות אותה. מה קורה עם כביסה שמלאה בכתמים טראומתיים? האם נסתיר אותה בתחתית הארון? האם נסתובב עמה כאילו היא נקייה כשלג?

המפגש בין ארכיטקטורה ופסיכואנליזה יוצר אתגרים רבים הקשורים במתח בין השפות, להבדלים במתודות החקירה, אבל כפי שניסינו להראות, מרחב הטראומה הוא מרחב שאיננו רק מרחב אופציונלי למחקר משותף אלא הכרחי על מנת שנוכל להבין את הדינמיקה של הטראומה ואת הייצוגים הפיזיים כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיפורים העצובים של חדר האוכל הנטוש, ושל וואדי סאליב.

היציאה מהמבוך כרוכה בדיאלוג פתוח, לעיתים כואב עם אותם אזורים טראומתיים על מנת ליצור רצף היסטורי ואולי גם רצף אדריכלי, דיסהרמוני, מלא פרדוקסים וסתירות על מנת לאפשר למידה והתפתחות. אם כן, בהתמודדות עם מרחבי מבוכה, קריאת המרחב כמרחב פוסט-טראומטי היא מהותית, ובשילוב עם כלים שימוריים המתבססים על הקונטקסט ההיסטורי, ערכי המקום והמשמעות התרבותית שלו, ניתן לגשת  ולנסות לשקם ולפתח את המקום, ואולי כך “לצאת מהמבוך”.

מימין: סמל החברה הפסיכואנליטית בישראל משמאל: בית דימטרי חנא, צילום: אמנון בר אור