נוף סדרתי

הסביבות העירוניות בהן אנו חיים אחידות, חזרתיות ובדלניות. האם זה מה שאנו באמת רוצים או שפשוט זה הדבר היחידי שמציעים לנו? מחשבות על הנוף עירוני בישראל.

קנה המידה מרתיע. העיר מודיעין. צילום: רוני בר

לאחרונה, בניסיון לעקוף פקק בדרך מתל אביב לירושלים, עברתי במודיעין. אני חייבת להתוודות, אף פעם לא ביקרתי במודיעין. קראתי על העיר, ראיתי תמונות, אך זו הפעם הראשונה שנפגשנו פנים מול פנים. המעבר המהיר דרך העיר, תוך כדי תנועה, עורר אצלי מחשבות רבות על הנוף העירוני שמתפתח בישראל בעשורים האחרונים. במידה רבה, הנוף העירוני במודיעין לא שונה מהרבה שכונות חדשות שנבנו וממשיכות להיבנות בכל רחבי הארץ, רק שבמודיעין קנה המידה הוא גדול ולפעמים אפילו מגלומני.

בכניסה לעיר פרויקטי ענק מתנוססים בראש הגבעות. קנה המידה העצום מעורר תחושה מרתיעה ונדמה כאילו האדם נעלם בתוך ים של בטון ואבן. המשכתי לנסוע דרך העיר. הנוף משתנה, הבניינים מצטמקים ושדרה ירוקה וארוכה מלווה אותי לכל אורך הנסיעה. הרבה ירוק, ילדים משחקים, אנשים עושים ג’וגינג – כביכול תמונה אידילית של שכונת מגורים. אך מה זה המקום הזה? מהו הנוף הזה?

יזמים פרטיים מכתיבים סטנדרטים עיצוביים. מערב ראשון לציון. צילום: מירב בטט

שאלה זו מעסיקה אותי מזה זמן. במסגרת עבודת התזה שלי אני מבקרת בשכונות חדשות ברחבי מטרופולין תל אביב – קרית השרון בנתניה, רחובות ההולנדית, נאות אשלים במערב ראשון לציון והרשימה עוד ארוכה. בכולן הנוף העירוני דומה. מגדלי מגורים אחידים וחזרתיים המאורגנים סביב מוקד מרכזי, לרוב פארק ירוק רחב ידיים; מגוון מצומצם של טיפוסי דירות, לרוב דירות גדולות בנות ארבעה וחמישה חדרים; מגרשי חניה נרחבים וצירי תנועה ראשיים שתוחמים את השכונה ומפרידים בינה לבין הסביבה הקרובה.

יחידת המגורים, המרכיב המרכזי בשכונות החדשות, הפכה בעשורים האחרונים למוצר צריכה נחשק ולסמל סטטוס. הדגש הוא על האדם הפרטי, הצרכן, האינדיבידואל ולא על הכלל. בהתאם לכך השכונות החדשות מחזקות את המרחב הפרטי על פני המרחב הציבורי ומובילות להפרדה ברורה בין השניים. הנוף העירוני מושפע מכוחות השוק החופשי כאשר יזמים פרטיים מכתיבים סטנדרטים עיצוביים ומקימים סביבות מגורים הפונות למעמד הביניים והמעמד הגבוה. האחידות, הסדר וההפרדה משרתים את היזמים הפרטיים בכך שהם יוצרים סביבות הומוגניות קלות לשיווק ומשדרים סגירות למבקרים שאינם בני המקום.

הפרדה ברורה בין המרחב הפרטי לציבורי. שכונת רחובות ההולנדית בעיר רחובות. צילום: מירב בטט

השיח הביקורתי בישראל חשף בעשור האחרון את השפעותיו של התכנון על עיצוב המרחב החברתי במדינה ועל התהוותם של מרחבים המקדמים הומוגניות, קהילות מגודרות ובידול אתני. חוקרים רבים מצביעים על מדיניות תכנון המבחינה בין קבוצות חברתיות שונות, על בסיס אתני או כלכלי-חברתי, ומייצרת דפוסים מרחביים של הפרדה[1]. כיום אנו עדים לתהליך של סגרגציה, לאור רצונן של קהילות להסתגר בתוך עצמן ולשרטט גבולות ברורים בינן לבין השאר. הערים החדשות שקמו, דוגמת מודיעין, או הערים המתוכננות, דוגמת חריש, מבוססות על סטרוקטורה הירארכית וריכוזית ורצון ליצירת מרחב בעל זהות ספציפית. לתפיסה מרחבית סגרגטיבית השפעה מכרעת על הפרט והחברה והיא מהווה מקור לתחושות של ניכור, חוסר סובלנות והתבדלות, ולחיזוקה של חברה הומוגנית הנעדרת כל סובלנות כלפי ה”אחר”.

כולם מדברים על דיור. הצעירים מתלוננים שיקר, מאוד יקר, המומחים מספרים לנו על בועת הנדל”ן והפוליטיקאים מבקשים לתת מענה (לרוב פופוליסטי ורחוק מיישום) לקהל הבוחרים. השיח הוא כמותי וכלכלי ומתייחס לשני פרמטרים עיקריים, מספר יחידות דיור וכמה זה יעלה ולמי. אין ספק שאלו שני פרמטרים חשובים, אולם לא ייתכן שאלו יהיו הפרמטרים היחידים. סביבות מגורים לא מספקות רק מענה בסיסי של מחסה כי אם יוצרות סביבות חיים, ולכן השאלה איפה ואיך אנו מבקשים לחיות היא שאלה מהותית. למרות חשיבותה הרבה, שאלה זו זוכה להתייחסות מוגבלת מצד משרדי הממשלה השונים ורשויות התכנון. סביבות המגורים החדשות משועתקות ברחבי הארץ בצורה חזרתית וגורפת ומייצרות נוף עירוני אחיד המעוגן בהגיון כלכלי קפיטליסטי וריכוזי – לא הגיע הזמן שכל זה ישתנה ושנציב פרמטרים אחרים לתכנון סביבות החיים בהם אנחנו מתגוררים?

סביבות מגורים משועתקות. שכונת קרית השרון בעיר נתניה. צילום: מירב בטט

 לקריאה נוספת:

– מה בין התחדשות לחדשנות, מאת טלי חתוקה

– ביטוי אישי בייצור המוני: כשתכנון פוגש שיווק, מאת רוני בר

– מדריך לתכנון מתבדל, מאת רוני בר