עסקים כרגיל?

בשנים האחרונות מודל העבודה מהבית הפך ליותר מקובל, אבל למעשה רובנו עדיין צריכים להגיע למשרד או למפעל כדי להתפרנס. לכן לצד העיסוק בסביבת העבודה הביתית, אסור להזניח את החשיבה על אזורי תעסוקה ותעשייה.

עבודה מהבית הפכה ליותר ויותר פופולרית. צילום: למעלה ימין J.D. Falk, למעלה מרכז Mackenzie Kosut, למעלה שמאל, Jeff Croft, למטה שמאל edgeplot, למטה מרכז TranceMist, למטה ימין Murray Steele. כל התצלומים לקוחים מאתר Flickr.com

הקלישאה שבתי הקפה בתל אביב מלאים באנשים בכל שעות היממה, מושמעת לא פעם כביקורת על העצלנות והנהנתנות של הבועה התל אביבית. אבל אם מסתכלים היטב, המחשבים הניידים על מרבית השולחנות מסגירים כי לא פעם מדובר בכלל באנשים עובדים. נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים עובדים הרחק מהמשרד – בין אם זה בבית הקפה השכונתי, או במרחב הביתי ממש. בהתאם, השדה התכנוני ואדריכלי מבקש למצוא דרכים לשכלל את היחידה הביתית. פטנטים חכמים, טכנולוגיה מתקדמת ועיצוב חדשני הם רק חלק מן הדרכים להפוך את הבית שלנו לפונקציונאלי ו”חכם”.[1] אבל האם עבודה מהבית היא רצויה? האם היא תופעה גורפת? מי רוצה לגור בבית בו לא מתקיימת הפרדה בין עבודה לחיים האישיים? ובכלל האם אפשר ללמוד משהו מהמקרה של תל אביב על הכלל? מה קורה בערים אחרות?

כדי לענות על השאלות הללו כדאי להתחיל ולהסביר למה זה קורה, למה אנשים עובדים מהבית. הסיבה המרכזית היא השינויים הטכנולוגיים והכלכליים שחלו בעשורים האחרונים, והעברת מרכז הכובד הכלכלי לשווקי פיננסים ושירותים תוך ריכוז חברות בינלאומיות בערים. אלה איפשרו את הפיכת המרחב הביתי למרחב יצרני. סיבה נוספת, מקבילה, היא דחיקת התעשייה לפריפריה הלאומית והעולמית, שהרחיקה את הייצור המסורתי אל העולם המתפתח. אבל איך היו נראות הערים שלנו אם באמת כולנו היינו עובדים בפיג’מה מהסלון? והאם זה בכלל אפשרי? ואם כן, כיצד יש לחשוב מחדש על עיצוב סביבות המגורים ואזורי התעסוקה בעיר?

פגשתי את אלדד שילה (31), המתגורר בתל אביב ועובד כיועץ עסקי במטה האירופי של חברת HP, כדי להעמיק בסוגיות אלו. המקרה של שילה מעניין במיוחד כי הוא חלק מ”צוות וירטואלי” שחברים בו אנשים ממדינות שונות. “אני לא עובד לא בישראל ולא באף מדינה אחרת”, מספר שילה. חצי מהצוות של שילה הם אזרחים אירופאיים, ומרביתם בכלל ממוקמים במדינות המפרץ. “המנהל שלי יושב בדובאי, ואין לי אפשרות לפגוש אותו גם אם אני רוצה”, מספר שילה. לדבריו, במצב כזה, ובהתחשב בעובדה שכל אחד עושה את עבודתו בהתאם להתמחות שלו, “זה לא משנה אם אני יושב בתל אביב, בברלין או בערב הסעודית”. כך בצוות של שילה הגיאוגרפיה הופכת לחסרת משמעות, ואיתה גם הסימולטניות. “יש אנשים בצוות שלי שעובדים ראשון עד חמישי, יש כאלה שעובדים שני עד שישי, ויש כאלה שעובדים משבת עד רביעי בכלל”, מספר שילה. “בגדול as long as the job is done זה לא משנה כל כך מתי עובדים ואיך עובדים”.

לדברי שילה, הוויתור על הלוקאליות טומן בחובו לא מעט יתרונות. “אם אני רוצה עכשיו לגייס מישהו לצוות שלי אז אני יכול לבחור לגייס מישהו מישראל, ואז אני יכול לבחור יום יום לשבת לידו, אבל כמות האנשים שאני יכול לבחור מתוכם תהיה מאוד מצומצמת. לעומת זאת אם אני פתאום פותח לי את המאגר למאגר בינלאומי אז אני יכול עכשיו להעסיק כל אחד, מכל מדינה, עם כל רקע”, מפרט שילה. “זאת אומרת האפשרות הזו היא אפשרות שהיא אינסופית למעשה”.

בהתאם, העבודה בצוות וירטואלי ייתרה את האפשרות והצורך של עבודה פנים מול פנים, וכך הבית של שילה הפך למשרד שלו. “יש יתרון לבית מבחינתי”, מספר שילה, “יש לי את השקט שאין לי במשרד. ממילא הפגישות הן וירטואליות, סטייל סקייפ נניח, ולכן אין כל כך חשיבות מאיפה אני עובד”. המעבר לסביבת עבודה ביתית טומן בחובו יתרונות גם מבחינת החיסכון בנסועה למשרד ובחזרה, חיסכון בשימוש בתשתיות במשרדי החברה ויש הטוענים גם עלייה בפרודוקטיביות.

מרביתנו עדיין יוצאים מהבית כדי להתפרנס. אזורי תעשיה ותעסוקה ברחבי ישראל. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

ואולם, למרות האטרקטיביות של מודל העבודה שמציג שילה, הוא עצמו ממהר לצנן את ההתלהבות ומדגיש כי מרבית תחומי התעסוקה כלל לא יכולים לאמצו. “אני חושב שכמות התפקידים שניתן לעשות אותם באופן מלא בצורה וירטואלית היא מאוד מצומצמת, והם לא משפיעים בצורה ניכרת על התעשייה”, אומר שילה. “תסתכלי לרגע נניח על כל התעשייה בישראל, כמות העובדים שבכלל עובדים בהיי טייק בכל העולם הזה היא מאוד מאוד מצומצמת. הם משפיעים באופן ניכר על התל”ג, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסיה, אבל כמותית מדובר בקבוצה קטנה של אנשים. יותר מכך, מסך כל האנשים העובדים בהיי טק, כמות האנשים אשר מבצעת תפקידים באופן וירטואלי מלא היא מצומצמת עוד יותר”. במילים אחרות, המודל שהציג אלדד שילה הוא ייחודי במינו, אפילו בחברה בה הוא מועסק. לפי דיווחים בתקשורת, חברת HP העולמית הלכה בעקבות מנכ”לית יאהו מריסה מאייר והצהירה שהעבודה מהבית אינה יעילה ולכן היא רוצה שעובדיה ידפקו שעון ויעבדו במשרדי החברה.

אם כך נראה כי המיתוס שזה רק עניין של זמן עד שכולנו נעבוד מהבית עוד רחוק מלהתממש, ובעתיד הקרוב רובנו עדיין נצטרך לצאת מהבית ולהגיע למשרד או למפעל כדי להתפרנס. לכן על האדריכלים והמתכננים לחשוב על סביבת עבודה שכוללת את המרחב הביתי, אבל במקביל לא להזניח גם את החשיבה על אזורי התעסוקה והתעשייה בעיר שם מועסקים מרבית האנשים. יותר מכך, בעידן בו התעשייה הופכת פחות ופחות מזהמת ומרעישה, וסוגי העבודה הקיימים מגוונים מתמיד, אין סיבה שלא לחשוב מחדש על החלוקה הנוקשה בין מגורים ותעסוקה. דחיקת התעשייה מחוץ לעיר והדיפת התעסוקה אל שולי המרחב העירוני לא חייבות להיות עוד ברירת המחדל.

לקריאה נוספת:

– “המיתוס על חדשנות עירונית“, מאת טלי חתוקה