האם שילוב טכנולוגיה במרחב העירוני הפך מאמצעי למטרה עצמה? המקרה של מיפוי אחד הסלאמס הגדולים בעולם בידי תושביו ובעזרת מכשירי GPS, מלמד על כוחה של הטכנולוגיה לשפר את חייהם של המוני בני אדם ומאתגר את הביקורות שמוטחות בטרנד העכשווי.
שילוב טכנולוגיות מידע ותקשורת בסלאמס הגדול בקניה. צילום: MapKibera, אתר www.flickr.com
טכנולוגיה עירונית היא טרנד עכשווי שזוכה למנעד רחב של תומכים אך גם מקטרגים. אחת הביקורות המרכזיות שנשמעות בעניין גורסת כי מדובר במצג שווא של שינוי מהותי, המכסה על כך ששילוב הטכנולוגיה הפך מאמצעי למטרה עצמה. האם באמת מדובר בהפיכה של הכלי למהות? ובכן, כמו בכל טרנד ניתן לזהות לא מעט גורמים שמנסים “לקפוץ על העגלה” ולקחת חלק בבוננזה הקולקטיבית הזו בלי מחשבה מהותית; אבל יש גם דוגמאות להתייחסות שונה לטכנולוגיה במרחב העירוני. כזה הוא המקרה של שילוב טכנולוגיות מידע ותקשורת בסלאם קיברה (Kibera) שבקניה, שממחיש כיצד הטכנולוגיה יכולה להיות כלי להעצמת הקהילה, חיזוק כלכלי ובנייה של חברה עירונית “מלמטה למעלה”.
מה זה סלאמס? כללית, הסלאמס מהווים את הביטוי המרחבי והעירוני של חיים בעוני קיצוני. אמנם השיח העדכני על עירוניות עוסק ברובו בהתחזקותן של הערים כשחקנים כלכליים ופוליטיים גלובליים, או בערים כמפתח להתפתחות חברתית וסביבתית נכונה[1], אבל צריך לזכור שהמציאות העירונית של העולם המערבי אינה סיפורה המלא של המגמה העירונית במילניום השלישי. בתחילת המאה ה-21, לצד ערים עשירות ושבעות, חיים כ-827 מיליון אנשים בסלאמס ברחבי העולם והצפי הוא שעד שנת 2020 מספרם יגיע ל-889 מיליון[2]; כלומר למעלה מ-30% מתושבי הערים בעולם המתפתח חיים באזורים של דיור לא רשמי, המתאפיינים בחוסר גישה קבועה למים נקיים, סניטציה ושירותים בסיסיים נוספים. מבקתות בוץ במרכז אפריקה, דרך פחונים בדרום אמריקה ועד פרויקטי דיור ציבורי מוזנחים בארה”ב – המושג “סלאם” טומן בחובו עולם שלם של דימויי עוני, הזנחה ותנאי מחיה קשים המרכיבים חלק נרחב מהמציאות העירונית של ימינו[3].
קיברה היא הסלאם הגדול ביותר בניירובי. היא מאכלסת מאות אלפי תושבים[4], ש-60% מהם מרוויחים פחות מדולר אחד ליום, פחות מארבעה שקלים ליום. כארכיטיפ של הסלאם בדרום הגלובאלי, קיברה מהווה כבר שנים כר ניסויים לרעיונות ויוזמות לפיתרון בעיית הסלאמס. ואולם, מה שנוסד כשכונה לחיילים משוחררים מהגדוד האפריקאי של הצבא הבריטי בתקופה הקולוניאליסטית, הפך להתיישבות פועלים שהיגרו לעיר והיום הינו סלאם עצום מימדים הוא, במובנים רבים, אנדרטה לכישלון המהדהד של הפתרונות השונים. החל ממדיניות הפינוי וההריסה על רקע יוזמות בנייה של גורמים פרטיים בניהול הממשלה, ועד מדיניות שמנסה לפעול יחד עם הקהילה לעבר Slum Upgrading ושיפור תנאי המחיה [5]– כל ניסיון להביא לשינוי במצבה של קיברה נתקל בהתנגדות התושבים ובדרך כלל היה כישלון חרוץ, בין אם ברמת התוכנית או ברמת הביצוע.
עם זאת, ניתן לזהות בקיברה התעוררות של גורמים מקומיים הפועלים לשיפור החיים בסלאם. דוגמה לכך היא פרויקט MapKibera – יוזמה של חוקרי מדיה שפעלו יחד עם ארגונים מקומיים ליצירת מפה, ייצוג תקשורתי ומאגר מידע ראשון על החיים בשכונה– תוך שימוש בטכנולוגית מידע ובעזרת התושבים עצמם. פרויקט MapKibera נולד בשנת 2009 ביוזמת אריקה הייגן (Hagen), עיתונאית ואקטיביסטית למען צמצום אי-שוויון, ומייקל מארון (Maron), גיאוגרף ואיש מחשבים המתמחה במיפוי בעזרת הקהל. במסגרת הפרויקט שאפו השניים להשתמש בטכנולוגיה ובכלים דיגיטליים בכדי להעצים את כוחם של התושבים במערך הכוחות המשפיע על השכונה. במציאות הקיימת בקיברה, קביעת המדיניות שיכולה להיות הרת גורל לתושבים נעשית על סמך מידע שנאסף בדרך כלל על ידי גורמים חיצוניים– חברות ייעוץ בינלאומיות, ארגונים ממשלתיים וכו’. לתושביה הרבים של קיברה כמעט ואין נוכחות בתקשורת המקומית, בייצוג פוליטי ובמוקדי קבלת החלטות. כך התושבים עצמם ממוצבים כגורם פאסיבי בעיצוב מציאות חייהם. פרויקט MapKibera שם לו למטרה להשפיע על מאזן הכוחות הזה על ידי העברת היכולת לאסוף מידע ו”להבין את התמונה” לידי התושבים. במסגרת הפרויקט נבחרו 13 משתתפים מקומיים שבמהלך כמה שבועות מיפו בעזרת מכשירי GPS את הכפרים השונים המרכיבים את קיברה; סימנו בהם שבילים, דרכים ובעיקר “נקודות עניין”, אותן בחר כל אחד על פי ראות עיניו- ממרפאות ועסקים ועד אסלות ופנסי רחוב. המידע כולו הועלה לשירות Open Street Map, פלטפורמת מיפוי חינמית ופתוחה, שאפשרה לשמור את המידע, להמשיך ולעדכן אותו, ולאפשר גישה אל המפה המוכנה לכל אדם עם חיבור לאינטרנט.
אך בכך לא נגמר הפרויקט. הצוות המקומי של התכנית ראה צורך להמשיך ולהשתמש בפלטפורמות המדיה בשביל לייצג את תושבי קיברה, ולייצר תוצר שמשמש את התושבים בחיי היום-יום שלהם. מתוך שאיפה זו נולד ב-2010 פרויקט Voice Of Kibera – בלוג, תחנת רדיו, ופלטפורמה לדיווחים חדשותיים מהתושבים אשר היווה תוספת משלימה לפרויקט המיפוי. במסגרת זו, לצד מדיה “מסורתית”, יצרה הקבוצה פלטפורמה המאפשרת לתושבים לדווח מידע מבוסס מיקום בדרכים שונות (כולל SMS), ומידע זה יוצג על המפה שנוצרה בפרויקט המיפוי.
צילום מסך מתוך האתר Voice Of Kibera המציג את הדיווחים השונים של האזרחים על המפה של MapKibera. אתר https://voiceofkibera.org
מפה המזהירה נשים מפני סכנות ואיומים במרחב. צילום: MapKibera, אתר www.flickr.com
לראייתי, פרויקט זה יצר ערך חיובי לתושבי קיברה מכמה אספקטים שונים. ראשית, המהלך יצר מקור מידע ייחודי שגובש על ידי התושבים, ועשוי לשמש אותם ואת בעלי העניין הרבים המגיעים לפעול בשכונה. במצב הזה, כשהתושבים הם בעלי הידע, מאזן הכוחות שלהם מול גורמים חיצוניים המיישמים מדיניות משתנה – מידע זה יכול לשמש להקצאת תקציבים, כבסיס לדרישות בעלות על קרקע, כבסיס לתכנונים עתידיים וכו’. שנית, הפרויקט מהווה כלי לייצוג התושבים. הייגן (Hagen, 2011) מציינת את “הזכות להיות על מפה” שרבים מהארגונים המקומיים רצו לממש דרך הפרויקט. המימוש של זכות זו, יחד עם איסוף מאגר מידע חדשותי על המתרחש בשכונה והיכולת לשדרו לרחבי העולם, פותחת בפני תושבי קיברה אפשרות לתקשר ישירות את מחשבותיהם ותחושותיהם ולייצג את עצמם במאבק הכוחות הגלובאלי המתנהל על עתידם. שלישית, החדרת הטכנולוגיה יכולה לשמש כמנוף כלכלי. בניגוד לתעשיות ומלאכות אחרות, התוצר של התעשייה הדיגיטלית כמעט ולא מצריך מקום פיזי, תשתיות וכו’. הכנסת הטכנולוגיה לתוך אזורי הסלאמס הצפופים וחסרי התשתיות יכולה להוות בסיס ליצירה של תעשיית ידע חדשה שתציע שירותים – גם ברמה המקומית וגם ברמה העולמית, ותפתח כיווני תעסוקה חדשים לתושבי הסלאם אשר יחזקו אותו כלכלית בצורה משמעותית. כמובן שעוד חזון למועד, בעיקר בדוגמא של קיברה, אך בהסתכלות לטווח ארוך זו בהחלט אופציה.
עם זאת, ניתן לשאול, על מה כל המהומה? הרי שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות, ובעיקר פרויקט כמו MapKibera לא מתמודד עם אף אחת מהבעיות היום-יומיות האקוטיות של החיים בסלאמס; הוא לא מספק יותר גישה למים נקיים, הוא לא מוריד את אחוז התחלואה. האם הטכנולוגיה הדיגיטלית משרתת כאמצעי להשגת המטרות הללו או שהיא הפכה למהות בפני עצמה – לאפשר לתושבי הסלאמס גישה לטכנולוגיה כדי שהם יהיו דומים יותר לעולם המערבי? לטענתי, אין זה נכון להסתכל על הטכנולוגיה כאמצעי לפתרון הבעיה אלא כצעד ביניים לחיזוק פתרונות אחרים. בהישען על ערכי החופש, ההזדמנות והדמוקרטיזציה של הרשת, הקניית הכלים הפיזיים והידע להשתמש בטכנולוגיה דיגיטלית מעניק להתארגנויות מקומיות את היכולת להגדיל את כוחם במישורים השונים – במישור הייצוג התושבים יכולים לספר את סיפורם ולהראות לעולם מה מתרחש אצלם; במישור ההתארגנות הכלים הדיגיטליים מאפשרים להם להתארגן ולאסוף מידע טוב יותר; ובמישור הכלכלי לייצר לעצמם משאבים בצורה טובה יותר. מעבר לכך, גישה זו מתגברת על כשלים אינהרנטיים במתודות אחרות, שכן היא נותנת הלכה למעשה כלי בידי התושבים היכולים להשתמש בה כקרש קפיצה למגוון פעולות ופעילויות – חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הכוח שצעד זה מקנה לתושבים אינו נקודתי כי אם כוח שגדל אקספוננציאלית, שכן החיבור לעולם המקוון פותח בפני תושבי הסלאמס עולם שלם של ידע, תקשורת ומיומנויות.
מייקל מארון, מיוזמי MapKibera מספר על הפרויקט:
לקריאה נוספת:
Angotti, T. (2006). Apocalyptic anti‐urbanism: Mike Davis and his planet of slums. International Journal of Urban and Regional Research, 30(4), 961-967
Breman, J. C. (2006). ‘Slumlands’. New Left Review, 40, 141-148.
Davis, M. (2003). Planet of Slums. New Left Review.
Gatabaki-Kamau, R., & Karirah-Gitau, S. (2004). Actors and interests: The development of an informal settlement in Nairobi, Kenya. In K. T. Hansen & M. Vaa (Eds.), Reconsidering informality: Perspectives from urban Africa. Uppsala: Nordic Africa Institute.
Hagen, E. (2011). Mapping Change: Community Information Empowerment in Kibera (Innovations Case Narrative: MapKibera). innovations, 6(1), 69-94.
Ngito, Kepha. “The power of self-representation: How slum communities prevented violence in Kenya elections.” Eufrika.org. 16 May, 2013.
Parsons, A (2010). STWR: The Seven Myths of ‘Slums’ – Challenging Popular Prejudices About the World’s Urban Poor.
עוד בנושא:
– “הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם“, מאת רוני בר
– “הצד האפל של הטכנולוגיה“, מאת טלי חתוקה
[1] להרחבה ראו Sassen, S. (2001). The Global City: New York, London, Tokyo. Princeton University Press; Florida, R. (2003). Cities and the creative class. City & Community, 2(1), 3-19.
[2] לפי ההערכות של סוכנות האו”ם UN-Habitat. להרחבה ראו- Making Slums History – A Global Challenge for 2020; Slums: levels and trends 1990 –2005
[3] בעיית הסלאמס מעוררת פולמוס מר בין שחקנים רבי עוצמה במפה הפוליטית, החברתית והאקדמית ברחבי העולם. ניתן לזהות שלוש גישות מרכזיות להסתכלות על הסלאמס– האחת, המובלת על ידי ארגונים כמו UN-Habitat, קוראת לחשיבה פרגמטית, ופועלת לנסות ולהשפיע על חייהם של תושבי הסלאמס בפרמטרים מדידים שונים, כגון גישה למים והסדרת דיור. הגישה השנייה, הניאו-מרקסיסטית, מזוהה בעיקר עם מייק דייוויס, הרואה בסלאמס התפתחות הרת אסון לחברה האנושית, ומאשים בהיווצרותם את השיטה הכלכלית הניאו ליברלית. לטענתו, אין דרך “לצמצם” את הבעיה בתוך הסדר הכלכלי הקיים, והיא תגיע לפתרונה רק במלחמת מעמדות בין יושבי הסלאמס למייצגי הסדר הכלכלי המערבי. השלישית, אותה מציג בין היתר טום אנגוטי (Angotti), מבקרת את ההסתכלות של דיוויס וגם את זו של האו”ם. לטענתו הדרך ליצירת שינוי חברתי מהותי בסלאמס היא רק דרך חיזוק יוזמות מקומיות הפועלות בהם. לטענתו של אנגוטי כל סלאם הוא סיפור ייחודי, וברבים מהם פועלות קבוצות חברתיות דומיננטיות שרק הן יוכלו ליצור שינוי בר קיימא במצבן של הסלאמס.
[4] בעוד אין נתונים רשמיים חד-משמעיים על כמות האנשים החיים בקיברה, האומדנים נעים בין 170,000 למליון איש.