סדרת רשימות זו מגיעה בעקבות השלמת פרויקט הדולפינריום והשקת הטיילת החדשה באזור. בסדרה, אני חוזרת להתפתחות ההיסטורית של חוף הים של העיר תל אביב כנקודת מוצא להבנת הפרויקט החדש. הטקסט לקוח מתוך הספר רגעי תיקון, רסלינג, 2008. ברשימה זו, שלישית בסדרה, אני דנה בהתפתחות החוף בשנות ה-90 ובמימוש פרויקט הדולפינריום כיום.

חוף הים הדרומי בשנות ה-90 חושף תמונה יומיומית דיכוטומית של מרחב עצור ומונוכרומטי, המורכב ממגדלי משרדים שתוכננו על כפר מנשייה בשנות ה-60, לצד מקומות ורנקולריים חושניים. בדרום הטיילת משפחות פלסטיניות ויהודיות חולקות ביניהן את הדשא, כשריח האוכל וקולות הילדים נישאים עד למגרש הכדורגל המאולתר, המשרת את קהילת מהגרי העבודה. אתרי חוף נוספים מארחים קבוצות שונות של צעירים, יהודים אורתודוקסים ותיירים. הטריטוריות הזמניות, המאורגנות סביב פעילויות פנאי, מציירות פסיפס קהילתי-חברתי מורכב.

המשותף לכל הקבוצות, הוותיקות והחדשות, הוא השימוש במקום למטרות של פנאי. נוכחותן וכושר ההתארגנות הספונטני של הקבוצות השונות ניכרים במעגלי היומיום המסייעים בשימור ועיבוד של גבולות הטריטוריה. התבוננות קפדנית מגלה כי לכל הטריטוריות “מערכת פתיחה וסגירה” המבודדת אותן מן האחרות, אך גם הופכת אותן לחדירות. אף ששערי הכניסה לטריטוריות נראים פשוטים למדי, רובם מסתירים הדרות משונות המאוישות על ידי אנשי ביטחון או מסומנות באמצעות גדרות פיזיות או קודים תרבותיים. כך למשל הכניסה למלון דיוויד אינטרקונטיננטל, המוגבהת מעל למפלס הרחוב ומוסתרת במבט ראשון, או הכניסות למבני המשרדים של בית הטקסטיל, המציבות הדרות דומות. כך הסלקטורים במועדוני מתחם הדולפינריום, הממיינים את הצובאים על פתחיהם, וכך גם אצל המסגד, שמתוך רצון להגן על המרחב שמסביבו – ובשונה ממסגדים אחרים ביפו, שחזיתם ממוקמת על שפת הרחוב – תחום בשער ובגדר.

על אף שונותם הפרוגרמתית והקהילתית, לאתרים הללו שני קווים משותפים: קיומם האוטונומי והקשר המוגבל שלהם לרקמה ולקהילה העירונית. שני אלה מביאים להסתגרות ולהבניה של אוטונומיות מקבילות. בין אוטונומיות אלה מתקיימים מרחבים שכונתיים (נווה צדק, כרם התימנים) וציבוריים (גן הכובשים, שוק הכרמל והטיילת) אשר אינם מציבים כל הדרות ומשום כך מאפשרים לקבוצות שוליים להתמקם בהם, כמו חסרי הבית הדרים בגן הכובשים ומהגרי העבודה המשתמשים במדשאות של פארק צ’רלס קלור כבמגרש כדורגל. על אף שגם הקבוצות האחרונות, החסרות טריטוריות קבועות, מייצרות חומות לא נראות של כללי התנהגות וקודים תרבותיים המרחיקים מהן את העובר ושב, הן מאפשרות נגישות ומפגש. גם התנועה ההמשכית האינסופית של מעגלי היומיום הקהילתיים יוצרת חפיפות, שבהן ניתן לראות את האחר. גן הכובשים הוא מרחב מסוג זה, מכיוון שהוא משמש בו-זמנית לתנועת מעבר ולשהות לנהגי אוטובוס, לבאי השוק, לדיירים, למתפללים ולחסרי הבית. למרות המקבילות של התנועות, קיומן וסמיכותן זו לזו במרחב האחד מייצרות מצב נדיר של פלורליות קהילתית. נראה כי התפרקות הרקמה המקומית אפשרה את צמיחתן של הקהילות השונות, אך בה בעת גם פגעה ברצף העירוני ובקשרים שבין הקהילות והפכה אותן בעל כורחן ליחידות מנותקות המתפתחות באופן סגרגטיבי. לאורך זמן ההתפתחות הסגרגטיבית של מעגלי היומיום הייתה בעוכריהן של הקהילות הנפרדות והקלה על המנגנונים התכנוניים של הממסד להמירם בפרויקטים חלופיים (כפי שיתואר בהמשך בהקשר של פרוייקט הדולפינריום). מעקב אחר מעגלי היומיום באתר חושף לפיכך שני תהליכים מקבילים: הראשון נוגע להתפתחות הזמן הקהילתי הדיאכרוני, שהוא בבחינת איום מובהק על תפיסת הזמן המיתי-המדומיין של הציונות. התחזקות המגמה הזאת מחלישה את ההנחה שכוחות כלכליים או תכנוניים הם המניעים והמעצבים הבלעדיים של העיר ומדגישה את כוחם של חיי היומיום. התהליך השני מעוגן בפרקטיקות הממסדיות-תכנוניות וקשור לתפקידן בפיתוח העיר והסדרת המרחב. במסגרת תפיסה זו של הממסד ניתנת לרוב קדימות ליוזמות נדל”ניות על פני התייחסות לחיי היומיום ולקהילות הפועלות במקום.

פסיפס זה של מעגלי היומיום נקטע בערב יום שישי, 1 ביוני 2001, שבו פוצץ עצמו מחבל פלסטיני בין מאות צעירים שעמדו בכניסה לדיסקוטק במתחם הדולפינריום. למחרת, עת נקברו חללי הפיגוע, חשפו הלוויות את זהותו המורכבת של המקום ואוכלוסייתו. כפי שתיאר זאת גדעון לוי:

בוגנוויליה סגולה וכמה אקליפטוסים נמוכי צמרת בבית הקברות הקתולי המוזנח, בדרומה של יפו. כומר וקומץ קברנים ערבים מכשירים חלל בקירי הקבורה, בקצהו המערבי של בית העלמין. לכאן, בתוככי הבטון, מתחת לקבר המנוחה קולט ג’ורג’ וואקילה, לא הרחק מקברי חליל מיכאל עספור והלנה בומגרד, תוכנס קתרין המתה. מסע ההלוויה מתקדם לאיטו, עד שהוא מגיע לקיר. פתאום פורצת האם בזעקות שבר מחרידות: “לא כאן, אני רוצה באדמה, רק באדמה”. “אנחנו לא אשמים”, אומרים במבוכה הקברנים הערבים. “לחפור בור ייקח יום שלם”, מסביר אחד מהם. הכומר מאיץ בספרדית באם לוותר, מאיים לעזוב, אבל היא בשלה, אשה חזקה שרוצה לטמון את ילדתה באדמה הקשה שלנו. כמה דקות אחר כך מתחילים הערבים לכרות קבר באדמה.1

המיקום של הפיגוע – אל מול המסגד – יצר סיטואציה נדירה, שבה התקיימה סמיכות בין האירוע למקום התפילה המוסלמי. למחרת – ובעקבות אירועי הלילה – ניצבו כמה מאות צעירים יהודים ויידו אבנים במסגד. ההתפרעות שככה לאחר זמן קצר. האירועים האלימים בערב יום השישי ובבוקר יום השבת סדקו לרגע את המקבילות היומיומית והמדומיינת של הקהילות המקומיות. נקטע הרצף האוטומטי של מעגלי היומיום ולשביב רגע נלכדו כל הקבוצות יחדיו. בדומה לאלומת אור פנס שמאירה מערה חשוכה ומסייעת בגילויים של פרטים שנחבאו בחשכה, כך ערטל הרגע האלים את הקבוצות מן האנונימיות היומיומית. הקבוצות והמקום הוארו. הן יכלו לזהות אלה את אלה. נוצר מפגש בזמן-חלל. רגע ההצטלבות הכליל את המעגלים היומיומיים והמדומיינים ללא הבחנה קהילתית. ההכללה יצרה רגע של שותפות גורל. הנראות הפתאומית של הקבוצות אפשרה הזדמנות לשינוי הכרתי בתפיסת האחר במרחב.

אולם הסדק בחיים המקבילים לא הביא להכרה חדשה אצל הקהילות הפועלות באתר, אלא יצר טראומה חדשה, מצבה טרייה לצד הכביש המהיר, מצדו המערבי של המסגד. למעגלים המקבילים של מתפללים, עובדים, דיירים, תיירים, שחזרו למסלולם, נוסף מעגל שבועי חדש של הפוקדים את מצבת הזיכרון שהוקמה במקום. המשפחות השכולות, המשתייכת ברובן לקהילת המהגרים הרוסית, הצטרפו בעל כורחם למאבק על המקום. קשר זה, בין הקהילה החדשה לנרטיב המאבקי הישראלי, חוזק עוד יותר במרחב המדומיין באמצעות כתבות על מותם של ה”ישראלים החדשים” ועל האופן שבו גם הם נלכדו לתוך “מאבקי צללים, חסרי סיכוי, על קבורת בנותיהן”.2 מיקום הפיגוע במקום בילוי יהודי אל מול המסגד יצר גם סיטואציה נדירה שבה התקיימה סמיכות בין אירוע לאומני למקום תפילה מוסלמי ולמחרת יום הפיגוע ניצבו במקום כמה מאות צעירים יהודים ויידו אבנים במסגד.

כהצטלבות בזמן-חלל3 בין הקהילות החברתיות הפועלות במקום, פיגוע ההתאבדות אינו מופע מוגדר וצפוי מראש, אלא מסגרת חברתית שבה נבנות קונוונציות, מיוצרים תקדימים ומותווים קווים מנחים לקשת של אפשרויות. כל אירוע הוא הזדמנות לשינוי, שיכול להתאפשר דרך המפגש הרגעי בין הקבוצות. קטיעת הרצף של מעגלי היומיום ורגע ההצטלבות הופכים כל אחת מן הקבוצות לנראית לעיני הקולקטיב כולו ובינן לבין עצמן. הנראות היא פיכחון, רגע של זיהוי, של הפנמה ושל הכרה באחר. שינוי הכרתי, אם הוא מתרחש, יכול להשפיע גם על מנגנוני התכנון והייצור החברתי-מרחבי. אולם שינוי הכרתי זה לא מומש, לא במרחב המדומיין ולא בזה של היומיום.

ברמה של הזמן-חלל המדומיין לא התרחש שינוי הכרתי. האירוע הכאוטי והאבל של המשפחות השכולות הוזזו ממקומם הקונקרטי למסגרת מאורגנת של ייצוג מדומיין ומוקמו כחלק מן המאבק הלאומי המקבילי בין הישראלים לפלסטינים. המנגנון החברתי-פוליטי עסק בתרגום מידי של האירוע לייצוגים בהירים ותבניתיים בזיכרון הקולקטיבי המאבקי. כך גם חזרו למסלולם האוטומטי מנגנוני הייצור המרחביים המתמודדים עם אירועים אלימים על ידי מחיקתם מן הנוף העירוני, באמצעות חזרה מיידית לשגרת היומיום, תיקון הנזקים הפיזיים ותגבור השמירה. ואכן, במנותק מהאירוע בדולפינריום וממשמעותו הפוליטית-תרבותית, כתשעה חודשים לאחר פיגוע ההתאבדות התקיים בפורום פומבי דיון על הקמתו של פרויקט חדש במתחם הדולפינריום. מבנה הדולפינריום, כחלק מתכנית מתווה חוף הים של שנות ה-60, הוקם בתכנון המהנדס נחום זולוטוב כמוזיאון ימי לאורך הטיילת מול ה”סיטי”. במצבו הנוכחי כולל המתחם מבנה בגובה שתי קומות וקומת מרתף (4,700 מטר רבוע) המשמשים למסחר ובילוי. המבנה, הנטוש בחלקו, תופס את כל התכסית, וכפי שרואה זאת העירייה, “מהווה מכשול לרצף הטיילת והשטחים הירוקים”.4 מעברו השני של רחוב הירקון, בסמוך למסגד חסן בק, עומד מתחם הנמצא בבעלות עיריית תל אביב ומאוכלס באופן חלקי. במקור מיועד מתחם הדולפינריום למסחר (תב”ע 1950), בעוד שהמתחם המזרחי מוגדר כשטח ציבורי פתוח (תב”ע 1200).5 הרציונל של הפרויקט החדש המוצע על ידי העירייה גורס את הקמתם של מגדלים (המתנשאים לגובה 26 ו-36 קומות מעל לקולונדה בת ארבע קומות)6 בסמוך למסגד חסן בק, אשר ייבנו בתמורה לפיתוח רצף הטיילת לרווחתם של התושבים.7 כפי שהסביר דני קייזר, מהנדס העיר: “התוכנית נוצרה ונולדה כתוצאה מחשיבה לגבי אופי פיתוח הטיילת של תל אביב. כולנו נהנים מהטיילת של תל אביב, אבל הטיילת הזאת איננה רצופה ואנחנו מכירים לאורכה מורסות שמפריעות […]”.8 כך השטח המתפנה של כ-18 דונם יהפוך לטיילת, ובתמורה לפינוי הדולפינריום ייבנה ממזרח למסגד פרויקט בשטח של כ-12 דונם אשר “יהווה סיומת לרצף הבניינים לאורך הטיילת, כולל המשך הקולונדה המסחרית עד לשצ”פ [שטח ציבורי פתוח] גן הכובשים”.9 במהלך שיווקי מתוחכם הוסט הדיון בפרויקט מעיסוק במהות ההצעה ובעיותיה לנושא פיתוח הטיילת, אשר בין כה וכה נמצאת ברשות הציבור. בשם ההמשכיות הליניארית והמרחב הרגולרי התקבלה החלטה שבה נקבע פינוי והריסת הדולפינריום בידי החוכרים כתנאי להוצאת היתר בנייה למתחם ממזרח.

ואולם, למרות ההחלטה של פרנסי העיר, מעניין לבחון את הדיון הציבורי סביב הפרויקט במסגרת ועדת בניין ערים. סביב הדיון, ובשונה מהדיון המאפיין את שנות ה-30 או ה-60, חלים כמה שינויים בתהליך הייצור האדריכלי. שינוי ראשון קשור לצורת העבודה של העירייה עם היזם והמתכנן, כשהעירייה יוזמת באופן חד-צדדי פרויקטים וקובעת את תכניהם הפרוגרמתיים והעיצוביים. מסיבות סטטוטוריות היא מעדיפה לפעול נקודתית ולא לגבש תכניות כוללניות, אשר עלולות לסכן את תהליך המימוש ולהגביל את אפשרויות הפעולה שלה בעתיד. אך מסגרת הפעולה המוגבלת של העירייה מחייבת אותה להסתייע בהון פרטי, אשר לעתים מטרותיו אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של התושבים. היעדרותה של המדינה במשוואת כוחות אלו מחדדת את המתח בין בעלי ההון ובין האינטרסים של הציבור וגורמת לחיזוק מעמדן של קבוצות פרטיקולריות, המתייחסות באופן ביקורתי לפרויקטים השונים. יתרה מזאת, בדומה להתנהלות הפרויקט בשנות ה-30, נשמעת ביקורת גם מתוך מועצת העיר עצמה, המבטאת את ההטרוגניות של תושבי העיר וייצוגם המגוון. אך האם ביקורות אלו מצביעות על צמיחתה של חברה אזרחית?

היעדרותה של הספרה הציבורית הפומבית בשנות ה-60 והאופן שבו ביטאה את יחסי העיר והמדינה הפכו בשנות ה-90 להצגת ראווה המאפשרת מתן דין וחשבון ציבורי והופכת את שיתוף הציבור לפרקטיקה מוכרת ודרישה קבועה בכל המערכות הנתפסות כבעלות עניין לציבור. הביקורת על תכנית מתחם הדולפינריום באה מגופים הפועלים מחוץ לרשות המקומית, אך המקיימים עמה יחסי גומלין, כמו החברה להגנת הטבע ועמותת האדריכלים. דובריהם של גופים אלה, אשר לרוב אינם קשורים ישירות למקום, עושים שימוש בז’רגון המקצועי בניסיון להתאים את הדיון לעניינם. כך הציע למשל יושב ראש עמותת האדריכלים “לבדוק חלופות אדריכליות נוספות ולחשוב על מסגרת של תכנון כולל”.  נציגת החברה להגנת הטבע טענה בדיון כי “אנחנו חושבים שחוזרים פה על טעות. אנחנו לא רוצים שיחזור – לא כיכר אתרים ולא שיחזור דן אינטר-קונטיננטל, חומות מול הים הן הפרעה של הקשר הקיים בין מזרח ובין חוף הים. גם באחוזי הבנייה הקיימים אפשר לבנות יותר נכון מבחינת המפגש עם הים, יותר ככרות, טיילות שהן מזמינות את האנשים להגיע אליהן, לשבת בהן, לטייל […] אנחנו חושבים שזו גם רוח השינויים שעכשיו דנים עליהם בתמ”א 13”.10 ההתייחסות לפרויקט דרך המבט הירוק נשמעת גם בדברים הבאים:

בלב העיר אנחנו מצויים כיום, לפי מחקר של “אדם טבע ודין” במצוקת שצ”פים שאם נוריד את חוף הים […] אנחנו נמצאים ב-1.2 כאשר מומלץ בארץ כבר כיום 7 מ”ר לנפש, והתקן הולך לעלות ל-10 מ”ר לנפש. למה שלא נהיה תרבותיים, מתקדמים, וכבר מעכשיו נתחיל לחשב מהו היחס הקיים בלב העיר תל-אביב, של בני אדם לעומת שטחים ציבוריים פתוחים ומייד נגיע למסקנה שהדבר הנכון לעשותו הוא לשמור את השצ”פים לטובת הציבור.11

טיעוני הדוברים מזכירים את הדיון בשנות ה-30 בהבדל מרכזי אחד: אין הם שוללים את הפרויקט או דורשים להסירו מסדר היום. הם מקבלים אותו, אך דורשים לעדכן אותו ולהתאימו לצורכיהם. הדיון על הפרויקט כחלק מן הזירות הפומביות הממוסדות תחום בספרה של מומחים הפתוחה לכל. מומחים אלה פועלים לפי כללים הנקבעים לפני הקלעים ומאחוריהם. כפי שקובע עדי אופיר: “לפני הקלעים, הפעילות מתנהלת על פי כללים שמבטיחים כלליות. מאחורי הקלעים, הפעילות מתנהלת על פי ספירת הפעילות עצמה, בהתאם לסוג ההון שמונח על המאזניים, לאפשרויות לצבור אותו ולהחליף אותו – הון כלכלי, הון פוליטי (הסמכות להפעיל כוח, או הכושר להפעיל כוח על בעלי הסמכות) והון סימבולי (הסמכות לייצג ידע)”.12 על הניגוד בין הנראות של התכנית להסתרת היחסים החברתיים הכרוכים במימושה ניתן ללמוד ממאבקה של חברת מועצת העיר גילה הרץ עם חברי המועצה האחרים כפי שהתרחש בעת הדיון עם תום הצגת טענות נציגי הציבור:

גב’ הרץ: בשום פנים ואופן, אל תצאו מן האולם. אתם לא תשיבו את הדיקטטורה שלכם.

מר ספיר: אנחנו כרגע מקיימים דיון פנימי בוועדת בנין ערים. אני מודה לציבור על הדברים. תודה רבה.

גב’ הרץ: זאת בריונות ציבורית, ומי שלא מסכים עם הבריונות השלטונית – אל תצאו. אל תצאו, כי הדיון הציבורי עוד לא הסתיים.

[…]

מר דורון: אין דיון ציבורי עתה. אני מבקש מכולם לצאת מהאולם. תודה רבה לכם. אנחנו לא נקיים את הדיון בנוכחות הקהל. אנחנו עומדים כרגע לקיים דיון פנימי על פי נוהלי תל אביב יפו, ועל פי תורת הדיונים שאושרה במועצת העירייה והדיון יהיה פנימי […] אנחנו שמענו אתכם, כבדנו אתכם, אנא מכם צאו מהאולם. אנחנו לא נקיים את הישיבה והמשך הדיון בנוכחותכם.13

הוויכוח, כפי שמצטייר מדין ודברים זה בין גילה הרץ לשאר חברי המועצה, מצביע על הפומביות והכלליות של התקשורת עם האזרח והקשרה להיגיון הפנימי, הכלכלי והפוליטי העומד מאחורי פעילות הרשות המקומית. למרות ריבוי הדיונים במסגרות שיתוף הציבור ניכר חוסר אמון של התושבים ביכולתם לבקר את המציאות הקפיטליסטית ולחשוב על סדר חברתי אלטרנטיבי.14 פער זה מצוין גם על ידי העירייה עצמה, המכירה בכך כי “שיתוף הציבור אינו נתפס כעיקרון מרכזי האמור להיות מיושם על ידי כולם (גם על ידי התושבים, שחלקם אינם מעונינים להשתתף וחלקם אינם מאמינים בכנות הכוונות של אנשי העירייה) וקיים פער גדול, שמזוהה על ידי הציבור, בין הצהרות חיוביות בנושא השיתוף לבין יישומו בפועל”.15 ממצב הדברים בנוגע לתכנית הדולפינריום ניכר חוסר האמון של האזרח במנגנונים של הממסד (העיר והמדינה) ובאמונתו ביכולתו להשפיע ולחולל שינוי, אך בולט גם הניסיון של העירייה לנקות את כפיה, ללא מאמץ ממשי להתמודד עם הקשיים.

מפרספקטיבה אדריכלית, המחיקה של מבנה הדולפינריום וכינונם של מבני מגורים ומלונאות לאורך הרחוב מצביעה על התנתקות ממסגרת התכנון של מוקדים עירוניים-לאומיים שאפיינו את שנות ה-60. גישה זו מאמצת את התפיסה של שיפמן משנות ה-30, של רצועות ליניאריות-פרוגרמתיות בכיוון צפון-דרום – חוף-טיילת-רחוב-מבנים – וקשורה מחד גיסא לאילוצים (כמו המצב הסטטוטורי של הקרקעות באזור), ולסדר קפיטליסטי חדש מאידך גיסא, הכולל יחסים ממודרים בין הפרטי (העשיר) לציבורי (העני). אך למרות שבפרישתו המרחבית מזכיר התכנון של שנות ה-90 את זה של שנות ה-30, הרי שצורתם של הבניינים, נפחם ומידותיהם מתאימים להיקף ולקנה המידה שאפיינו את שנות ה-60.16 למרות זאת, ועל אף שהשפה האדריכלית והחומרים שבהם נעשה שימוש עברו שינויים, הבניינים שצומחים לאורך החוף, כמו בתכנית המוצעת, קשורים למסורת האדריכלית המודרניסטית ומהווים אובייקטים אוטונומיים במרחב הניתנים לצפייה מ-360 מעלות. בשנות ה-90 משלבת אפוא העשייה האדריכלית בין התפיסה האורבנית של שנות ה-30 ובין הקפיטליזם הייצוגי של הלאום המאפיין את האובייקט האדריכלי בשנות ה-60.

סדר, עיר והחברה האזרחית

ההתחקות אחר הפרויקטים לאורך החוף מלמדת כי שאלת הסדר המרחבי היא ממרכיבי היסוד של העשייה התכנונית-אדריכלית, המבטאת ומייצרת סדר חברתי, שכן במהותה עוסקת הפעולה האדריכלית בתרגום הסדרי חלוקת המשאבים לצורות פיזיות-ממשיות. מכאן שהאדריכלות היא תמיד מגויסת, אם לא להון או לשלטון, הרי שלסדר התרבותי הייחודי שבתוכו היא פועלת. כפי שמראה פיתוח חוף הים בתל אביב, קשה להפריד בין הארגון המרחבי, הסדר התרבותי, הריבון והממון, המבנים זה את זה.

ההתבוננות בשלוש נקודות זמן שונות חושפת את היחסים בין המדינה, העיר ואזרחיה ואת השפעתם על תהליך הייצור האדריכלי. בשנות ה-30 מעמדה של תל אביב מאפשר לה לפעול כמעט באופן עצמאי בתוך מסגרת קפיטליסטית. עצמאותה היחסית של העיר משפיעה על תהליך הייצור האדריכלי ועל תוצריו, כחלק מהבניית זהות אתנו-לאומית יהודית המאמצת את השפה המערבית האירופית על מנת להתבדל מן הסביבה הילידית-ערבית. בשנות ה-60 רתומה העיר לממסד הלאומי ואינה מאפשרת לכוחות מקומיים לפעול. בשנים אלו הבניית המרחב מגויסת לטובת עיצוב הזהות הלאומית באמצעות פרויקטים רחבי היקף המבוססים על שיתוף פעולה בין המדינה להון הפרטי. כאן פועלת מדינת הלאום כסוכנת של פרויקט כלכלי המשרת את ההון ולאו דווקא כמערכת הדואגת לאזרחיה, כפי שהיא נוטה להציג את עצמה. מסגרת יחסים אלו משתנה בשנות ה-90, בעיקר בשל תהליכים גלובליים-כלכליים שהשפיעו על תפקיד העיר. עיצוב המרחב מתאים עצמו לאופנות עכשוויות הקושרות בין דימוי מעודכן לרנטביליות כלכלית, כך שהמאפיינים של ייצור המרחב בשנות ה-90, בעקבות החלשת מעמדה של מדינת הלאום, הם חלק ממאבק ציני, פרוע למדי, בין קבוצות אינטרסים.

כשם שכל סדר אדריכלי וייצורו מעוגן בהקשר תרבותי ייחודי, גם את ההתנגדות לסדר זה יש לקרוא בהקשר המתאים. בשנות ה-30 פועל הפרט במסגרת המשטר הקולוניאליסטי אך מהווה חלק מקבוצה אתנו-לאומית המחזקת את כוחו ומאפשרת לו להתנגד באופן אקטיבי להסרת תכנית שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו. מחיקת המרחב הקהילתי ורתימתו לבניין האומה בשנות ה-50 וה-60 מאפשרות לפרט התנגדות פסיבית בלבד. היחסים הנוקשים והממודרים בין האזרח למדינה ובין המדינה לעיר משתנים בשנות ה-90, המאופיינות בסדר מטושטש, מניפולטיבי, חסר אוריינטציה של זמן, המאפשר את התחזקותן של קבוצות פרטיקולריות. את ההזדמנות להבניה מחודשת של היחסים בין הכוחות השונים מובילה העיר במסגרת הגמישות הניתנת לה על ידי השלטון המרכזי. כפי שנכתב בחוברת פרופיל העיר: “כמובן שיש בכוחה של עירייה ‘חזקה’ כעיריית תל אביב יפו לנצל את מלוא מרחב הגמישות הניתן ולעיתים אף לגרום להרחבתו”.17 ואכן, לפחות בכל הנוגע לעירוב תושבי העיר בנעשה, יוזמת העיר מסגרות פעולה של שיתוף בתהליכי קבלת החלטות כדי “לאזן את הכוחות בתוך חברה דמוקרטית ולאפשר לקבוצות תושבים, לרבות כאלה שאינן בעלות כוח פוליטי ומשאבים, להשפיע על קבלת ההחלטות”.18 אך האם החיפוש אחר איזון כוחות זה אינו מטשטש את יחסי הכוח במרחב? האם שיתוף הציבור כפי שמופעל על ידי העירייה אינו אלא מסגרת של כללים ידועים מראש המאפשרת לגייס את האזרח לבניין העיר (בדומה לגיוסו של האזרח לבניין מדינת הלאום) ולנטרל את התנגדותו?

הביקורת במסגרת הכללים של עיריית תל אביב-יפו מאפשרת התנגדות מוגבלת. כפי שניכר מהדיון על הדולפינריום, שכלול מנגנוני שיתוף הציבור בתהליכי התכנון אינו משפיע בהכרח על התוצר התכנוני. עיון בתכניות האדריכליות של פיתוח חוף הים מראה כי עם קום המדינה תהליך הייצור האדריכלי היה מסגרת פעולה משותפת של כוחות השוק, העיר והמדינה, אשר בה היה התושב שחקן משני בלבד. בעיני השחקנים הראשיים תפקיד פיתוח הטיילת היה למסגר את תרבות החוף של תל אביב בתוך המערך העירוני ולהפוך אותה למקור הכנסה. מכאן גם גודל הפרויקטים לאורך הטיילת והיקפם כמשרתי השלטון העירוני והלאומי כאחד. בניתוח השוואתי עם הדיון הער שהתקיים על תכנית גרינבלט במסגרת ועדת בניין ערים ומחוצה לה, המרמזים על מעמדה של החברה האזרחית בשנות ה-30, קיומה של חברה אזרחית בשנות ה-90 עדיין מוטל בספק. שכן למרות קיומה של מסגרת שיתוף הציבור היא עדיין מפותחת ברמה הבירוקרטית, אך אינה מאפשרת ביקורת ממשית על המציאות הקפיטליסטית ואינה מעודדת חשיבה על סדר אלטרנטיבי.

אחרית דבר

שנת 2024 והטיילת החדשה נפתחה לציבור הרחב.  היא יפה, המשכית ונותנת מתנה לתושב ומבקר.  חשוב  לזכור כי בעידן הקפיטליזם המאוחר, מרחב ההתייחסות הפיזי אינו מרחב שוויוני ואין הוא מתיימר להיות כזה. להפך, הקשרים בין ההון לייצור של המרחב האדריכלי מתחזקים עוד יותר בעידן הפוסטמודרני. כפי שמסביר זאת ג’יימסון:

האדריכלות היא הקרובה ביותר מעצם טבעה לתחום הכלכלי, שעמו היא מקיימת למעשה מערכת יחסים בלתי מתווכת, המתבטאת בהזמנה של עבודות לצורך קביעה של ערכי מקרקעין. לפיכך אין זה מפתיע ששגשוגה המדהים של האדריכלות הפוסט-מודרנית החדשה מעוגן בחסות שהמגזר העסקי הרב לאומי מעניק לה, אותו מגזר שהתרחבותו והתפתחותו מתרחשות בו זמנית עמה.19

ברור כי במסגרת הסדרים החדשים, העל-לאומיים, בין כוחות כלכליים של חברות ענק, הולכת ומתפתחת הזירה המקומית, שבה פועל האזרח באמצעות הרוטינות של חיי היומיום. שתי זירות אלו מתקיימות במרחב העירוני בו-בזמן, ובשתיהן לאזרח מרחב השפעה, שגם אם הוא מוגבל יחסית, חשיבותו אינה מוטלת בספק.

  1. גדעון לוי, “ארץ בה נחיה”,מוסף הארץ, 8 ביוני 2001.
  2. ראו למשל עדה אושפיז, “מותם של ישראלים חדשים”, מוסף הארץ, 8 ביוני 2001.
  3. הצטלבויות תרבותיות-חברתיות מסוג זה מאפיינות את שנות ה-90 כתוצר של שלושה תהליכים מרכזיים הקשורים ותלויים זה בזה: (1) המשך המאבק הישראלי-פלסטיני והאינתיפאדה, שהיא נקודת השיא שלו; (2) תהליכי הגירה ונוכחותם המסיבית של מהגרי עבודה במרחב העירוני; (3) הדיון הפוסט-ציוני, הממסגר את המאבק של קבוצות שונות בתוך התרבות הישראלית.
  4. ועדת בניין ערים, “תכנית לפיתוח שטח הדולפינריום, 10.3.02”, פרטיכל סטנוגרפי, מִנהל ההנדסה.
  5. הבעלות על קרקע זו היא של עיריית תל אביב, אולם על חלק מן המתחם קיימת אזהרה בטאבו הקובעת ששינוי ייעוד מקרקעין משצ”פ לייעוד אחר תחזיר את הקרקע לבעלות המִנהל (ועדת בניין ערים, “תכנית לפיתוח שטח הדולפינריום, 10.3.02”).
  6. המשרד המתכנן רוטמן-רז אדר’ ובוני ערים. ראו גם ועדת בניין ערים, “תכנית לפיתוח שטח הדולפינריום, 10.3.02”.
  7. המצב המוצע כולל פינוי הדולפינריום (5,950 מטר רבוע) בתמורה לזכויות בנייה של כ-48 אלף מטר רבוע על שטח מגרש של 12 דונם. תמורת פינוי של 18 דונם של שטח החוף.
  8. דני קייזר (מהנדס העיר), תכנית לפיתוח שטח הדולפינריום, 10 במרס 2002, מנהל ההנדסה עיריית תל אביב, עמ’ 2.
  9. שם.
  10. שם, עמ’ 19.
  11. שם, עמ’ 32.
  12. אופיר, “חברה אזרחית בעיר ללא הפסקה”, עמ’ 130.
  13. ועדת בניין ערים, “תכנית לפיתוח שטח הדולפינריום, 10.3.02”, עמ’ 45.
  14. לטענת אופיר, התביעה לצמצם את כוחן של מערכות חברתיות מסוימות כבסיס לביקורת על המדינה, על השוק ועל הסדר החברתי בכללו אינה מבקשת להחליף את המערכות החברתיות אלא להעמיד בסימן שאלה את הלגיטימיות של המשטר.
  15. עיריית תל אביב, פרופיל העיר אוקטובר 2002, עמ’ 145.
  16. אם כי בהבדל ניכר אחד בטיפול בחזית המערבית. בתי מלון משנות ה-60 לאורך ציר החוף פונים בכיוון צפון-דרום. החזית המערבית אטומה או מחולנת באופן מינימלי. הבניינים של שנות ה-90 כוללים הפניה של מרפסות וטיפול אינטנסיבי בחזית המערבית לים.
  17. עיריית תל אביב, פרופיל העיר אוקטובר 2002, עמ’ 144-143.
  18. שם.
  19. ג’יימסון, פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, ע’ 19.