רשימה זו, השנייה בסדרה הסוקרת את תחום המחקר הבוחן את הקשר בין שכונה לבין בריאות, מתמקדת בקשר שבין השכונה והתכנון השכונתי לבין פעילות גופנית. ברשימה זו המוקד הוא על תפיסות הרווחות בתחום בנוגע לקשר זה, ועל החשיבות בהבחנות ברורות בין סוגים שונים של פעילות גופנית, והיישום שלהן בתכנון השכונתי.

לפעילות גופנית יש השלכות חיוביות רבות על בריאות. היא מגבירה את הוצאת האנרגיה של הגוף וכך מצמצמת את הסיכון להשמנת יתר ולמחלות נוספות, כמו למשל, סוכרת. כמו כן, יש לה השפעה חיובית על הבריאות הנפשית. לכן, עידוד האוכלוסייה לעסוק בפעילות גופנית בצורה סדירה הוא מרכיב משמעותי ברפואה מונעת המסייע ליצירת אורח חיים בריא יותר. עם זאת, עידוד האוכלוסייה יכול להתבצע באמצעים רבים, החל מחינוך וכלה בעיצוב המרחב. כיצד עיצוב המרחב יכול לעודד אנשים לעסוק בפעילות גופנית בצורה סדירה? מה התפקיד של המרחב השכונתי בהקשר הזה? רשימה זו, השנייה בסדרה העוסקת במחקר הבוחן את הקשר בין שכונה לבריאות, מתמקדת בשאלות אלו, בקשר בין שכונה לפעילות גופנית.

חשיבות ההבחנה בין סוגים שונים של פעילות גופנית

פעילות גופנית היא שם כולל למגוון של פעילויות. למשל, הליכה, ריצה ורכיבה על אופניים. בנוסף, בכל קטגוריה קיימות חלוקות משנה חשובות. כמו למשל, ההבחנה בין הליכת פנאי והליכה למטרות תחבורה (הגעה ממקום למקום). הריבוי הזה יכול להקשות על ההבנה של הקשר בין שכונה לבין פעילות גופנית, כשכל דפוס פעילות ספציפי יכול לנבוע מאלמנטים שונים במרחב. למשל, רכיבה על אופניים עשויה להיות מושפעת מתשתית שבילי האופניים, בעוד משחק כדורסל תלוי בתשתית מגרשי הספורט. כדי לאפיין טוב יותר את האופן בו המרחב השכונתי יכול להשפיע על פעילות גופנית, יש להבחין בין דפוסי פעילות ספציפיים ולבחון כיצד הם מתקשרים למאפיינים ספציפיים של המרחב השכונתי.

עם זאת, נקודת המוצא המרכזית של המחקר1 היא להבין את ההשפעה הסביבתית מרחבית על בריאות ולא את הייחודיות של היחידה השכונתית בהקשר הזה. מבחינה בריאותית, הבחנה בין דפוסי התנהגות היא פחות משמעותית מהתרומה הכוללת של עיסוק בפעילות גופנית לבריאות. לכן, המחקר נוטה לא להתמקד בדפוסי התנהגות ספציפיים אלא בבחינת הקשר בין פעילות גופנית בצורה רחבה יותר לדפוסים מרחביים. למשל, דרך בחינת סך ההליכה היומית בדקות, בלי להבחין לאיזו מטרה נעשתה ההליכה. כך, קשה לנסח תיאוריה ספציפית יותר הנוגעת לאופן בו דפוס פעילות גופנית מסוים מושפע ממאפייני השכונה ומהאינטראקציות בין מאפיינים שונים.2

חשוב לציין שגם בחירה מדויקת של קנה המידה הרלבנטי לבחינת דפוס ההתנהגות, משמעותית לקידום תיאוריה הנוגעת להבנת השכונה כסביבת חיים ייחודית. לדוגמא, הנכונות ללכת לתחנת האוטובוס הקרובה תלויה במאפיינים של הסביבה השכונתית הקרובה (וגם של רשת התחבורה הציבורית), בעוד מספר הצעדים היומי תלוי בקנה מידה גיאוגרפי רחב יותר, הלוקח בחשבון את המוביליות של אנשים לאורך כל היום ואת התנאים בסביבות השונות בהן הם עשויים לבחור ללכת או לא ללכת. יש לבחון האם קנה המידה השכונתי הוא באמת רלבנטי לדפוס הפעילות הנבחר ואם כן, באיזה אופן הוא רלבנטי.

Photo: Cottonbro studio, Pexels

בחינת המרחב השכונתי והערכת הפעילות הגופנית

הבחנה מרכזית אחת שכן קיימת במחקר היא בין פעילות גופנית מתונה עד מאומצת שנעשית בשעות הפנאי, למשל, שחייה, לבין פעילות גופנית למטרות תחבורה, שמתמקדת לרוב בבחירה ללכת ממקום למקום במקום לנסוע ברכב ממונע ממקום למקום. כל פעילות נקשרת למאפיינים מרחביים שונים של השכונה. הפעילות הראשונה, פעילות גופנית מתונה עד מאומצת, נקשרת לרוב לתשתית הספורטיבית יותר הקיימת בשכונה, לכמות השטחים הפתוחים ולשימושים נוספים, כמו מגרשי ספורט ובריכות. הפעילות השנייה נקשרת לתשתית הפונקציונלית יותר של השכונה, לפרמטרים כמו צפיפות אוכלוסין, קישוריות רשת הדרכים ומגוון שימושי הקרקע. עם זאת, חשוב לציין שישנם פרמטרים שרלבנטיים לשני הסוגים כמו איכות המדרכות ובטיחות בדרכים, שמשפיעים גם על הנכונות של תושבים ללכת ממקום למקום וגם על הנכונות שלהם לעסוק בפעילות גופנית בשעות הפנאי.3 כך, נוצר ריבוי של פרמטרים שיכולים להיות רלבנטיים ומחקרים שונים מתייחסים לפרמטרים שונים, ללא אחידות או תיאוריה הקושרת בין דפוסי התנהגות לדפוסי תכנון שכונתיים.

כמו כן, קיים אתגר בהערכת הפעילות הגופנית של התושבים. לרוב, מחקרים מסתמכים על סקרים המבוססים על דיווח עצמי של תושבים, שעלול להיות מושפע מתפיסות סובייקטיביות. הדיווח אינו יכול להיות מדויק לחלוטין ורגיש מבחינה טמפורלית מרחבית. קרי, לזהות את המיקום והזמן המדויקים בו התבצעה פעילות מסוימת. טכנולוגיות חדשות, כמו אקסלומטרים ואפליקציות המודדות צעדים, מאפשרות הערכה מדויקת יותר של פעילות גופנית, המבוססת על מדדים אובייקטיבים. כך, המחקר הופך רגיש יותר מבחינת טמפורלית ומרחבית דרך יצירת קישור מדויק של הפעילות למיקום ולזמן בהם היא התבצעה.4 הרגישות הזאת יכולה לשפר את ההבנה של אופן ההשפעה של השכונה ולתרום ליצירת דפוסי תכנון המעודדים פעילות גופנית.

השכונה ההליכתית

המסקנות במחקרים שעסקו בקשר בין מאפיינים מרחביים בשכונה לפעילות גופנית מתונה עד מאומצת לא היו עקביות בין מחקר למחקר. עם זאת, נמצא כי להליכתיות, בטיחות בדרכים והגישה הכוללת לשימושים ושירותים בשכונה יש קשר חיובי עם הפעילות הגופנית.5 ניתן לקשור את המאפיינים האלו לדפוס תכנון עירוני מבוסס צפיפות, עירוב שימושים ונגישות גבוהה לשירותים באמצעות הליכה. בצורה דומה, מחקרים שעסקו בקשר בין פעילות גופנית לתחבורה, מצאו כי קישוריות רחובות גבוהה, גיוון שימושי קרקע וצפיפות אוכלוסין, מעודדים פעילות זאת.6

המסקנות האלו מחזקות את רעיון השכונה ההליכתית, שהיה לדומיננטי הן בשיח המחקרי והן בשיח התכנוני. השאיפה היא לתכנן שכונות עם רמת שירותים גבוהה וחוויית הליכה חיובית, כשהרחובות, המדרכות והשבילים נעימים ומעניינים להליכה. הדבר מתבצע באמצעות ציפוף, עירוב שימושים והעמדת הולכי רגל בראש פירמידת התחבורה.7 מעבר לעידוד הליכה ופעילות גופנית, לשכונה ההליכתית יש יתרונות נוספים. היא מעודדת אורח חיים מקיים יותר תוך צמצום התלות ברכבים שהופך את הסביבה לשקטה ובטוחה יותר ועם רמת זיהום אוויר נמוכה יותר.

על מנת לבחון בצורה אובייקטיבית את מידת ההליכתיות של שכונה, נוצרו אינדקסים למדידת הליכתיות. האינדקסים מאפשרים להשוות בין שכונות בהקשרים תרבותיים וגיאוגרפיים שונים ולהעריך אותן זו לצד זו. הם מבוססים לרוב על שלושה פרמטרים מרכזיים: צפיפות צמתים (המשמשת כמדד לקישוריות), מידת גיוון שימושי הקרקע וצפיפות אוכלוסין. עם זאת, חשוב לציין שקיימים אינדקסים שונים עם וריאציות בהגדרות ובפרמטרים, שמובילות לפערים בתוצאות. כמו כן, האינדקסים מניחים מידה גבוהה של אחידות בין שכונות. קרי, שהפרמטרים ושיטות המדידה מייצגים אותה תוצאה בהקשרים תרבותיים וגיאוגרפיים שונים ושהפרמטרים השונים מתבטאים בצורה אחידה בכל שטח השכונה. הנחות שלא תמיד מתקיימות במציאות ונוטות לשטח הבדלים תרבותיים וגיאוגרפיים בין שכונות.8 לדוגמא, היתרונות בגיוון שימושי קרקע תלויים בתקנות ובחוקים שקובעים את אופי שימושי הקרקע, שמשתנים בין עיר לעיר ובין מדינה למדינה. בעוד עירוב שימושים של מגורים ומסחר זעיר נחשב כתופעה חיובית התורמת להליכתיות, עירוב של מגורים ותיעוש (שלרוב לא מתקיים בצפון הגלובלי אבל עשוי להתקיים בדרום הגלובלי) אינו נחשב כך. בנוסף, עלולים להיות פערים בין אזורים שונים בתוך אותה שכונה שלא יבואו לידי ביטוי במדד כללי. יתר על כן, בשכונה מסוימת יכולות להיווצר אינטראקציות עם פרמטרים נוספים שלא נכללים באינדקס שמצמצמות את מידת ההליכתיות שלה. לדוגמא, קהילות מגודרות בתוך השכונה יוצרות חסמים פיזיים במעבר בין רחובות שמצמצמים את קישוריות השכונה, אבל לא יבואו לידי ביטוי בהתבוננות אובייקטיבית בצפיפות הצמתים בלבד. בצורה דומה, בטיחות לקויה בדרכים עלולה לצמצם את פוטנציאל ההליכתיות בשכונה.

אז מה נדרש כדי לתכנן שכונות בריאות שיתמכו באורח חיים בריא?

המחקרים בעשור האחרון מזהים קשר בין דפוס תכנון שכונתי מבוסס ציפוף, עירוב שימושים והליכה, לבין עיסוק של התושבים בפעילות גופנית, בין אם למטרות פנאי או לתחבורה. לכן, לדפוס התכנון הזה ולרעיון השכונה ההליכתית יש תרומה משמעותית לבריאות התושבים וכדאי לקדמם. עם זאת, למחקר בתחום יש מספר מגבלות: חוסר הבחנה בין דפוסים שונים של פעילות גופנית, היעדר תיאוריה הקושרת דפוסי תכנון שכונתיים לדפוסים ספציפיים של פעילות גופנית, חוסר אחידות בהגדרה ומדידה של פרמטרים מרחביים והתנהגותיים והתעלמות מאינטראקציות מורכבות בשכונה ומשונות תרבותית בדפוסי תכנון. המגבלות האלו מקשות על הסקת מסקנות ספציפיות יותר מדפוס התכנון הכללי הנוגעות לאופן התכנון המיטבי של שכונה במטרה לעודד פעילות גופנית של תושביה. על מנת להתגבר על המגבלות האלו, על המחקר בתחום לאמץ נקודת מבט גיאוגרפית יותר, המתמקדת באפיון מדויק יותר של השכונה כיחידה הוליסטית וספציפית מבחינה תרבותית. זיהוי הנסיבות הייחודיות של כל שכונה והחסמים המקומיים שמצמצמים את הפעילות הגופנית יאפשרו להסיק מסקנות מוכוונות ליישום בשדה התכנוני. כמו כן, מבחינה תיאורטית, יש לבסס תיאוריה או תיאוריות הקושרות דפוסי פעילות גופנית ספציפיים לדפוסי תכנון ספציפיים ולקנה המידה המרחבי הרלבנטי, בין אם מדובר ברמת הבניין, ברמת השכונה, או ברמת העיר כולה. ברשימה הבאה, השלישית בסדרה, אבחן את המחקר שעוסק בקשר בין סביבת המזון בשכונה לבריאות התושבים.

  1. ראה רשימה ראשונה
  2. Wang, Y., Chau, C. K., Ng, W. Y., & Leung, T. M. (2016). A review on the effects of physical built environment attributes on enhancing walking and cycling activity levels within residential neighborhoods. Cities, 50, 1–15. https://doi.org/10.1016/j.cities.2015.08.004
  3. Ding, D., Sallis, J. F., Kerr, J., Lee, S., & Rosenberg, D. E. (2011). Neighborhood Environment and Physical Activity Among Youth: A Review. American Journal of Preventive Medicine, 41(4), 442–455. https://doi.org/10.1016/j.amepre.2011.06.036
  4. Hobbs, M., Stewart, T., Marek, L., Duncan, S., Campbell, M., & Kingham, S. (2022). Health-promoting and health-constraining environmental features and physical activity and sedentary behaviour in adolescence: A geospatial cross-sectional study. Health & Place, 77, 102887. https://doi.org/10.1016/j.healthplace.2022.102887
  5. Barnett, D. W., Barnett, A., Nathan, A., Van Cauwenberg, J., Cerin, E., & on behalf of the Council on Environment and Physical Activity (CEPA) – Older Adults working group. (2017). Built environmental correlates of older adults’ total physical activity and walking: A systematic review and meta-analysis. International Journal of Behavioral Nutrition and Physical Activity, 14(1), 103. https://doi.org/10.1186/s12966-017-0558-z
  6. Wang, L., & Wen, C. (2017). The Relationship between the Neighborhood Built Environment and Active Transportation among Adults: A Systematic Literature Review. Urban Science, 1(3), Article 3. https://doi.org/10.3390/urbansci1030029
  7. Talen, E., & Koschinsky, J. (2013). The Walkable Neighborhood: A Literature Review. Int. J. Sustain. Land Use Urban Plan., 1, 42–63. https://doi.org/10.24102/ijslup.v1i1.211
  8. Shashank, A., & Schuurman, N. (2019). Unpacking walkability indices and their inherent assumptions. Health & Place, 55, 145–154. https://doi.org/10.1016/j.healthplace.2018.12.005