כרמל חנניההנצחה במרחב הציבורי בישראל נוטה להיות מנוכרת ומנותקת מהמרחב היומיומי. אבל אפשר לזכור גם אחרת: האנדרטה לזכרה של הנסיכה דיאנה בלונדון מכירה בכך שהמוות אינו נפרד מהחיים, ולכן גם הזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מהתרחשויות חיי היום-יום.
אנדרטאות ברחבי ישראל (צילום, משמאל למטה – בכיוון השעון: Djampa, Adiel lo, ד”ר אבישי טייכר מתוך Wikipedia commons)
“שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.“
(מתוך השיר “באב אל וואד”, מאת חיים גורי)
החברה הישראלית פיתחה מנגנוני הנצחה משומנים; ימי זיכרון, טקסים, שירים, משואות, הורדת הדגל לחצי התורן, ההמנון. הריטואל הטקסי ידוע ומוכר לכל וחוזרים עליו במועדים קבועים, מגן הילדים ועד בגרות. כחלק ממערכת זו, ניתן למצוא ברחבי הארץ מאות (אם לא אלפי) אנדרטאות, המשמשות כאזכורים מרחביים לזיכרון. ברוב ימות השנה הן משמשות תזכורת שותקת למה ש”היה כאן פעם” (בין אם מדובר בקרב עקוב דם או תאונת דרכים מחרידה). בימים מיוחדים מתקיים סביבן טקס אזכרה לקרובים.
עיצוב האנדרטאות ומיקומן במרחב הישראלי עוקב אחרי תבנית חזרתית. לרוב הן מופרדות ממרחב ההתנהלות היומיומי (על ידי במה מוגבהת, נישה צדדית או גדר), עשויות מחומרים כבדים (בזלת, אבן וכדומה) וצבען כהה ומונוכרומטי (בדרך כלל שחור או אפור). האנדרטה עצמה ניצבת בחלל, מסמנת נקודת זמן של שכול, משמרת לרגע את השקט הדומם של המוות אותו היא מבקשת להנציח.
לרוב, האנדרטה היא סיפור הירואי אודות אדם או קבוצה ולכן יש בה מן המונומנטלי. הגודל של האנדרטה ועיצובה מבקשים לנתק את המתבונן מהמולת היום-יום ולמקד אותו בזיכרון. ואכן, לרוב מרחבים מייצרים רגעי השהייה במרחב העירוני שטוף הגירויים (למשל האנדרטה לזכר יצחק רבין בכיכר בה נרצח) או מן הסביבה הטבעית. באמצעות יצירת הניתוק הן מבקשות להשרות תחושה של יראת כבוד על הצופה שניצב אילם מולן. עם זאת, לעיתים, דווקא בשל ניתוק זה מהחלל, התוצאה היא כמעט הפוכה- במקרה הטוב, עצירה מהירה ליד האנדרטה, במקרה הפחות טוב, התעלמות מוחלטת.
טיול בהייד פארק בלונדון ממחיש שניתן גם להנציח אחרת. האנדרטה לזכרה של הנסיכה דיאנה ממוקמת בלב הפארק ומשמש כמרחב אזרחי פעיל. כמו אנדרטאות אחרות- גם אנדרטה זו מבקשת לספר את סיפור חייה של המונצחת, הנסיכה דיאנה. האנדרטה עוצבה על ידי אדריכלית הנוף האמריקאית קת’רין גסטפסון (Kathryn Gustafson) כמזרקה מעגלית הממוקמת באמצע כר דשא , מזמינה משחק ושהייה. המזרקה מורכבת משני זרמי מים מלאכותיים, היוצאים מנקודה בראש הגבעה, וזורמים בצורה אובלית עד לנקודה במורד המשטח, שם הם נקווים ומועברים על ידי משאבה תת קרקעית לנקודת המוצא. כל אחד מזרמי המים אמור לסמל פן אחר בחיה של הנסיכה- זרם גועש וקוצף (עובר על פני מדרגות, פיתולים וגבעות) מסמל את הקשיים בחייה, ואילו זרם שני, בו נעים המים בצורה רגועה וחלקה, מסמל זמנים שמחים וטובים. בין הנחלים (שהינם צרים יחסים, כך שניתן לקפוץ מעליהם) קיים כר דשא רחב.
מרחב יומיומי פעיל. אנדרטת הזיכרון לנסיכה דיאנה בהייד פארק, לונדון (צילום: כרמל חנני)
ההתרחשויות ולא האנדרטה העצמה הן המסר. אנדרטת הזיכרון לנסיכה דיאנה בהייד פארק, לונדון (צילום: כרמל חנני)
המים הזורמים וכר הדשא מזמינים ילדים לשחק ושפת האנדרטה – המעוצבת כמדרגת בטון נמוכה – מזמינה את העוברים ושבים להשתמש בה לישיבה. תכונות אלה מסייעות להפיכתה של האנדרטה למרחב פעיל ויומיומי. ואכן, ביום שמשי ניתן לראות אנשים רבים היושבים בסמיכות לאנדרטה ומשכשכים רגליים במים, או נשכבים פרקדן על הדשא תוך צפייה בזרימת הנחל המלאכותי. במקביל, ילדים מתגלגלים במורד הגבעה וקופצים בין דשא למים בחלקי האנדרטה השונים. ההתרחשויות ולא האנדרטה עצמה הן המסר שביקשו להעביר היוזמים של האתר – אהבתה של הנסיכה לילדים, והיותה “כאחד האדם”.
וחזרה לישראל. במישור העיצובי, אנדרטה זו מזכירה מעט בעיצובה את האנדרטה להנצחת חללי אסון המסוקים הממוקמת בשאר יישוב.1
אמנם גם כאן יש שימוש במים, אך האנדרטה שומרת על הקוד העיצובי הדרמטי והשותק. האנדרטה להנצחת חללי אסון המסוקים בשאר יישוב (צילום: אילנה שקולניק, Pikiwikisrael)
גם כאן נעשה שימוש במים זורמים, הנקווים בבריכה מעגלית. אך זו איננה מזמינה משחק כלל. יתרה מכך, בביקור שלי במקום, קבוצת ילדים שיחקה במים והדבר עורר תרעומת רבה בקרב המבקרים.2 כך ולמרות ששני המרחבים אמנם דומים בעיצובם, נראה שהם מבקשים לשדר מסרים ברוח שונה; האנדרטה לזכרה של דיאנה מבקשת לחזק את ההמשכיות והיומיום בעוד שהאנדרטה לאסון המסוקים מבקשת ליצור מקום מעבר לזמן ולמרחב.
שתי האנדרטאות נאמנות למטרתן- הנצחה. אין מקום להשוות מי מהן עושה זאת “טוב יותר”. אך חשוב לזכור כי ניתן גם אחרת ולא חייבים לשמור על הקוד השותק, הדרמטי, המונומנטלי כדי לזכור.
תמונות נוספות מהאנדרטה לזכר הנסיכה דיאנה בהייד פארק, לונדון:
לקריאה נוספת:
– “הפואטיקה שבגראונד זירו“, מאת חן רוזנק
– “זיכרון שנוי במחלוקת“, מאת טלי חתוקה
– “מי ראוי להיכנס בשערי הארכיון?“, מאת טלי חתוקה
- אסון המסוקים הוא תאונה אווירית שהתרחשה בשנת 1997 כאשר שני מסוקי יסעור של חיל האוויר הישראלי התנגשו מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים למוצבי צה”ל ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. באירוע נהרגו 73 חיילים. ↩
- להרחבה על מקרה דומה ראה כתבה מאת קובי דוד (2013) “חילול אנדרטת אסון המסוקים: לא הזיז להם“, אתר וואלה. ↩