בין ייחודיות לגנריות: מה יעלה בגורל הנוף בערד?

הנוף העירוני של השכונות החדשות בערד הפך לסתמי אחרי שהוחלט לייבא שפה אחרת שאינה שייכת למקום ולהתרחק מהאדריכלות שסיפקה פיתוח איכותי של המרחב הציבורי. אבל במקביל, המבט מערד אל המדבר והכנסת נוף ההרים אל העיר הם עדיין יתרון ראוי למימוש לחיזוק ייחודה.

“אתה יכול לדמיין שאברהם עבר פה”, אמרה לנו דורית המתגוררת בערד כבר ארבעים שנה. שוחחנו איתה בעת שעמדנו בנקודת הקצה בטיילת העירונית המשקיפה אל מדבר יהודה, סמוך לפסלו של יגאל תומרקין. היא העבירה את מבטה על הנוף והוסיפה “The bible comes alive, אתה ממש מרגיש את זה וגם רואים את זה פה”. דורית סיפרה לנו ששלוש פעמים בשבוע היא מגיעה לכאן, למצפה מואב.

“הנוף מושלם”. מצפה מואב, ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לסיור בערד הגענו במסגרת מחקר של המעבדה הבוחן את עיצוב הנוף והשטחים הפתוחים בערים ברחבי ישראל. בדרכנו חזרה ממצפה מואב לעיר עצרנו ושוחחנו עם שלושה צעירים, עדי, מאי ועדן, שלושתם ילידי המקום. הם ישבו ושתו קפה מול הנוף, חוגגים לעדן מסיבת שחרור . עדי סיפרה שהם מגיעים לכאן כל סוף שבוע. “הנוף מושלם, נמצא בכל מקום, זה מה שיש. הנוף של המדבר הוא הנוף הכי יפה, הרבה יותר מהנוף בצפון. זה הנוף מכל חלון. כמעט מכל בית”. את האמירות האלו, שמענו מאנשים נוספים איתם נפגשנו בסיור. כך למשל הכריזה ליאת כהן, תושבת ערד ואדריכלית נוף, אתה סיירנו בהמשך, כי “אין ספק שהנכס שלנו זה המדבר והחוץ”.

“הנכס שלנו זה המדבר והחוץ”, סיפרה לנו תושבת העיר. ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

המבט מהעיר אל המדבר. ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

אחד מהאנשים בערד שבחר לחזק את הקשר בין העיר והסביבה המקיפה אותה הוא דב פוניו, טיילן ותיק שלקח על עצמו את החזון והמשימה של פיתוח סימון שבילים באזור (בבלוג הקדשנו רשימה נפרדת לפועלו של פוניו). “כשפוניו הגיע לעיר”, מספרת ליאת כהן, “לא היו אפילו שלושה מסלולים, ואחרי שהקים חוג סיירים הוא פעל לסימון שבילים חדשים”. עד היום סימן דב פוניו בעזרת קבוצת מתנדבים רשת של 19 שבילי הליכה ודרכי שטח לרכב ואופניים מסביב לערד. סימן להצלחת המשימה שהעמיד לעצמו פוניו ניתן למצוא במפה העירונית שמפיצה העירייה, בה מסומנים השבילים כחלק בלתי נפרד ממערך הכבישים והרחובות העירוניים. בחלקה העליון של המפה, מופיעה מפה קטנה נוספת המציגה את ערד כמרכז ברשת אזורית של אזורי טיול: יער יתיר ומישור נבטים ממערב, מדבר יהודה בצפון, ים המלח ועין בוקק ממזרח ומישור עמיעז ומישור רותם מדרום, כשאיורים של גמלים, רוכבי אופניים, רכבי שטח, יעלים ומטיילים מעטרים את המפה מכל צידיה.

שביל טיול בנחל טביה המחבר בין העיר למדבר, נחל טביה. ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

המשכנו אל מרכז ערד. בשונה מהדפנות של העיר הפונות החוצה, אל הטבע, המרכז מתכנס אל תוך עצמו. העיצוב המודרניסטי של בנייני המגורים בשכונות הסמוכות אליו, יעלים ואבישור,¹ משתקף גם במרחב הציבורי. העיקרון המנחה של פיתוח המרחב הציבורי הוא הפרדה בין תנועת כלי רכב והולכי רגל באמצעות יצירה של מערכת שבילים ושדרות רחבות מוצלות עם צמחייה מותאמת אקלים. בתוך מערכת השבילים בולטות השדרות הרחבות המתנקזות לרצועה המסחרית והציבורית שחוצה את העיר מדרום לצפון. השעה היתה כבר עשר בבוקר והשדרות שקקו חיים. כולם צועדים מכאן לשם. בלטו בלבושם השחור גברים חרדים, ששבו לאיטם מתפילת שחרית, ולצידם קשישים מעולי ברית המועצות לשעבר, שפסעו לאיטם. אחת מהן, לבושה בחליפה אפורה, מטופחת ומהודרת צעדה בשדרה כשהיא דוחפת ביד אחת עגלת קניות עליה מדבקה “גם אני נגד מִכְרֶה בערד”, וביד שניה אחזה רצועות ירוקות המחוברות לשני כלבים. אחד הכלבים שמח לקראתנו ונעמד על שתי רגליו. היא ביקשה שנצלם אותה עם הכלב.

מערכת תנועה נפרדת עבור הולכי רגל, ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

תנועה ערה בשדרות המובילות אל המרכז. ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

המרכז המסחרי, ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

המבט הכפול, פנימה אל היומיום במרכז והחוצה אל הטבע העירוני בדפנות העיר מאפיין כל פינה בערד. אולם, שינויים שחלו בתפיסת אדריכלות הנוף מאז ועד היום ניכרים גם בנופיה של ערד. בראשית דרכה של העיר הושם דגש על צמחייה מותאמת למקום ולאקלים, כאשר עמידות ואחזקה נמוכה היו ערך עליון. כך נבחרו הצמחים והחומרים מתוך פלטה מצומצמת יחסית המתאימה לאקלים המדברי. ואולם, עם שינויים בשיח של אדריכלות הנוף, שהנחילו אדריכלי נוף בולטים כמו מרתה שוורץ (Martha Schwartz) ופיטר ווקר (Peter Walker), התפתחה תפיסה שטוחה וגיאומטרית, כמעט דו-ממדית, של הנוף. ההשטחה נבעה משני גורמים עיקריים, הצורך במיתוג ובהשגת ביטחון אישי; כך המיתוג של הבניין, האובייקט עצמו שהופך לסמל, והצורך בחיזוק הביטחון האישי בעיר הביאו לכך שהצמחייה העשירה והבולטת במרחב פינתה את מקומה לכרי דשא רחבים. כך הצמחייה בערד הפכה בעשרים השנים האחרונות לחסרת הקשר ופלטת הצמחים והחומרים בהם משתמשים במרחב העירוני התרחבה. במקומות רבים בערד השיחים והעצים כבר אינם שונים מאלו שבתל אביב וראשון לציון.

התעקשות על דשא כמו בתל אביב או בראשון לציון. הפארק העירוני, ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ברשות המקומית משלימים בהכנעה, ואולי אף ברצון עם השינוי בעיצוב הנוף העירוני. אינג’ ויקטוריה ברינגל, שמכהנת כמהנדסת העיר מאז שנת 2007, מעידה שנטישת העיצוב המקורי והייחודי לערד נבעה בין היתר גם מכורח – כך למשל במקרה של האבן המקומית, צור-מישאש, שהפכה למצרך נדיר. “היום אי אפשר להשיג יותר את האבן הזו ואנחנו שוברים את הראש איך להשיג אותה. כל התחליפים לא נראים טוב וקשה לנו לקבל אותם”, סיפרה לנו. עם זאת, היא גם מוצאת יתרונות בשפה העיצובית החדשה ואינה נוסטלגית לגבי המרחב הציבורי הוותיק. “הגינות אמנם נראות מיוחדות ומעניינות עם כל המבוכים האלה מבטון”, אמרה בהתייחס לגינות שתכנן צבי דקל בשנות ה-60 ברובע אבישור בעיר, “אך אני לא חושבת שהן יותר אטרקטיביות לילדים מהגינות שיש לנו עכשיו ולדעתי לא צריך לחזור לאותן גינות”. העיצוב החדש, זה שאינו צומח מן המקום אלא מייבא אליו מרכיבים זרים, הוא דווקא בעל יתרונות לטעמה. “היום בגינות יש משטחי גומי, מתקני משחק, מתקני הצללה, הצמחייה היא חסכנית במים ואלו הישגים שלא היו בגינות הוותיקות”.

הגינות שעוצבו בשנות ה-60, ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מתקי משחק והצללה – הגינות העכשוויות בערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

כך המבט פנימה, אל הנוף היומיומי חושף את השינויים וההתרחקות מהחלום והחזון, מההקשר. עיר מרפא? הנוף הערדי אינו מבטיח זאת עוד. ואולם, עדיין המבט מהעיר אל המדבר ונוכחותו מצליחים לשמור על הייחודיות של ערד. המתח בין העיצוב הסתמי של הנוף הקרוב, לזה הייחודי של המדבר קיים ואין לדעת איזו מגמה תהיה השולטת בעתיד. אפשר רק לקוות כי השמירה וההתייחסות לסוגיות של מקום ואקלים תישמר באחת הערים הבודדות שהשכילה להתייחס לנושא. אפשר לקוות כי ההתרחקות מן החלום ומן הרעיון לא תהפוך את ערד ל”עוד” עיר שנראית ומתנהלת כמו פרבר במרכז הארץ. שמירה על חזון ושיכלולו לאורך השנים, הן משימות מורכבות לא פחות מההתוויה הראשונית שלו.

מה יעלה בגורל הנוף העירוני? ערד (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לקריאה נוספת:

– “הפסולת של גוש דן מזהמת את הדרום“, מאת כרמל חנני

– “אמץ עיר“, מאת יונתן גת

– “גזענות לא מזוקקת: מבט על הישראלי בפארק העירוני“, מאת טלי חתוקה

– “הדשא של השכן“, מאת מירב בטט